שלושה חודשים לפני שהמראנו לרוקוויל כבר ידענו שנעבור לבית מספר 391. עשינו מה שהרבה משפחות שעושות את הרילוקיישן לרוקוויל עושות וקנינו את תכולת הבית כפי שהיא מהמשפחה שגרה בו. נקבע סכום כסף כולל עבור התכולה החל ממזרונים, דרך שולחן הקפה ועד המנגל בחוץ. לא באמת התעמקנו במה קנינו, שמחנו שננחת לתוך בית מרוהט ולא נאלץ להתחיל משטיחים וקירות ותיארנו לעצמנו שאם יהיה משהו חסר, פשוט נקנה. הצהרתי שבכל מקרה מגבות ומצעים בוודאי שאקנה, בכל זאת.
היה לנו מזל שהמשפחה הזאת היתה של כרמית וארז. נכנסנו לבית מרוהט ונעים עם פריטים שכרמית צדה במסעותיה השונים, ייחודיים והרמוניים, כמוה. אחרי שנתיים מגורים, נראה שלכל דבר היה את המקום שלו. לא שינינו כמעט כלום, אימצנו את הסדר והארגון שלהם, את הרהיטים, את כלי המטבח, אפילו את המגבות והמצעים שהיו מקופלים בארון כמו שמעולם לא היו מקופלים אצלנו בבית. המעבר רק לשנתיים הזמין התלבטות על כל דבר שרצינו לשנות, לקנות או להוסיף. הרי עוד שנתיים נחזור, האם זה כל כך חשוב שכדאי להשקיע בזה את הכסף שאין לנו כי ככה יותר מתאים או מתחשק לנו? לרוב התשובה הייתה לא. אלו הדברים הקטנים, כוסות קפה שאנחנו לא רגילים אליהן, צלחות צבעוניות ולא לבנות, ספת העור החומה (אותה כרמית לא בחרה) שהיא הפיל החום בחדר שלמדתי לחיות לצידה. המשכנו לגור בבית של כרמית וארז וככה זה הרגיש. התארחנו בבית שהיה אמור להיות שלנו אבל אצלי בראש הוא עדיין היה שלהם. לפעמים הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה לא Airbnb – זה הבית שלנו עכשיו. הזכרתי, אבל לא הרגשתי. החוויה של הארעיות, החוויה של משהו שהוא זמני במהותו, כמו שהות במלון יכולה להיות מאוד מרגשת. הכניסה לחדר מלון תמיד מלווה אצלי בשמחה והתרגשות. המיטה המוצעת והמתוחה, הבקבוקונים הקטנים והנוף שנפרש מהחלון. הזמניות של חדר המלון מבטיחה איתה הרפתקה ושבירת שגרה. אחרי כמה ימים הריגוש חולף והכמיהה לחזור הביתה גוברת, לפינה שלי, להרגשה של בית שלי. אז אורזים את המזוודה, סוגרים את הדלת ויוצאים לדרך הביתה. רילוקיישן זאת חוויה ארעית מורכבת. הבית של כרמית וארז הוא עכשיו הבית שלנו, גם אם רק לשנתיים. הרגע שבו הבנתי את זה, הוא הרגע שהכי רציתי לארוז את המזוודות ולחזור לתל אביב. ההגדרה לארעיות היא זמני, לא קבוע, צפוי להשתנות או להתחלף. מצד אחד ההגדרה הזאת נכונה כמעט לכל רגע נתון בחיינו ולכל חוויה שלנו, אך בכל זאת היא מקבלת משמעות ברורה יותר במציאות של רילוקיישן. ההגדרה מחדש של