לפני שמונה שנים, באביב, נחתתי בוירג׳יניה. רילוקיישן הייטק, הכל מאורגן היטב. קיבלנו מלון עד שנסתדר. בעל בעבודה, ואני - מחיים תל אביביים של עצמאות וחופש, עוברת לחוסר אונים מוחלט. פרוור אפרורי, רק אנשים קשי יום נוסעים כאן באוטובוס. לא יוצאת מהחדר במלון - מסרטי האימה שצרכתי כל חיי, ברור שכאן באמריקה כל בית תמים רק נראה כך. רוצחים סדרתיים מחכים בכל פינה. שעות בטלפון עם הארץ - קיטורי בוז על האמריקאים ההזויים האלה, עם הגינונים המטופשים בחנויות. מה אני, הישראלית כ״כ, צריכה את ההתנחמדות הזו?
פאסט פורוורד. עוברות שנתיים. כמעט מסיימת תואר שני בדיסי, עובדת מהצד בארגון ממשלתי, מהדור הישן. עשיתי כבר מלא פדיחות - לא שלחתי מכתבי תודה כשהיה צריך, דפקתי בדלת לשכנים האמריקאים לבקש לימון ועוד כל מיני. מחכה לביקור הבא בארץ ומסתכלת בתימהון על כאלה שבאו לרילוקיישן מוגבל והחליטו להישאר - הרהורים על סיר הבשר ועל איך הבתים הגדולים והנוחות מביסים ערכים ושורשים. בינתיים מצאתי ג׳וב מדהים, הבעל רוצה להישאר. עוד שנה עוברת, ועוד אחת. אני כל הזמן במלחמות לחזור. קו חמש השנים מגיע. כולם אומרים שזה הצומת הגדול - מי שנשאר, אולי כבר יישאר לתמיד. אני לא מרוצה. הקריירה סבבה, חיי המשפחה בצמיחה, עם ילדים בהתהוות, אבל הבדידות קשה. חברים יש פה ושם, אך לא קהילה אמיתית. ישראלים, מה לעשות, צריכים את עצמם. עוברים לרוקוויל. מבחינתי, שנה-שנתיים ומתקפלים לישראל. והנה, מראות הרחוב של קיץ 2011 בארץ, מחאת המעמד הבינוני, קושי החיים זועק מהכותרות. מנגד, רוקוויל מרגיעה ונעימה לי. השנים עשו את שלהן והאמריקאיות גם נוגעת בי - יותר מכבדת אותם, מאמצת מנהגים (אמנות ה׳טנק-יו׳) ומתבוננת על התרבות הישראלית בעיניים קצת אחרות. השנה קיבלתי אזרחות אמריקאית. לא ממש חתרתי לזה, יכולנו לבקש. עניין טכני מבחינתי, חסר משמעות - כך חשבתי. אבל משהו כן קרה שם, בטקס הזה, בשבועה מול הדגל. התחושה שאני ישראלית ותמיד אהיה, אבל אני גם. גם עוד משהו. ובעצם, הכל פתוח, ואני יכולה לבחור. ולחשוב שהחברים שלי בארץ אומרים לי בכנות שהם היו שמחים לברוח משם לכמה שנים, שאין להם לאן להתקדם. ביום העצמאות אני חושבת על מי אני היום לעומת הישראלית הצינית שהייתי לפני שמונה שנים. אמריקאית. על הנייר אמנם, אבל כ"כ מוזר לי לחשוב. לא יודעת איפה אהיה בעוד שמונה שנים. בין אם אחזור לארץ ובין אם לא, גורלי כבר נחרץ לחיות לנצח בלימבו הזה - מי שבכל מקום תרגיש שמשהו חסר. בשנים שעברו למדתי קודים חדשים, הסתכלות שונה, ואפילו הצלחתי, נגד כל סיכוי, לאהוב אותם, את האמריקאים.
0 Comments
|