אחד במאי – החג הזה שאף אחד לא שם עליו חוץ מכמה אוהדי הפועל וארגוני עובדי בורגר-ראנץ' מדוכאים. בכל פעם שמזכירים את היום הזה, עולות לי הקונוטציות הבאות: רוסיה, פרוליטריון, גוש סובייטי, דגל אדום, קום-התנערה, סטאלין, קומוניזם וקרל מארקס. לכן, רבה היתה הפתעתי עת למדתי לאחרונה כי המקור לאותו יום סמלי מתחיל לא רחוק מכאן בצפון אמריקה של המאה ה-19 (!!). מעוז הקפיטליזם, הוא-הוא ערש חג הפועלים.
כתחקירן הראשי של המערכת, לא יכולתי להותיר אבן זו על עמדה ומיד יצאתי לבדוק את הנושא לעומק. להלן הפרטים: בשנות ה-80 של המאה ה-19 בעקבות התפתחות תעשייתית מואצת, ימי עבודה של 14 שעות בשכר של דולר וחצי, שישה ימים בשבוע לאורך כל השנה, היו דבר שכיח ומקובל. ב-1884 הוחלט בכנס של פדרציית האיגודים המקצועיים לדרוש שעד האחד במאי 1886 יחוקק חוק שיגביל שמונה שעות לכדי יום עבודה סדור, תחת הסיסמא "8 שעות לעבודה, 8 למנוחה, ו8 חפשיות". הדרישה לא נענתה וכך הוכרזה שביתה כללית ביום זה, בה השתתפו כחצי מיליון פועלים מכל ארה"ב. בשיקגו לבדה שהייתה מרכז למאבקי האיגודים למקצועיים ופעילות אנרכיסטית, השתתפו בשביתה למעלה מ־40,000 פועלים ומספר כפול מזה צעדו בהפגנות. השביתה נמשכה גם ב-2 במאי לצד מתקפה של אמצעי התקשורת נגד מארגניה. למחרת התכנסו השובתים בסמוך למפעל McCormick Harvesting בשיקגו, בו הועסקו "שוברי השביתה" שנשכרו על ידי ההנהלה. בסיום יום העבודה, בעת שהשובתים קרבו למפעל בכוונה להתעמת עם שוברי השביתה, המשטרה, מסיבות לא ברורות, פתחה לעברם בירי, שכתוצאה ממנו נהרגו שישה פועלים ועשרות נפצעו. בעקבות הזעזוע מהאלימות המשטרתית תנועת האנרכיסטים בעיר חילקה כרוזים בדרישה לצדק בעקבות רצח הפועלים וקראה לקיים עצרת מחאה למחרת בכיכר haymarket square בעיר. העצרת, בה נכחו כמה אלפים, התנהלה ללא אלימות וכך היתה רוח הנאומים בה. בסביבות השעה עשר וחצי בערב, כאשר עמדה להסתיים העצרת, המשטרה החלה לפזר באלימות את 200 הנותרים בה. אז הושלך מטען צינור לעבר השוטרים וגרם למותו של שוטר לפציעתם של עוד כמה. המשטרה פתחה שוב באש לעבר הקהל שחלקו הפעם הגיע חמוש והחזיר אש. לאחר חילופי האש נספרו ארבעה פועלים ושמונה שוטרים הרוגים (מרבית השוטרים כתוצאה מאש שוטרים אחרים), לא ידוע כמה פועלים נפצעו, אך מעריכים שרבים פחדו ללכת לבתי חולים פן ייעצרו. בעקבות התקרית החל גל של פשיטות ודיכוי משטרתי בעידוד מאמרי הסתה של העיתונות הכתובה, בעיקר כלפי חברי התנועה האנרכיסטית או "מפלצות תאבות־דם" כפי שכונו, שמאות חברים בה נעצרו. "בצעו את הפשיטות תחילה והיוועצו בספר החוקים מאוחר יותר" הצהיר אז התובע הכללי. שמונה מהעצורים הועמדו לדין באשמת "סיוע לרצח": אוגוסט ספייז, מיכאל שוואב, אלברט פארסונס, אדולף פישר, ג'ורג' אנגל, לואיס לינג, סמואל פילדן ואוסקר