הזמניות, בוודאי מבחינת האורך שלה דורשת התרגלות והתאמות. מן הסתם לא ארזנו את המזוודות אבל הבנתי שאני צריכה לייצר לי את הבית שלי ושלנו גם אם הוא יהיה זמני. בבית שלנו בתל אביב, אי שם לפני יותר מחצי שנה בשלמה בן יוסף, הקירות היו מעוטרים בתמונות ופוסטרים שאספנו עם השנים. כולן עכשיו צמודות ועטופות בעליית הגג ומחכות לנו. הסתכלתי על הקירות בבית מספר 391 וצבעם הלבנבן והחיוור הביט אלי חזרה. מסגרתי כמה גלויות תל אביביות שהבאתי איתי, קניתי כמה מסגרות נוספות ותמונות צבעוניות. הזמנתי מדבקות קיר לחדרי השינה שיזרקו צבע, שיעלו חיוך, שיהפכו את זה לבית שלנו. ההשקעה הייתה מינימלית אך יצירתית, השקעה מעטה יחסית לשינוי עקרוני עבורי ועבורנו. פתאום זה הפך לשלנו, גם אם רק ל-18 חודשים שנותרו. ארעיות כדרך חיים היא לא פשוטה. ההתלבטות הפנימית התמידית בין ההשקעה, בין אם זה בעיצוב הבית ועד רכישת החברים, מתוך הידיעה שהמציאות היא קצובה בזמן. במציאות של הרילוקיישן נדרשת התאמה מחשבתית מחודשת לחוויה של הזמניות, אחרת התסכול והכמיהה עולים על גדותיהם. היתרון הגדול מבחינתי בחוויה הזמנית שבחרנו לעצמנו היא שאנחנו מתנסים בהרבה חוויות חדשות ובאותה נשימה אנחנו יודעים שיש נקודת סיום, גם אם היא קצת רחוקה באופן יחסי. כשישנה מודעות לקו הסיום ההערכה לחוויות שמובילות אליו רק עולה. לפני כמה סופי שבוע השלג כיסה את רוקוויל והיא עטתה עליה את הלבן כמו כלה טריה ונרגשת. אנחנו היינו באי הטקס והתפעלנו מהשמיכה הלבנה שכיסתה את ה'קיבוץ' ולכבודה שלפנו את המזחלת. אזרתי אומץ (פוחדת אפילו ברכבת הרים של הפעוטות בלונה פארק) וירדתי במורד הגבעה יחד עם עופר. ידעתי שמחר לא יהיה כבר שלג, ולא אוכל לחוות את האושר של הירידה במדרון החלק כשהשלג מתיז על הפנים החשופות ומעקצץ אותן בקור שלו, את הצעקה של האושר וההרגשה של הגוף של עופר שיושב לפני. מחר השלג ימס, הוא זמני, אז נהנה מהירידה, עם הקור והעקצוץ.
0 Comments
כל בוקר נדב יוצא לעבודה, הילדים עולים על האוטובוס הצהוב ואני עומדת על המדרכה, מנופפת לשלום ופונה לאחור לעבר היום הבא של חוסר המסגרת שלי. אני זוכרת כמה חיכיתי לזה, לחוסר המסגרת, למציאות נטולת העבודה של 9-5, למלאי הזמן שאוכל לעשות בהם את הדברים שאני אוהבת ולא את הדברים שאני צריכה. אחרי שנים של לנסות להיות וונדר וומן, כמו רוב חברותיי הטובות, בשאיפה הלא רציונלית בעיני של להצליח גם לגדל ילדים, גם לנהל משק בית, גם לעבוד בעבודה מאתגרת ומספקת, כל מה שרציתי הוא הפסקה.
