קטיף בבית בזמן מלחמה על הבית בימים קשים אלו אנחנו שומעים על המחסור בידיים עובדות במשק הישראלי. כבר אחרי השבועיים הראשונים של המלחמה רציתי לנסוע ולהתנדב, והדבר התאפשר אחרי היום ה-70. יצרתי קשר עם חקלאי באזור חוף הכרמל, עומרי משה-כוהן שמו. בימים כתיקונם הוא מפקח על קבוצה של כחמישה עשר פועלים מתאילנד. רובם עזבו עם פרוץ המלחמה ולכן לא נותר לעומרי אלא לגייס מתנדבים כדי לשתול, לקטוף ,וּלְהַדְלוׂת מלפפונים ועגבניות. קניתי כרטיס טיסה עם תאריך המראה 19.12. אחרי שסידרתי את כל ההכנות, התחלתי להסס בגלל שלושה שיקולים. אולי אֶפָּגַע מטיל? שמא אני לא כשיר לעבודה בחקלאות? והשיקול הסבוך ביותר - מה לכל הרוחות זה הדליה? על השיקול הראשון, חמי, שגר בכפר הגמלאים ״נווה אפעל״ במרכז הארץ, נתן נימוק מוצק. ״הסיכוי שתיפגע מטיל הוא אפסי. זה יותר מסוכן לנסוע ברכב.״ סטטיסטית הוא צודק, אז נרגעתי. נותרו שני השיקולים שיושבו בהמשך. ביום הטיסה, לא הטרחתי את בני משפחתי לסחוב אותי ברכב עד DCA ולכן נסעתי ב-metro דרך הצירוף הידוע של הקו האדום והחלפה לקו הצהוב. כל תושב DC וותיק יודע שחייבים לבדוק את מצב הרכבות לפני שיוצאים לדרך, שמא משביתים קטע מסוים לשם תיקון או השבחה ולתזמן את זמן היציאה בהתאם. אמנם אני תושב וותיק אך כרגיל לא בדקתי את מצב הרכבות, ולכן רק אחרי שבני הוריד אותי ב-Grovesnor נודע לי שהקו האדום עוצר בתחנת Du Pont Circle ומשם יש שירות היסעים עד Gallery Place. למה אני מייגע אתכם עם פרט חסר חשיבות זה? כי בשתי התחנות Grovesnor ו-Gallery Place היה דרגנוע אחד מושבת כל אחת. אני, עם מזוודה אחת ששקלה עשרים ק״ג ותיק גב של עוד חמישה ק״ג, נאלצתי לעלות (לא לרדת) על שני הדרגנועים הללו. עברתי את המבחן הפיזי הזה ללא החייאה מיותרת, ולכן הבנתי שאני אכן כשיר לעבודה בשדות. יוּשַׁב השיקול השני. ביום הראשון בארץ נסעתי לבקר את חמי שכאמור אינו חושש מפגיעה מטיל. הוא ציין כי ככל שהזמן חולף, פוחת מספר השיגורים מעזה. ״השמיים די שקטים בשבועות האחרונים. הרעש היחיד שאנחנו שומעים זה ממסוקים שמובילים פצועים מעזה לתל השומר.״ ובכן, בביקורי הקצר אצלו, שארך לא יותר מארבע שעות, חלפו מעלינו שני מסוקים, ה׳ ירחם. למחרת הגעתי למשק עומרי משה-כוהן במושב צרופה. עומרי הוא בחור חייכן, נדיב, חרוץ, מקצועי, דור רביעי במשק, ומעל הכל מכין את קפה הבוץ המשובח ביותר מאז יציאת מצרים. הוא הדריך אותי ואת חמשת המתנדבים האחרים במלאכת ההדליה. עבור אלו (כמוני) שמעבירים את כל החיים מול מחשבים, מָסַכִּים, במשרדים, בפקקים, במעבדות, ומנותקים מן הפעילות החקלאית הנמכשת בין האדמה לבין הצלחת המונחת לפנינו, יש צורך במושגי יסוד שבלעדיהם אי אפשר להתקדם לתובנות מעמיקות יותר. מלפפון זה יֶרֶק (אם כי בוטנית זה פרי). בניגוד לעגבניות שצבען אדום וצורתן עגול, המלפפון נושא גוון ירוק בצורה של...