ראיינה: צופית דופר
מהלכים להם על פני הכדור כל מיני סוגים של אנשים ויש להם כל מיני סוגים של חלומות ופנטזיות. אחד חולם על מכונית ספורט, אחר על השכנה מהקומה למעלה, שלישי מקווה להציל נפשות ורביעי סתם מתפלל לשנת לילה מלאה מבלי שאף תינוק יעיר אותו. המוח שלי מחווט אחרת. אני מפנטזת על סנדוויצ׳ים. כך קרה, שבערבו של יום רביעי בשבוע שעבר, חלמתי לי על כריך בייגל עם סלמון. פריך אבל לא מדי, עם גבינה לבנה ושמיר מלמטה, צלפים מומלחים מעל הדג, ואיזה נגיעונת של בצל סגול. מרומז כזה, לא משתלט. כבר ממש טעמתי את הנגיסה הראשונה, שהיא תמיד המרגשת והרומנטית ביותר בכל ארוחה. הייתי בדרך החוצה ממשרדי המערכת של ה״קיבוצון״ והינדסתי בראשי את מסלול הנסיעה המהיר ביותר עד ה Einstein Borthers הקרוב. עוד אני מפלסת דרכי בין גופות של מדפסות ושברי טונרים, שמעתי מקצה המסדרון קריאה: ״דופררר!״. מי שהפריע לי באמצע הזיות הבייגל, היה העורך שלנו, תומר קוקס. ״אנחנו צריכים לעשות ראיון עם העורך הראשי״, הודיע לי כשנכנסתי לחדר. ״אתה העורך הראשי״, עניתי. ״נכון״, הסכים. "אפשר אגב, פשוט לקרוא לך עורך, כי אין עורך משני". הוספתי. "מממ, נישאר עם עורך ראשי, נראה לי יותר הולם". התעקש. ״אז אתה רוצה לעשות ראיון עם עצמך?״, שאלתי, קצה ריחו של הבייגל עדיין מהבהב לי בפאתי המוח. ״לא יא מוזרה, זה יהיה מגוחך״, הפטיר, ממשיך לעיין במסמכים שהונחו ברישול על שולחנו. ״אז...?״, ניסיתי לזרז את הדיאלוג, מודעת לשעות הסגירה של הבייגליה השכונתית. ״ אז את מראיינת אותי, אפשר עכשיו מבחינתי״ ״אני?״ ״כן״ " מה עם שלי? היא יותר מבינה בזה ממני" " העפתי אותה קיבינימאט, לא התאימה יותר. הבטיחה מאה טיפים והביאה רק שישים ומשהו. עצלנית." "אז אתיל'ה? אני מבקרת מסעדות, לא פובליציסטית". "פובליציסטית שמובליציסטית, ראי זאת כקידום". "סוגרים את העיתון" "ראי זאת כקידום חד יומי". טוב, אחסוך מכם את המשך הדיאלוג המר והעיקש בסופו התרציתי לערוך ראיון קצר עם תומר ולו רק כדי לאתגר אותו בכמה מהשאלות היותר קשות שניקרו במוחי. אז להלן: כפי שכבר קלטתם, סוגרים את ה״קיבוצון״. העיתון שהיה מקום העבודה, הבית והסלע היציב שבחיי, נופח את נשמתו. המקום ששלח אותי לפרק המבורגרים, לתקוע פסטות ולשאוב קינוחים כדי לספר על כך לעולם, היה ואיננו. כבר שנים מתריעים שהפרינט גוסס, אבל האמנתי תמיד בסתר ליבי כי אבן יסוד עיתונאית זו תשרוד את כל הטלטלות בזכות קהל הקוראים הנאמן והבלתי מתפשר. לרגל המוסף האחרון בהחלט המתפרסם כאן בעיתוננו המצהיב, החלטתי לתפוס לשיחה את העורך הראשי של העיתון, הדוקטור תומר קוקס שליט"א. מאחר שתומר עובר על התכנים לפני שהם יורדים לדפוס, עמכם הסליחה על כל האדרה של דמותו, זה אצלו בטבע. שלום תומר שלום צופית, תודה לך שהזמנת אותי לריאיון חגיגי כל כך. לא ממש הזמנתי אותך בכל זאת, תודה. האם נכונות השמועות כי סגרת משרה בעיתון מתחרה ואתה בעצם מרסק את התחרות סתם כי אתה יכול? אהמממ....(מסמיק, מפלבל בעיניו ומתחיל להזיע באופן חסר שליטה, צ.ד), את...