ולפני ששמתי לב, כבר עברו שנתיים
איך הזמן טס, כשטסים הטיסה היתה זוועתית. 12 שעות עם צרחות ילדים ברקע (שרובם היו שלי) ולאחר מכן עוד שמונה שעות ברכב, מה שנקרא "למות". אבל אז הגעתי למה שיהיה (כפי שהסתבר) הבית שלי ל-3 שנים הבאות וגיליתי את הירוק אותו ירוק עז, עוצמתי, מרשים, ירוק לא מתפשר הירוק שילווה אותי בחלומות כשאחזור. וגיליתי שהכינרת היא כמו איזו יריקה ברחוב מול כל אגמי הענק בחצרות האחוריים. ושבתי קיסריה הם מחסן המשרתים כנגד אחוזות האימה שראינו בדרך. גיליתי מהו נימוס של פקידים, ומהי אפטיות במסווה של חיוך. וכמה קר יכול להיות ושאפילו אישונים יכולים לקפוא. גיליתי מרחבי ענק נטושים שהסבירו לי מדוע אמריקאים בחיים לא יוכלו להבין את ה'סכסוך'. וגיליתי מוזיאונים מדהימים בחינם, שאם רק היו נותנים לי- הייתי מבלה שם כל חיי בקריאה. וגם גיליתי מה זה געגוע, ומהו זיכרון, ובעיקר מהי חשיבותה של משפחה. וכמה חוש ההומור שלי מוכוון מדינה, ו"אני לא מבינה בכלל מה מצחיק". גיליתי כמה אני חייבת להתחיל את היום עם חדשות מהארץ, כנרקומן לא גמול. ואיך אני יכולה להתעצבן על הממשלה, השחיתויות והעוולות, גם מעבר לים. גיליתי איזה ביטוח בריאות מדהים (!) יש לנו בישראל, ושלא ידענו בכלל להעריך. ואיך הלב יושב שבעה ולפעמים שלושים, על כל חייל שנהרג. גיליתי איך, מידי פעם, אני שונאת את המדינה. וכמה לרוב, אני אוהבת אותה וגיליתי גם, בעיקר כמה אני ישראלית
0 Comments
יש את מי שמייצר את התרבות ויש את הילדים שצורכים אותה, אבל יש גם צלע שלישית והיא ההורים. אם לא נציב גבולות ונתווך, ניראה כולנו כמו שיר הסלפי לעיתים צצה בפייסבוק תמונה של חבר ילדות ישן ולרוב אני מתפלאת כמה אותו אדם הזדקן, שהרי בדמיוני כל חבריי מהתיכון נשארים לעד בני 17 עם גיטרה, אש בעיניים ואידיאלים שבריריים. אך זהו גדולתו של העולם הוויזואלי, שלא משנה איזה סרט או סטילס אתה מדמיין בראש, הוא יפגיש אותך עם התיעוד האקטואלי במלוא עוצמתו. "שיר הסלפי", הידוע לשמצה בשל רדידות או להערצה בשל פרודיה מוסווית, לא ערך שום פוטושופ למציאות, ולא ביים "יש מאין". הוא פשוט לקח את הקיים - תיעד במילים עממיות, הקליל במוזיקה קופצנית, וקישט בפרצופים ידועים. מה לעשות שהתוצאה מבהילה כמו תמונות לאחר לידה. ומכיוון שההפקה רק תיעדה את גובה התרבות השכיחה והממוסחרת, והילדים צורכים את מה שמאפשרים להם, לא נותר אלא להסתכל על הצלע השלישית במשולש הצרכני. זאת שקונה לילדיה מכשירים ראוותנים, המהווים כלי שרת בתרבות "אני ועוצם סמארטפוני", זאת שמשאירה את הטלוויזיה דלוקה בסלון על "האח גדול" ושלל פיתוייו, זאת שלא מתווכת לילדים את המסרים הבוטים הצפים מכל עבר, זאת שלא מתרה בבניה שלא להעריץ כוכבים שהמרחק ביניהם לבין סורג ובריח סומן בעזרת יהגיעו עד לסמל תום הילדות. שיר הסלפיד משפטית. זאת שעוצמת עיניים. אך פתאום, לקחו את מבחר הסימפטומים למחלה ידועה, שמו אותם על במה, דרשו עליהם כסף, ומחצו לצלע הקרויה הורים, את האמת בפרצוף. ולפתע, אי אפשר עוד להשקיט דאגות הודות לסגולותיה של ההדחקה האנושית, שכן לא מדובר רק עליהם, ה"ערסים", "חסרי חינוך" וחסרי "מסוגלות הורית"... אם זה הגיע לפסטיגל, סמל לנוסטלגיה ותום ילדות, זה עוד יגיע לפתחי הבתים של כולנו, וייכנס ללא הזמנה ורשות.