היה ברור שעדיף שתהיה עוד משכורת אבל הבירוקרטיה האמריקאית התנתה את האפשרות שלי לעבוד בהוצאת אישור עבודה. לא מדובר בעוד תור אחד לעמוד בו, אלא במילוי טפסים, תג מחיר של 410 דולר (זה רק עבור ההגשה עצמה ללא הבטחה לקבלת האישור), הגשה שלהם והמתנה של לפחות 3 חודשים עד קבלת האישור המיוחל. היה ברור שעדיף להגיש את המסמכים בהקדם האפשרי כדי שזמן ההמתנה הידוע מראש יעבור כמה שיותר מהר ומשוכת הבירוקרטיה לא תעמוד בדרכי. היה ברור שכל יום שעובר מעכב את תחילת חיפוש העבודה. היה ברור לי ששליחת הטפסים תהיה סימן להכרה וקבלה שלי שהפנטזיה של חוסר המסגרת היתה רק זה. אבל התברר לי שחוסר מסגרת לא היה מה שאני צריכה. יותר מזה, לא מה שאני רוצה. במציאות היומיומית של להיות אשת איש ואם ילדינו, השגרה נטולת המסגרת השתקפה אלי מסירי הנירוסטה. מצאתי את עצמי מתמסרת לתכנון ארוחת הערב, קניות של בגדי חורף, סידור הבית ופחות לניצול הזמן לטובת גחמות הנפש והרוח. הספרים נשארו עומדים בספריה, התמונות נותרו בתיקיות ורק פעם בשבוע הקדשתי חצי שעה לכתוב. הימים נוזלים בין האצבעות, בין הפרידה מחוץ לאוטובוס הצהוב והאיסוף הם עוברים בסופר או שניים וכמובן קפה עם הפרלמנט הנדיר והנשי שמצאתי פה. זאת הרגשה מדהימה לתת ולהעניק למשפחה אבל גיליתי שזה לא מספיק לי. חסרה לי ההרגשה לתת לאנשים ולעשות למען משהו שהוא לא המשפחה. לא מעבר לה, לא חשוב ממנה, רק שונה ממנה. חסרות לי העיניים הבורקות של היזמים. חסרים לי מבטי ההשתאות ואמירות התדהמה של מנהלים בכירים שנחשפים לחדשנות ישראלית. חסרה לי ההתרגשות והפורקן בסוף ביקור או פעילות שהכל תקתק בה כמו שצריך. חסרות לי אפילו טבלאות האקסל (טבלה אחת של תקציב חודשי לא נחשבת). אני מתגעגעת לתת משמעות וערך גם לרעיונות ושאיפות ולא רק ליקרים לי מכל. אז אחרי כמעט שישה חודשים אני יודעת משהו חדש על עצמי, אני לא מאנשי החוסר מסגרת. אני לא צריכה לעבוד, אני רוצה לעבוד. אני כבר לא צריכה הפסקה ונדמה לי שעכשיו אני אמצא את הדרך לעשות גם וגם. אז שלחתי את הטפסים לאישור עבודה ומתחילה לחלום על מה אני אעשה כשאקבל אותו. כל בוקר כשאנחנו עומדים ומחכים לאוטובוס הצהוב שיגיע מתחיל שוב הדיון מי ישב ליד מי באוטובוס. שחר מפנה את כל התכלת שבעיניה לעבר עופר ומבקשת שגם היום הוא ישב לידה. עופר מסתכל עליה, מפנה את מבטו לחברים שגם רצו שישב לידם ומחזיר את מבטו אליה ואלי תוך מלמול של הסכמה. הוא העוגן שלה, הידיעה שהוא ישב לידה בחמש דקות הנסיעה עד בית הספר מאפשרות לה לעלות בביטחון את מדרגות האוטובוס. רגע לפני שהוא עולה אני מחבקת אותו חזק ולוחשת לו לאוזן שהוא האח הגדול הכי טוב בעולם. הוא לא יודה בזה, אבל גם הוא רוצה לשבת לידה, גם הוא נשען עליה ונתמך בה.