ניבה. המשפט, שהחל ביוני, נחשב עד היום בקרב משפטנים כדוגמא לחוסר צדק. המושבעים נבחרו ע"י פקיד שמינה התובע והיו אנשי עסקים, משכיריהם, וקרוב משפחה של אחד השוטרים שנהרגו. התביעה כלל לא טענה כי למואשמים היה קשר למטען שהושלך אלא שכמארגני ההפגנה לא מנעו את השלכתו, במיוחד לאור היותם אנרכיסטים, ולכן היו שותפים לקנוניה (חלקם אפילו לא נכחו בהפגנה). בדברי הסיכום התביעה הצהירה כי האנרכיזם הוא זה שעומד למשפט ובהיותם המואשמים המנהיגים "הרשיעו את האנשים האלה, עשו מהם דוגמה, תלו אותם, והצלתם את המוסדות שלנו, את החברה שלנו ". עונש מוות הוטל על שבעה מהם, אוסקר ניבה קיבל 15 שנה, ולאחר מכן הומתק עונשם של עוד שניים למאסר עולם. בליל ההוצאה להורג התאבד לואיס לינג, לפני שספייז, פארסונס, פישר ואנגל נתלו. לפני שנרצח ספייז הצהיר: "יגיע היום שהשתיקה שלנו תהיה חזקה יותר מהקולות שאתם עומדים לחנוק". 600,000 איש נכחו בהלווייתם. תוך כדי קמפיין לשחרור מי שנותרו בחיים, ב-1889 הוחלט בקונגרס של האינטרנציונל לארגן הפגנת ענק בינלאומית, בקריאה לקיצור יום העבודה. האחד במאי נבחר כהצדעה ל-8 האנרכיסטים מהיימארקט. ההפגנה ב-1890 היתה להצלחה עולמית, ומצויינת מאז. למרות ניסיונות ניכוס ע"י המשטר הדיכוי הסובייטי ואחרים, האחד במאי היה ונשאר יום של סולידריות בינלאומית ומאבק נגד דיכוי עובדים באשר הם. לפרשה נודעה השפעה עצומה על תודעת מאבקי הפועלים ואחראית במידה לא מבוטלת לחוקי העבודה שנראים היום כדבר מובן מאליו. אמה גולדמן (מנהיגת הסופרג'יסטיות הידועה) תיארה אותה כאירוע המכריע בחייה, ולאחר עשרות שנים של הגלייה מארה"ב, הורשתה לחזור רק כדי להיקבר לצד גיבורי הפרשה. ביוני 1893 המושל חנן את פילדן, ניבה ושוואב "משום שלא ביצעו את הפשע שיוחס להם, ובדיוק כמו חבריהם שהוצאו להורג נפלו קורבן להיסטריה, חבר מושבעים משוחד ושופט מוטה". מסופר כי בדרכם לחבל התליה הם שרו את "המארסֶייז", ההמנון הצרפתי, מחזיקים ידיים לפני שנקשרו. אלו הן מילות ההמנון: קומו ילדי המולדת, הגיע יום התהילה. נגדנו ניצבת העריצות, דגל מוכתם בדם הונף. דגל מוכתם בדם הונף. שומעים אתם, בשדות גועים הגייסות הפראים הללו, מגיעים עד זרועותינו לשסף את בניכם, את רעיכם. אל הנשק, אזרחים! היערכו בגדודים, צעד, צעד! ירווה דם טמא את תלמינו. אהבה קדושה למולדת הדריכי, תמכי בידנו הנוקמת. חירות, חירות יקרה, הילחמי לצד מגינייך; הילחמי לצד מגינייך. תחת דגלינו, כדי שהניצחון ירוץ לקול צלילייך הגבריים; כדי שאויבייך הגוססים יחזו בניצחונך ובתהילתנו! אל הנשק...
0 Comments
מסימני החורף – עצים עירומים, גרדרובה מתחלפת, סנטה קלאוס וכוכבים זוהרים מקשטים חנויות ובתים ומרק. המון המון מרק. ויש דבר מה נוסף - השלטים, המיילים וההצקות שנועדו לדרבן את כולנו להתחסן בפני נגיף השפעת.