לא מזמן הזדמן לי לצפות בשתי תאומות חביבות למראה העושות את דרכן בעולם הסלבס. לפי האמור אצל יודעי שמועה וחן, הן "הדבר" בעולם הנוער. בשל עבודתי עם גילאים אלו, נכנסתי לראות במה דברים אמורים, שכן וודאי לא כל קנקן נאה הוא ריק מתוכן, והנה בשיר שקיבל כמעט חצי מיליון צפיות שהמילים "בלונדינית בביקיני" מהדהדות בו ללא סוף, מפזזות נערות (בלונדיניות כמובן) בביקיני. בים, ברחבת הריקודים, בין טרקטורים ומשאיות, ובספריה. הרי מה יותר טבעי מזה? אך הבעיה היא לא התאומות, כמובן. כמו שיר הסלפי, הן אינן יוצרות את הבעיה, הן פשוט משחקות היטב במשחק שכליו יהיו לעד רושם חיצוני, מקסימום חן ומינימום לבוש. הפמיניזם, אגב, מקרטע אי שם מאחור. "מה לעשות? זו המציאות, יא כבדה. לא תצליחי לשנות את זה, תנוחי!", יכתבו הרהוטים מבין המגיבים. והם אכן צודקים. לא נצליח לשנות אותה, שכן לפחות בעתיד הקרוב, יוטיוב ימשיך להקפיץ סרטוני מוזיקה וריקודים הגובלים על גבול הפורנוגרפיה, ממגזינים של בגדי ילדים, מסרים יועברו על ידי ילדות תמימות בסיטואציות מלאות רמיזות, ותמונות עירום עם כיתוב מפרגן לצה"ל ייחשבו כאקט ציוני. אך גם אם לא נצליח לשנות, כן נצליח לווסת. אם נברר על תרבות הצריכה והחיקוי של ילדינו באותה קפדנות עדרית שאנו מבררים של שמן דקל במזון התינוקות, אם נסנן ונמיין ונאסור את מה שאינו ראוי בעיננו, גם במחיר איבוד הפופולריות, אם נגדיר לעצמינו ללא בושה וללא יומרנות פלורליסטית, מה נכון ומה מזעזע. רק אז נהיה זכאים להחרים הופעות שונות מסיבות אידיאולוגיות. ועד אז, אולי עדיף שכבר נשב לראות. כי אם יש דבר אחד שיצליח לנפץ את כוחה ההרסני של ההונאה העצמית ואת ליפופה החונק של ההדחקה, זו רק מראה גדולה שכתוב עליה בטוש טוש: "אני מת על עצמי". ביום שאחרי, יימוגו עמודי העשן וייעלמו ענני הכבוד, והכל יישאר אותו הדבר. רק עם הרבה יותר אנשים עצובים. ביום שאחרי, יום אחד בשנה יוקדש להוקרה לאומית. משפחות שכולות יישארו עם תמונות בפלאפון, עוגות במקרר וכאב משתק שילווה אותם בשכבם ובקומם. ופצועים יישרדו בחברה הסוגדת ליופי, וילחמו ברגולציה כלכלית ופקידים חמורי סבר שיפקפקו בכאבם ויסחרו באחוזיהם. ביום שאחרי, יתרופף החיבוק ומי שהיה לרגע מלך, ימצא עצמו לפתע שוליה. אנשי המילואים יחזרו להיות מיעוט קבוע וייפגשו במראייני עבודה שבאלגנטיות אפורה יבררו מה היתה הדרגה וכמה ימי מילואים צפויים. ונשותיהם תהיינה שוב חסרות הכרה וזכויות, נושאות עימן זיכרונות מלוחים וחששות חונקים מעוד מעטפה חומה. ביום שאחרי, מודעות חברתית תוקדש בעיקר למה שנוגע לכיס האישי. מודעות אבל לא יזכירו את מאבקם של עובדי הקבלן, נציגים של חברות ענק כבר לא יצטלמו עם חיילים בודדים, ואיש לא יבכר מוצרים ייחודיים מהדרום על פני מבצעים בסופר.