לי לקח הרבה שנים להודות שאני צריכה תמיכה במשהו בכלל. היה לי חשוב להיות גיבורה וחזקה ולקחת את החיים כפי שהם מוגשים לי בלי סיוע מאף אחד. האמת היא הפוכה, הגבורה היא בהודאה שאתה רוצה מישהו להישען עליו, לא רק בשביל הדברים הגדולים, אלא בעיקר בשביל הדברים הקטנים. הפעם החכמתי ומהרגע הראשון חיפשתי את התמיכה, את המעגלים שיהפכו את האתגר ליותר נוח ואפשרי. רציתי לעטוף את עצמי בכמה שיותר שכבות של עצות, הדרכה וניסיון. מעבר לתמיכה הטכנית שחשובה מאוד בארץ הבירוקרטיה (כמו לדעת שלטסט מגיעים עם הרכב שלך רק לא אומרים שאתה נהגת בעצמך. אל דאגה, אם נכשלים עדיין נוהגים חזרה הביתה באותו הרכב שהגעת איתו), התמיכה החברתית היא יקרה מפז. אני לא מתכוונת לאהובים שמעבר לאוקיאנוס. לכולנו יש משפחות וחברים שנמצאים במרחק ווטסאפ וכולנו מלאי געגועים וכולנו מנסים לתקשר את החוויה והאתגר וההתרגשות של היומיום והחוויות שלנו, ולשאוב כוחות מהאהבה שמועברת דיגיטלית. אבל האמת היא שככל שנרצה אנחנו פה והם שם. במציאות הזאת אנחנו התמיכה אחד של השני. פעם אחת בתוך המשפחות שלנו, בינינו ובין הילדים ונדב מדהים אותי בחום ובחיבוק המרגיע שהוא עוטף אותי ואותנו בו כל יום ואני רק מנסה לחבק אותו באותה מידה. פעם שנייה בתוך הקהילה הקטנה שלנו, ב"קיבוץ שלנו". אנשים יקרים ומיוחדים שבחרו כמונו הרפתקה לעצמם ולמשפחתם ואנחנו שותפים לה, בין אם תכננו כך מראש או לא. אלו האנשים שאיתם אנחנו מנופפים בבוקר לילדים שעולים לאוטובוס הצהוב, שאיתם אנחנו נפגשים במדשאה הגדולה, שמהם אנחנו מבקשים ביצה או חלב אם נגמר, שאיתם מתייעצים לאיזה רופא כדאי ללכת, איפה הם מצאו את הירקות הכי דומים למה שאנחנו רגילים, שמולם אנחנו מתגאים בילדים שכבר יודעים להגיד משפט באנגלית שבורה, שאיתם אנחנו כועסים על הנוקשות האמריקאית, שעל כתפם אנחנו בוכים את הגעגועים, שאיתן אני שותה קפה בבוקר אחרי שהילדים נסעו לבית הספר, שאיתן הלכתי אתמול לשתות כוס בירה בבר הכי קרוב לבית, ערב שכולו צחוק, התרפקות והתפרקות. בסופו של דבר, אפילו שזה רק שנתיים או חמש דקות באוטובוס, מה שחשוב זה מי יושב לידך , מישהו שאם תרצה תוכל להישען עליו והוא יהיה שם לתמוך בך ואולי אפילו להצחיק אותך. מישהו שאתה יודע שמבין אותך ורואה את הנוף בדיוק כמוך. לפעמים כל מה שצריך זה מישהו שרואה איתך את אותו הנוף. עמדנו מצפים מול מסוע המזוודות וחיכינו שהמזוודות שלנו יופיעו וקיווינו שכל השמונה אכן הגיעו שלמות ובטוחות מהמסע מעבר לאטלנטי. אחת אחרי השנייה הן נאספו סביבנו עד שספירת המלאי הושלמה ואנחנו הסתכלנו אחד על השני במחשבה זהה של "זה נהדר שהן הגיעו אבל איך עכשיו משנעים אותן החוצה כשזה רק שנינו?". בבן גוריון היו אתנו הורים ואחים ודודים ולכל הפחות 12 ידיים נוספות שהובילו את חיינו באותן שמונה מזוודות לעבר דלפק הצ'ק אין. בשדה תעופה דאלס עמדנו נדב ואני והילדים מוקפים בחיינו הארוזים ולא ידענו איך מתחילים. פתאום ראינו בזווית העין מה שנראה כמו עגלת מזוודות אבל היא לא הייתה רגילה. עגלה גדולה, ממש גדולה, שאפשר להוביל עליה שמונה מזוודות בקלות. וככה התחלנו, גם את ההרפתקה שלנו לתוך ארצות הברית וגם את גילוי המשמעות האמיתית והגבולות שאפשר למתוח אליהם את המושג 'גדול'.