מעולם לא התחסנתי בפני שפעת. הנה, כתבתי את זה. לא הבנתי אף פעם למה צריך ללכת להידקר כדי אולי להימנע מיומיים-שלושה של מחלה לא נעימה אך בת-חלוף. כשבמקום העבודה שאלה אותי עמיתה אם אני קופץ איתה להתחסן, נפנפתי אותה באלגנטיות. אבל, כידוע לכולנו, אפקט העדר חזק מכל נפש, (גם נפש חופשיה ומרדנית כמו שלי) והחלטתי לברר אחת ולתמיד - להתחסן או לא? רצה הגורל ונקלעתי לאירוע בו נכח גם רופא אמריקאי ואפילו זיהומולג בהכשרתו. מובן שניצלתי את שעת הכושר על מנת להיצמד אליו כמו פטריה לאצבעות רגליו של חייל גולני בסוף אימון ברמת הגולן ( מקווה שאתם לא אוכלים תוך כדי קריאה). הרופא, שלא התנהג כרופא טיפוסי ( כלומר היה חביב ודיבר בגובה העיניים) וממש לא כאמריקאי טיפוסי (לא צבוע, לא פוליטיקלי קורקט) נהנה מאוד לחוות את דעתו בעניין. סיכמתי את עיקרי שיחתנו וערכתי אותם בפורמט של ראיון ואני מקווה שקוראי ה״קיבוצון״ יפיקו משהו מתובנותיו של המומחה: אז כן או לא? מה? חיסון לשפעת. אה. אז? תלוי... אם היו אומרים לך לקחת פוליסת ביטוח שבמקרה הטוב תכסה שישים אחוז מהמקרים והסיכוי שבאמת תזדקק לה נמוך מאוד, היית קונה? שישים אחוז? וזה בשנים הטובות! ישנן שנים בהן התרכיב לא מדגדג אפילו את זה. ולמה אתה חושב שהסיכוי שאזדקק לחיסון נמוך? המון אנשים חוטפים שפעת. נכון, אבל אם אין לך בעיות בריאותיות כרוניות ואינך בא במגע יומיומי עם חולים מוחלשי מערכת חיסונית ( כמו רופאים ואחיות), לא סביר שתסבול יותר מכמה ימים של תסמינים ותמשיך הלאה. אבל מה אכפת לי? זה חינם. נותנים לך תיקח, לא? יכול להיות. אבל זה לא כל כך פשוט. אתה רומז שהחיסון עלול להזיק? לא ברור. אבל למה לנסות על עצמנו משהו שלא בהכרח עובד? שמכיל חומרים שעלולים להזיק לו, כמו חומרים משמרים ומייצבים, חלבונים זרים ואדג'וונט (חומר המגביר את התגובה של הגוף לחיסון )? אין וויכוח על כך שהחומרים הללו מזיקים, אבל המערכת הרפואית טוענת כי מדובר במינונים מותרים ולכן אין עם זה בעיה. אני לא יודע אם בתור אדם בריא וחזק בכלל יש בזה טעם. זה נשמע ממש כמו דברי כפירה במקצוע שלך. אם העמיתים שלי היו יודעים, הם לא היו מתים על הדעה שלי. לכן גם לא אשמיע אותה בפורומים רחבים. אתן לך חומר למחשבה: הגזע האנושי הצליח להנחית אדם על הירח ולהתמודד עם אתגרים מסובכים בהרבה ממציאת חיסון לנגיף ועדיין בכל שנה מייצרים תרכיב חדש ולא יעיל שמזרים ים של כסף לחברות התרופות. כלומר, אין להן אינטרס לייצר חיסון חד פעמי שיחזיק לאורך שנים. בינגו. זהו, יותר מזה לא תוציא ממני. אלו היו דבריו של אותו ברנש חביב ואדום לחיים שגם שתה איזה כוסית או שתיים באותו מעמד כך שאיני לוקח אחריות על מידת פיכחונו ( השארתי את הינשוף בבית באותו ערב). רצוי לזכור שהמלצותיהם של משרדי וארגוני הבריאות נכונות עד שהן משתנות ( מה שקורה ללא הרף) ויש לקחת אותן כהמלצה אך לא כדברי אלוהים חיים. הנתונים היבשים תומכים בכך שאם אתם אנשים בריאים בגילאים שמונה עד ארבעים וחמש, לא נכנסתם להיריון ואינכם מטפלים בחולים על בסיס קבוע, כנראה שתשרדו את התקפתו של הנגיף העונתי. חושבים אחרת? טקבקו. בכל מקרה, תהיו בריאים. |