אהמ... בטוחה שככה את מעוניינת להתחיל את הראיון? כן לא כדאי לפתוח בילדות הקשה שלי? איך שבניתי את עצמי בעשר אצבעות? לא,לא אז אפשר להציע לך ציטוט של מדינאי דגול במקום זה? אדון תומר קוקס! ביקשת שאראיין אותך, הנה בבקשה, תתמודד! אוקיי. האמת שהייתי שמח לספר על השלב הבא בחיי המקצועיים אך אני מנוע מלדון בכך בעצת עורך דיני. כמה קל, כמה נוח...אוקיי בוא נחזור שנתיים אחורה. אתה והדר בן-יואב מנהלים את העיתון, ולפתע סכין בגב, והנה אתה העורך הבלעדי על פיו יישק דבר, ספר לנו למה בגדת. רגע...מה? זה לא היה ככה. מאיפה דברי הבלע הלא מדוייקים האלה? כל הדיבורים על סכסוכים בינינו מקורם בחרושת שמועות מרושעת שנובעת מקנאה בהצלחה המטאורית של ה"קיבוצון" מאז שלקחתי את המושכות לידיים. אני והעורך הקודם שומרים על יחסים תקינים ואני עדיין מייעץ לו בהמשך דרכו המקצועית. יש לו שם , אתה יודע. יכול להיות, כן, בהחלט יכול להיות אני מבינה שתשובות אמיתיות אני כבר לא אקבל כאן היום... אוקיי, אתה ידוע בקרב עובדי המערכת כמטרידן סדרתי וחסר טאקט שמעיר הערות נבזיות וסקסיטיות בכל הזדמנות. כיצד זה מתיישב עם עידן הפליטיקלי קורקט וה Metoo? ראשית, הרשי לי להחמיא לך על השמלה שבחרת ללבוש היום ועל האופן בו היא גורמת לירכייך להיראות. אתה מודע לכך שאתה חתיכת חזיר בלתי נסבל? מדוע? בסך הכל חשבתי שהשמלה באה עלייך טוב. "באה עלייך טוב?!" תגיד, איפה גדלת? או, ככה רציתי שנתחיל את הראיון! עם איפה שגדלתי...חבל שאת לא מקשיבה לעצות של בעלי ניסיון עיתונאי. טוב, הריאיון הזה מביך ולא מוביל לשום מקום צופית, את בעצמך אמרת שאין לך ניסיון בזה. הריאיון הזה חשוב, הקוראים שלנו צמאים לדעת עוד על העורך הראשי שלהם. אוקיי, אז אולי תואיל להסביר לקהל הקוראים ה"צמא" שלך, איך זה שמערכת העיתון שקועה בחובות עד הצוואר ואיך זה שמעולם לא הסרת את עננת החשדות למעילה בכספים קהילתיים שניתנו לעיתון באמצעות ספונסרים מהסביבה? את חמודונת כשאת כועסת. You’re pushing it! אוקיי, אוקיי, תראי...זה הכל חוסר הבנה אחד גדול. מערכת של עיתון זה ביזנס גדול, המון תקציבים, המון מקומות בהם כסף יכול להיעלם. אולי כדאי שנשקיע בייעול להבא. מה ביזנס גדול? יש פה שלושה חדרים ופעם בשבוע שולחים אימייל עם הכתבות, על מה הולך התקציב, על Wi-fi? עשינו כמה השקעות לא נבונות, אבל זה בעיקר מהתקופה של העורך הקודם, היה מגיע למשרד שיכור, לכי תדעי על מה הוא פוצץ את הכסף. וואו, תומר, סיריאסלי? שיימינג למי שקיבל אותך לעבודה? רצית סקופ או לא? לא את אדם טיפה מריר, שמת לב? אני בעיקר מתחרטת על היום בו פגשתי אותך...טוב אפשר שניה להתרכז ולקבל ממך תשובות רציניות ולא מתחמקות? בוודאי ילדונת ( מנסה לשלוח יד ולצבוט את לחיי בפטרונות מבחילה, מבטי המצמית עוצר את ידו בחצי הדרך, הוא נסוג – צ.ד). טוב, בוא נסיים עם הסבל הזה- משפט לסיום? מסר לקוראים? היה זה מרטין לותר קינג ג'וניור שאמר: מעולם לא היו רבים כל כך, ששאלו מה המדינה תעשה בשבילם, כאשר יש להם חלום. ממממ, מרטין לותר קינג לא אמר משפט כזה הוא כן אני די בטוחה שלא נסכים לא להסכים זו צריכה להיות הכותרת של הראיון הזה....
0 Comments
|