הנגזרות השונות של המושג 'גדול' נגלו לנו עם כל צעד ושעל שבו גילינו עוד טפח של אמריקה הגדולה, תרתי משמע. גדול זה גם ארוך, רחב, יותר, כבד ומתי שאפשר גם נוצץ. הכבישים, המדרכות, כוס הקפה הקר ליחיד שמגיעה במינון של משפחה, המעברים בסופרמרקט, שקית קמח של ארבע קילו וחצי, המכונית שלנו שמתאימה לשבעה נוסעים, ההמבורגר שמגיע עם לפחות ארבע תוספות, הנחמדות המתקתקה, המדרגות הנעות בתחנות המטרו, שדרת השלטון הרחבה שמובילה מהבית הלבן לקונגרס, הבגדים XXXL היא סטנדרטית בחנויות קמעונאיות, המרחבים שנפרשים ונדמים בלתי נגמרים. גודל זה דבר יחסי. אני עומדת מול אמריקה הגדולה ומרגישה את עצמי תל אביבית קטנה. תל אביב של בוגרשוב ולרדת לחוף פרישמן, לפלאפל הפינתי, לקמח בשקית של קילו, לרחוב הקטן החד כיווני שבלתי אפשרי לעשות בו את הפנייה ימינה אם מישהו חונה על הפינה. אני מתגעגעת לתל אביב שלי, קטנה יחסית אבל מתאימה בול למידות שלי. זאת אמריקה בשבילי, ההשתאות והגילוי של הגדול והלא נתפס ויחד איתו הגעגוע למוכר והיחסי. עברו קצת יותר מחודשיים מאז שהגענו ואני מקווה שגם בעוד שנתיים בתוך תוכי אשאר התל אביבית הקטנה גם אם אמריקה תידמה קצת פחות גדולה, או במילים אחרות אתרגל. לפני חודשיים בדיוק נחתנו באמריקה והתחלנו להתרגל למציאות החדשה שבחרנו סביבנו, במילים אחרות התחלנו להתאקלם. כמו הרבה פעלים שכרוכים במעבר מדינה, גם הפועל הזה הוא מתמשך ורב שכבתי.
הנחיתה היא חד פעמית אמנם אבל ההתאקלמות, כך מספרים לי, נמשכת עד רגע ההמראה חזרה. השאלה השגורה ביותר אצל כל מי שאנחנו מדברים איתו, בין אם פה בין שבילי "הקיבוץ" המקומי שלנו מחברים שהגיעו איתנו או מאלו שכבר מתחילים פה את השנה השלישית וכמובן מהבית היא "איך הולך? איך מתאקלמים?". לפעמים בשיחות עם הבית שואלים את השאלה פעם אחת בבוקר ופעם אחת בערב, שלא יפספסו אף שלב או נקודה במסלול ההתאקלמות שלנו. האמת היא שהתשובה לשאלה הזאת משתנה כמעט בתדירות ששואלים אותה. ההתאלקמות היא אוסף רגעי ההתרגלות שלנו ואלו מצטברים כל רגע ולעיתים מתהפכים מהפעם האחרונה שחווינו אותם. למשל הביטוח בריאות שהוסדר ונכנס לתוקף קרה באמצע היום, פתאום מערכת הבריאות האמריקאית פרוסה לרגלינו. האתגר עכשיו הוא איך לקבוע תור לרופא כי אין פה את המוקד של הכללית. שחר לדוגמה עלתה בבוקר יום שני לאוטובוס הצהוב לבית הספר בדמעות וידיים מושטות לחיבוק אחד נוסף, ואני עומדת שם על הכביש מנסה לשלוח סמלי אהבה שציירתי עם אצבעותי ברוח ושיגיעו אליה, מקווה בכל ליבי שלבבות הרוח שלי ינחמו אותה קצת. יום למחרת היא עולה שמחה ומתרגשת לשבת ליד אחיה הגדול ומנופפת לי מחייכת מהחלון. כל פינה בגינת