ביום שאחרי, גשרים שנבנו בחופזה יפלו לתוך תהומות המשטמה. החרדים יחזרו להילחם בגיוס ל"צבא השמד" ובהטבות לחיילים משוחררים, בתל אביב יחששו מהשתלטות הכיפה הסרוגה על הצבא, וחובשיה, ישכחו שיש עוד לא מעט חודים לחנית. ביום שאחרי, הציניות והמציצנות ירימו ראשן ומושגים נשגבים ייאמרו בטון מובך. הרייטינג יעלה כה גבוה, אחרי שהתוכן יירד הכי נמוך. את דולב, צפריר, רמי, והדר יחליפו בר, אגם, מרינה ואייל. וכותרות ראשיות יוקדשו לחקירות משטרתיות שיכללו תאוות בצע, שחיתות ופריצות. ביום שאחרי, נסתכל שוב סביב באנחה של מורת רוח. נתלונן על דור צעיר, חסר ערכים, ומחובר למסך, שאינו יודע אהבת מולדת, מסירות והקרבה. נשכח את כל ההבטחות שהבטחנו לעצמינו. ונחזור לרוץ, להשיג, לכעוס, לנטור, לשנוא. נתהה למה אנחנו פה, ונקטר כמה יותר טוב שם, ואיזה עם דפוק, ואיזו ממשלה מסריחה. וחוק המע"מ, ודיור ציבורי, ועלות מחיה, ופקקים בגוש דן... ואולי, רק אולי, היום שאחרי יראה הפעם אחרת, וחוט של חסד יימשך מאותה אופוריה לאומית לשגרה הקיומית. תישאר הערכה כנה ומעשית כלפי כל מה ומי שגילינו בקיץ האחרון, תתבסס ותתרחב בליבנו הגאווה על היותנו חלק מהשלם, ארבע אמות של דאגה פרטית יורחבו לגבולות המדינה, ונבחר תמיד להתאחד סביב המכנה המשותף הגבוה ביותר. והלוואי שכך, הלוואי. כי מול סיזיפיות הקיום הישראלי, והמעיין הנובע של שנאת העולם... אנחנו צריכים פה לא מעט תקווה משותפת. לאותו יום שאחרי. מתוך הכתבה ב-nrg. פורסם לראשונה באתר nrg
כשהייתי בערך בת 16 נבחרתי לייצג את הנוער הדתי באיזו תכנית טלוויזיה, בתחנה מקומית. כמיטב הסלבס, הוסעתי לאולפן השידור, אופרתי על ידי מאפרת חיננית, וחוברתי למיקרופון קטן. הנושא היה, איך לא, "רצח רבין". כחלק מגישור בין עולמות או מניסיונות פתטיים לרייטינג, הפגישו המצלמות ביני, נערה הלבושה כמיטב המתנחלות דאז (למרות שגרתי בכלל בנתניה) מול נער מתיכון חילוני איכותי, שהיה נחוש להראות כיצד הציבור הדתי כולו אחראי במו ידיו לרצח רבין. ואז, בין גמגום להצטרדות, בין הצטדקות לניסיונות ריצוי, הבנתי שכעס הוא המצע הפורה ביותר לגידול הכללות. האדם הפגוע והמחפש נקמה, אינו רוצה, או