בעודי צועדת ברחובות רוקוויל השלווים וגוללת בפייסבוק בין סטוריס שונים ופוסטים משונים לפתע אני שמה לב שחתיכת דף נייר מתנתקת מהטלפון ונוחתת לרגלי. מעולם לא הייתי מהאנשים המאמנים בעל-טבעי אבל משהו בדף הנייר הזה משך את תשומת ליבי והתכופפתי להרימו. הדף היה אמיתי, התבוננתי מסביבי ולא היה אף אדם אחר ברחוב. האם אני מדמיינת? האם מדובר בחלום? בעודי מהרהרת בנושא אני נמשכת אל הכותרת המופיעה על הדף "יומן מסע אל ישראל". אני מתיישבת על ספסל סמוך ומתחילה לקרוא:
ההתחלה: לפני שהתחלנו במסע שלנו לישראל קראתי באתר הקיבוצון את שלבי ההתאקלמות בחזרה לישראל. השלבים שכללו את התחושות הבאות: אופוריה, הלם, דיכאון, כעס, קבלה/השלמה, לפיכך נמלאתי באופטימיות שזה לא כל כך נורא והכל יהיה בסדר. כיאה לתקופת הקורונה שבה שום דבר לא יכול ללכת חלק, המסע שלנו התחיל בעיכוב בטיסה מוושינגטון לניו-יורק בעקבות תקלה טכנית במטוס שהובילה לפספוס טיסת ההמשך לישראל. בתזמון נפלא הלקוח מתוך סרט הוליוודי דל תקציב, עם הנחיתה בניו-יורק ראינו את המטוס לישראל חולף על ידנו וממריא ואני נשבע לכם שראיתי חיוך על פניו של הטייס. לאחר מספר שעות של מאבק בעובדי חברת הטיסה ושל עובדי חברת הטיסה במחשב שמולם סודרה לנו טיסת המשך למחרת לישראל ולילה על חשבונם במלון מפוקפק. כמובן שבדיקת הקורונה שעשינו פגו תוקף בעקבות העיכוב בטיסה, ולכן היום למחרת לווה במתח לתוצאות בדיקות ה PCR החדשות. משנתקבלו התוצאות השליליות הלכנו שמחים וטובי לבב לבצע את הצ'ק אין ולעלות על הטיסה אל המולדת האהובה.
ההגעה: עם הנחיתה התקבלנו בשקט לא אופייני בנתב"ג העמוס לעייפה בדרך כלל. השקט הופר כאשר צרחות ילדים קיבלו את פנינו בעמדת בדיקות הקורונה באולם הנוסעים הנכנסים. כאילו לקוח מתוך מוחו הקודר של סטיבן קינג, ילדים במצב עייפות וקריסה מתקדם עומדים בתור כדי לקבל מטושים בפה ובאף (במאמר מוסגר: מי לעזאזל מכניס את אותו המטוש לפה ולאף? יש פתחים שרק לאדם שפתחים אלו שייכים לו יש זכות לערבב את הנוזלים המצויים בהם!). הנאה צרופה. מצד שני כנראה שזה עדיף על פני ילדים חולים שיהרגו אחר כך את סבא וסבתא. המפגש הבא עם בני המשפחה שבאו לאסוף אותנו היה מהוסס: מבטים של האם בטוח להתקרב לחייזרים הללו שהרגע נחתו? מי יודע מה הם הביאו איתם מהעולם שבחוץ. בודדים, גלמודים ודואגים אנחנו מעבירים שבוע בבידוד. כלומר אומרים לך שזה שבוע אבל זה לא באמת שבוע כי את בדיקת הקורונה כדי לצאת מהבידוד משרד הבריאות מנחה לבצע ביום השביעי. מתי התשובה של הבדיקה תגיע זה כבר תלוי בכוח עליון שנע בין יום לארבעה ימים... כמו שאתם יכולים להבין, שלב האופוריה שהופיע במדריך המקורי נרמס לחלוטין על ידי הקורונה ובמקומו אני מציע להתחיל משלב 3: הדיכאון.
היציאה החוצה: עם אנרגיות מעט מחודשות אנחנו יוצאים מהבידוד ומתחילים לתור את העולם החדש שהגענו אליו. הכל נראה מוכר אך שונה...יותר אנשים, יותר מכוניות (למה הן כולן כל כך מאובקות??? למה בעצם הכל חום??? איפה הירוק???), יותר עבודות בכביש, למה אנשים צופרים כל כך הרבה? ולמה אף אחד לא מכבד את ה personal space שלי? ביקורים בסופר מעלים געגועים עמוקים לטריידר גו' ואפילו לג'יאנט! מה שכן, אופנת הקורונה תפסה אותנו מופתעים והחלטנו שאפשר לחלק את האנשים בישראל למספר סוגים: "הנורמלים" – אלו שהולכים עם מסיכות המכסות את האף ואת הפה. "המגניבים" – אלו שהולכים עם מסיכות הסנטר ומביטים אל האחרים במבט של "יש לך בעיה עם איך שאני הולך?" "השובבים" - אלו שהולכים עם מסיכות המכסות רק את הפה אך משאירים את האף חשוף בצריח. כך ששלב ההלם בהחלט מתאים לתיאור של שלב 2.
התארגנות ראשונית: שבוזים אך נחושים אנחנו מתחילים לתור אחר ריהוט ושאר ירקות עבור הבית שלנו. "מה זה המחירים האלה? באמזון אני קונה מוצר יותר איכותי בחצי מחיר! חבל שלא הבאנו את זה במכולה" אנחנו אומרים לעצמנו. לאחר שהשלמנו עם מר גורלנו הכלכלי התחלנו להזמין את הפריטים השונים רק כדי לגלות שכאשר אומרים לך "7 ימי עסקים" בחגי תשרי מתכווננים למעשה ל "אל תדבר איתנו לפני אוקטובר". חווית הקניות מחזירה אותנו די מהר לשלב 1: הדיכאון.
החגים: בעודנו מבכים את מר גורלנו ומהרהרים בהחלטות שקיבלנו מתחילים לתקוף אותנו החגים: אחרי כמה שנים טובות שבהן אתה נהנה להביט מהצד על האמריקאים חוגגים את חגיהם, אתה שוכח איך זה מרגיש להיות בחודש תשרי בישראל. חג מימין, חג משמאל, אתה הולך לישון ולא שם לב ומגיע לפתע סוף שבוע, אסרו חג (WTF???) פתאום מפציע משום מקום. משפחה אוהבת מקיפה אותך מכל כיוון, כמיטב מסורת החגים מתחים וכעסים עולים ויורדים והופ בתוך כל הבלגן אתה מתחיל להרגיש מעין שקט פנימי שמתפשט בך ואתה מגלה שהגעת לשלב 5: קבלה/השלמה. אני מביט מסביב ורואה חברים ואחרים שחזרו לפני והם עדיין כאן ועדיין חיים, ולפעמים כשאתה מדבר איתם אתה רואה אפילו גם חיוך. ואז אני תוהה: אולי יש עוד תקווה?