המשחקים כבר נבדקה ועכשיו הילדים כבר מוצאים דרכים חדשות להתשמש במתקנים (למרות הלב החלש שלי). נדב ואני שוקלים ובוחנים איזו שפה שלישית ללמוד כי עופר כבר מבין את כל מה שאנחנו אומרים באנגלית אך מעדיף את החברה הישראלים מאשר להכיר ילדים אמריקאים בכיתה. לא היה כמעט סופ"ש שלא יצאנו ל-great outdoors, חוץ מאחד כשירד גשם ללא הפסק, כשהאקלים וההתאקלמות נפגשו. אולי תהיה נקודה שבה ההתאלקמות תושלם ואז כמו אמריקאים טובים נהיה טרודים במה שבאמת חשוב ונגזר מאותו השורש - האקלים. שישה חודשים לפני שעלינו על המטוס לאמריקה התחלנו להתארגן, יצרנו רשימות של משימות וקצוות שצריך להספיק ולסגור. הייתה משמעות לסדר המשימות, אחת נשענה על השנייה כמו רצף דומינו שכשהוא נופל מתגלה דיוקן של לינקולן או מיקי מאוס. כשחשוב הסדר, חשוב הארגון, אז התארגנו. בכל הטיה אפשרית של השורש א.ר.ג.ן. ארגנו את עצמנו לדעת. לא יכולנו לתאר לעצמנו שיש כל כך הרבה דברים שנצטרך לקפל, למסור, לאחסן, להיפרד, לחתום, להסדיר, לתרום, למכור, להעביר, לארוז. כמות המסמכים, הבגדים, החפצים, הרהיטים, הכלים, הספרים, הצעצועים, התמונות, האלבומים, הבובות והספרים (היו ממש הרבה ספרים) שעברו תחת ידינו וטופלו לקראת השהות של השנתיים הקרובות. חלקם מצאו מחסה תחת גרם המדרגות של ההורים, חלקם חבויים בארונות שונים וחלקם מצאו חיים ומשפחות חדשות. ארגנו מחדש את החיים שלנו ונשארנו עם שמונה מזוודות שהכילו את מה שהיה לנו נדמה שלא נוכל לנשום בלי לראות אותו לידינו בשנתיים הקרובות.
היה נדמה שההתארגנות תתחלף בהתאקלמות עם הנחיתה אבל רצף הדומינו שלנו רק התרחב מעבר לים. הגענו לאמריקה – ארץ ההתארגנויות הבלתי מוגבלות. פה השורש א.ר.ג.ן לבש צורות חדשות ומוחלטות שלא ידענו שיכולות להתקיים. הברור מאליו הוא הבירוקרטיה, שהארגון הוא אבן יסוד בה ומהותה. כל תהליך מול כל גוף, כולל חנות המכולת השכונתית דורש ארגון כמו הבאת שקיות הבד מהבית או רישום מראש לאילו קופונים תרצה לנצל. העיקר תתארגן. הסתבר שהארגון הוא בנפשם של בני המקום, יש להם חנויות ייעודיות לכלי ופתרונות אחסון שהדמיון לא ידע שניתנים לארגון, הבתים מאובזרים בחללי אחסון גלויים ונסתרים. אין נייר שאין לו תיקייה, אין ביצה שאין לה מגש ואין גרביים שאין להם סלסלה, שום דבר אינו מקופח. כלומר כמעט שום דבר, לא מצאתי עוד כלי או סלסלה לרגשות. בלבול, געגוע, כעס, התרגשות, לחץ, שמחה - הכל זרוק בתוכנו ואין לנו מושג איך להתחיל לארגן את זה. הזמן יעשה את שלו, כי זה מה שזמן עושה. אז בינתיים נמשיך לארגן את מה שאפשר ולאכול בדיינר השכונתי, והיתר, היתר ייפול בזמן שלו ונגלה את הדיוקן שיווצר מהדומינו שלנו. |