אינו יכול, לראות את מגוון הנקודות מול עיניו, הוא רואה רק גוש אחד אחיד שעליו להתנגח בו בכל כוחו. המעשים לא ישנו והפרטים לא יעניינו. המראה שלך יעיד על הציבור שלך, ומראית העין התקשורתית של הציבור שלך - תעיד עליך. ולאף אחד בכלל לא אכפת שאבא שלך הצביע רבין.. . לאחרונה, נזכרתי בהרגשה זו, כאשר שמעתי שוב ושוב את הקריאות לפיטורי ערבים. קריאות שאינן נשמעות רק ממיני צללים ומזיקים, אלא גם מקבוצות שונות המזהות עצמן עם ה"מיין סטרים", זה שמחפש בייאוש דרכי התמודדות, זה שיורה לכל הכיוונים. מבחינת מי שקורא לפיטורים, הדרך היחידה לנצח את הפחד החונק מחיות אדם, שדרכיהן דרכי שנאה, ונתיבותיהן סלולות בדם, היא להכליל מיליון וחצי איש תחת כותרת הומוגנית אחת, לפטרם, לגרום להם להגיע לרעב והשפלה, לכעס ולשנאה, ורק אז הם יבינו מי "בעל הבית", יכניעו עצמם בפנינו, יכופפו רצונם לרצוננו, ונחדש ימינו כקדם. איני מאלה אשר דנים לכף זכות את כל המתבהמים למיניהם, ואיני מאלה שמסבירה בידיעת כל, שעלינו להבין את מצוקתם הנוראה של המחבלים שבייאושם הנורא בשל הפגיעה באל-אקצה ובשל עוולות הכיבוש, מה שנותר להם לעשות הוא לטבוח במתפללים בסכיני מטבח או לדרוס תינוקות בעגלותיהם. רוע הוא רוע הוא רוע. ועדיין, זה שרוע טהור קיים, לא אומר שהוא בהכרח מידבק. שהרי בכמה בעצם מדובר? כמה ערבים בעלי אזרחות ישראלית "עושים לנו את המוות"? מאות, אלפים, עשרות אלפים? האם באמת "כולם רוצחים פוטנציאליים"? האם אכן "רובם הגדול פעילי טרור"?. התשובה לכך היא לא. שכן, אם היו רוצים רוב אזרחיה הערבים של מדינת ישראל לצאת באלימות עיוורת נגד המדינה. לא הייתם יושבים וקוראים טור זה, הייתם עכשיו בעיצומה של מלחמה. ורוב היהודים יודעים זאת. נכון, כל אדם פשוט, שבשל השתייכותו הדתית/לאומית, מפחד ללכת לעבודה, מפחד לשלוח את ילדיו לבית ספר, מפחד לחכות לאוטובוס, לא יוכל להמשיך בשגרת חייו ומגיעים לו פתרונות מידיים. אך יש לזכור שכל אדם פשוט, שרק בשל השתייכותו הדתית/לאומית, מבלי שהוכח יותר מכך, יאבד את כבודו ופרנסתו ולא יוכל להמשיך בשגרת חייו, לא יגלה לפתע את האור, לכל היותר, הוא יידחק לחושך. פורסם לראשונה ב Ynet.