של...מלפפון. אחרי הטמעת המידע הראשוני נעבור למידע המקצועי. כמו זנים רבים במשפחת הדְּלוּעִיִּים, המלפפון הוא צמח מטפס. הגבעול מטפס כלפי מעלה סביב חוט אנכי, ובהמשך סביב חוט אופקי. על כל גבעול ניבטת כמות אדירה של ירק, אפילו עד 25 יחידות. כאשר הצמח מגיע לחוט העליון, יש צורך להדלות אותו לאורך החוט האופקי באופן ידני; כלומר, ללפף את הצמח סביב החוט האופקי כך שהחוט ייתן תמיכה למשקל הצמח וּלְפִרְיוׂ. אם לא מדלים כראוי, משקל המלפפונים יַטֶּה את הצמח כלפי מטה ואף ישבור אותו כך שכל היבול מעל השבר ירד לטמיון. למחרת ההדלייה חזרתי למשק ליום התנדבות נוסף שסימנו היה קטיף. המתנדבים חזרו לאותן החממות שהייתי ביום הקודם, קיבלנו את ההדרכה, ויצאנו לקטוף. היה בוץ, היה חם, הגבּים היו כפופים, וזחלנו על הברכיים. אחרי חמש שעות הגוף העדין והמפונק שלי נהיה מפורק. (בניגוד לתאילנדים הספורים שנשארו אצל עומרי. הם יכולים לקטוף כל דבר במיומנות ולאורך כל שעות היום.) אך בְּשׁוֺמְעֵנוּ את שאגת מטוסי חיל האוויר מעלינו, כולנו, כל המתנדבים, קיבלנו אזכור קשה שהמלחמה עוד משתוללת, ומאמצנו, חובבני וזמני וזעיר ככל שהיה, תרם משהו לניצחון. כן עומרי היה אסיר תודה על כל שעה שנידבנו. על שום מה כל זה? למה לנסוע, בהוצאה של אלפיים דולר על הטיסה בלבד, לאזור מוכה מלחמה? מתנדבים מארה"ב ומקנדה מגיעים כל יום, ולמה? כאשר משננים את פרקי הציונות, אנחנו כמובן מאזכרים את הרצל, בן גוריון, דיין, רבין, בגין, ור’ קוק. היה ברנש נוסף בתקופת התקומה שלא זוכה לתהילה המגיעה לו: יוסף בוסל. הלה, בשנת 1910 ויחד עם כאחד עשר חברים נוספים, הקים את הקיבוץ ״דגניה״ בחוף הדרומי של ים כינרת. זו הייתה הקיבוץ הראשון בגליל (אם כי לא ההתיישבות הראשונה באזור), ולכן זכתה לכינוי ״אם הקבוצות״. על אף הרעב, חוסר הניסיון, הסביבה הערבית העוינת, השלטון התורכי והבריטי, הארבה, והתמורות החברתיות והכלכליות שפקדו את תנועת הקיבוצים יותר ממאה שנה -- על אף כל אלה, דגניה, שתחילתה מאפס, קיימת עד היום. הבית כולו, הבית השלישי, קיים עד היום. על פי הֲבָנָתִי, המצב בחו״ל הוא ברלין שנת 1930. אז גורמים אנטי-שמיים בגרמניה התחילו להשתלט על גופים ממשלתיים, מוסדות חינוך, ערוצי תקשורת, וארגוני עובדים. תהליך זה קורה היום מול עינינו ובשחזור מופתי. קשה מאוד לדעת מה יֵלֵד יום, ואישית אני נע בין תקווה שיעבור זעם לבין תחושה שהגיע הזמן לארוז. אם יהיה צורך לעבור לחוף מבטחים, הבית קיים. בתקופת ההתנדבות הקצרה שלי, ארבעה ימי עבודה בלבד, אני היצבתי אריח קטן, זעיר, שָׁחוּק, שולי, אך מוחשי להמשך קיום הבית. נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר (שמואל א׳ ט״ו כ״ט).