כלל ידוע הוא שבהתקיים דיון פנים-מגזרי-דתי, לשם שמיים או לשם כבוד, ויתאווה האחד להשפיל ולשלול את האחר, ישתמש זה הראשון בקללה הנצחית, הנאמרת תוך כדי יריקה קלה, עיוות פנים והבעת תיעוב: "רפפפורמי". מאותו הרגע חלה חובת ההוכחה הנגדית על הנאשם: לך תוכיח שאתה לא רפורמי. חיזוק גבולות על ידי פחדים קמאיים, הינה דרך ידועה במגוון תרבויות, ואין פשוט מלהצר את צעדיו של היריב על ידי תיאורו כאויב הבא עלינו לכלותינו, ובמקרה דנן, כ"רפורמי משוקץ "שהמגזר האורתודוכסי מנהל נגדו סוג של מלחמת מצווה".. אך מה שמעניין פה, זה לא השנאה המשתבחת עם השנים לרפורמים, אלא העובדה שדוקא הם ודומיהם מזוהים עם הסטרא אחרא, זוכים במתן קללה על שמם, בדמוניזציה ממוקדת ובפסקי הלכה של ריחוק ונידוי. ונשאלת השאלה: מדוע החילונים הנפוצים יותר בארץ, הרבים יותר במספרם, והמרוחקים יותר מהיהדות - זוכים, אם בכלל, במקום השני? אתם מוזמנים להיעלב, חופשי ובכן, חילוני יקר, אם הסתכלת על זה כמחמאה – חשוב שנית: זהו עלבון מרומז וזלזול בוטה. שכן למרות התיעוב המוצהר,הרפורמים עודם מוגדרים כבעלי מטרה ודרך. אומנם בעיניי הרוב הם מעוותים לחלוטין את היהדות, ומשנים סדרי בראשית - אך דרכם לפחות ברורה. לעומתם, החילונים של היום נתפסים על ידי רבים בעולם הדתי כחסרי הגדרה, מעומעמי פילוסופיה ומאותגרי אג'נדה. מה שמוצג כריק אידיאולוגי, המכיל בתוכו בעיקר חופש, חירות ודרור, לא רק שאינו מהווה איום רציני לעומק הרוחני הקיים בעולם הדתי - אלא שעל פי הטרנד האחרון והמתוקשר "גם אני הייתי אומן מצליח וחזרתי בתשובה", נראה שמפסיד לא מעט קולות. זה נכון ש(גם) הציבור המתכנה "חילוני" סובל מהכללה גסה הנובעת מבורות או מניפולציה פדגוגית, שהרי לא כל החילונים הם רק "לא דתיים". יש רבים וטובים שבחרו במכוון ובמוצהר באתגריה של האוטונומיה העצמית, על פני מסגרת על טבעית חובקת, ומקדמים ערכים אנושיים ללא תמורות אלוהיות. אולם יש לבדוק ולשאול האם עקרונות אלה עוברים את מסך הדורות והשכבות, ולא נרדמים מול מסך המחשב. בעוד שבחינוך החרדי, הממ"די ואף הרפורמי, לא עלינו, מוקדשים שיעורים ללימוד וחיזוק האידיאולוגיה הייחודית להם, בציבור החילוני - עיון מעמיק במקורות היהודיים והתרבותיים נעשה לרוב בקהלים ובבתי המדרש ייעודיים, המוכוונים בעיקר לעילית אינטלקטואלית. ביום שבו הם ינדו אותנו, הצלחנו. ומכיוון שהדרך מאידיאולוגיה מקרטעת לבורות נפיצה מאוד קצרה, אין זה פלא שיש מי שרואה בציבור זה קהל יעד פוטנציאלי להחזרה בתשובה, או לכל הפחות קהל יעד למצוות הנחת תפילין באמצע הרחוב, או הפרשת חלה בערבי רווקות. זה לא שקיימת בעיה עם המניחים והמפרישות, אולם ככלל, עדיף שמעשים ייעשו מתוך מחשבה ועומק, ולא בשל טרנד חולף, שכן מי שלא יוצק יסוד אידיאולוגי, עלול למצוא עצמו בנקל על עגלה נגררת. רק כאשר העולם הדתי יידרש להתמודד עם אידיאולוגיה חילונית משוקמת, עדכנית, ברורה ורווחת; רק כאשר קיצוני הרבנים יפיצו פסקי הלכה מלאי חרדה הקוראים למאמיניהם שלא להתקרב / לגעת / לשמוע חילוני (כפי שזוכים אחרוני הרפורמים) - רק אז יידע הציבור החילוני כי הצליח להיטיב את מיקומו ולחדד את אמירתו, ויוכל לחזור ולתבוע דריסת רגל לגיטימית בעולם התרבות והרוח היהודי, השייך בדין גם לאבותיו. ואלמלא כן, עלולים החילונים ברבות הימים לזכות ביושר בתואר הפטרנליסטי שבו הם מכונים ממילא: "תינוקות שנשבו". |