"הודית!" "מה?..." "הו-דיתתתת!!!" "מה...מה הודית?" "מסעדה הודית, מה קשה להבין?! תבעטי את עצמך מהמיטה ויאללה, אנחנו זזות!" כך, בדיאלוג סתום בן כמה משפטים, הקיצה אותי חברתי הטובה ס' בצהרי שישי אחד, לא כל כך מזמן. בחלומי עוד הספקתי להתלבש לקראת דייט עם הבחור היחיד בעבודה שלי שיש לו ריח סביר מהפה, אבל ס' קרעה מעליי את שמיכת החלומות. לטענתה- מדור ביקורת המסעדות המפואר שלי לוקה במחסור חמור של ביקורות על מסעדות הודיות. כשעניתי לה שלמי לעזאזל אכפת מאוכל הודי, היא סטרה על פרצופי ודרשה כי אתנצל לאלתר. התנצלתי. יש לה חתיכת לאטמה. על כן מצאתי עצמי נסחבת בעל כרחי ביונדאיי הקטנטונת של ס' לעבר מרכז בירת העולם החפשי בפתחו של סוף שבוע. לא הועילו כל בדיחות הסארי והצ'יקן-טיקה, ס' היתה נחושה בדעתה להושיב אותי אל מול צלחות עתירות קארי וזעפרן עד שייצא לי עשן לבן מהאזניים. בדרך, ניסיתי לחקור לעומק לאן בדיוק מועדות פנינו, שכן הודו לא בדיוק פצפונת והמזון המוגש יכול להגיע מכל כך הרבה מחוזות ואזורים שונים. "אני לוקחת אותך ישר לטופ" הדגישה ס' " אין מסעדה הודית טובה יותר שלא מחייבת דרכון וכרטיס טיסה". ס' שלי, תמיד מלודרמטית יתר על המידה. טוב, מאחר שנחטפתי, פיתחתי מיד תסמונת שטוקהולם והזדהיתי עם מטרות החוטפת שלי – לאכול אוכל טוב. מקץ נסיעה בת חצי שעה, נכנסנו ל RASIKA - מסעדה שלו תרצו לשבת בה, תיאלצו להזמין מקום חדשיים מראש. או לפחות להכיר את הדודים של ס' שביטלו את הגעתם העירה והעבירו לה את ההזמנה. הדבר הראשון שבלט מיד עם היכנסי למסעדה היה הכמות המכובדת של הודים. גם הלקוחות, גם המלצרים וגם הטבחים. זה מיד השרה אווירה של אותנטיות ותחושה שכאן נקבל סרוויס הודי בלי אמריקניזציה מיותרת. ראשונות בראסיקה- כמו בהודו רק בלי המחלות הזיהומיות במאמר מוסגר, אספר, כי הרתיעה שלי מאוכל הודי אינה מולדת. היה זה בקיץ 2003, עת התנהלתי לי בחפשיות נטולת דאגות בתת היבשת ההודית. פאלאק-פאנירים וסאמוסות הומטרו עליי כמו מונסון בחוף בגוקארנה ובמקום להשיל קילוגרמים בכל מיני טרקים ומדיטציות, עטיתי צמיג מפואר עשוי מפרייד רייס, צ'אי ולאסי שובי הביתה. עד לאותו יום מר ונמהר בגואה. הים היה אפל וסוער ידידיי, הרוחות ששרקו ניסו להזהיר אותי ממנת הלובסטר במסעדה שעל החוף. אך יצרי גבר עליי, והזמנתי את יצור הים הארגמני הזה. ביג מיסטייק. למחרת, ולמשך 48 שעות הפכתי לקשית אנושית. רק נוזלים נכנסו מצד אחד, ויצאו מהצד השני במצב צבירה זהה. סליחה על התיאור הגרפי, אך אלו היו משעותינו הקשות ביותר. ועל כן, בצר לי, נמנעתי במשך שנים ארוכות מלשים את מבטחי בעם ההודי שהיגיינה וסניטריה הם בגדר שמועה עבורו. חזרה ל 2017 ומסעדת ראסיקה: הנחנו את ישבננו המוצקים אל מול אחד השולחנות ומבלי להמתין אפילו דקה בשביל הנימוס, תפסנו מלצר והזמנו בקבוק של פינו נואר בשביל להרטיב את הגרון. היין היה מעט חסר גוף, מה שלא הפריע לנו לחסל את הבקבוק עד טיפתו האחרונה. עיון בתפריט חשף כמות נכבדת של מנות ראשונות ועיקריות שנדגמו ממחוזות שונים ועולמות שונים של המטבח ההודי. המלצר המליץ מאוד על ה- Palak Chaat אותה כינה Signature dish של השף ולצידה בחרנו גם ב Dal Makhani. שתי המנות היו סופר דופר טעימות. תערובת טעמים מוצלחת, טריה ואף משביעה יחסית למנות ראשונות. מכאן ניווטנו את הערב לכיוון המנות העיקריות. לא יודעת מה קפץ עליי, אבל החלטתי להתעמת עם הפחדים הכי כמוסים ועמוקים שלי. אחת המנות היתה זנב לובסטר. תמונות מהשירותים הארעיים בחוף פאלולם ריצדו מול עיניי, אבל באומץ לב חסר פשרות, אמרתי לס' בעיניים בורקות " את הלובסטר. הלילה אני עושה Closure". מה שהיה למעשה ניסיון לייצר חריזה דרמטית. לצד הלובסטר זומן גם Black Cod שחולק לשתי צלחות כדי שנוכל לחלוק. זנב הלובסטר- מתחבא בתוך הקציפה עם הקארי.
נתחיל דווקא מהדג – הקוד השחור היא מנה מעולה ממש. כביכול משעממת, אבל מצע האורז והתיבול שלו (לא מתה על שמיר, אבל במנה הזו השמיר שולב במדויק) היו נהדרים ונבלסו תוך דקות בלהיטות רבה. לגבי הלובסטר...ובכן, במבחן התוצאה אני מניחה שהכל תקין – לא חוויתי ביקורים תכופים בבית הכסא לאחר הסעודה. גם רוטב הקארי המעולה, ציפוי החלבון הקצפתי והנאן בו טבלנו הכל היו כיפיים וערבים לחיך. רק הלובסטר עצמו היה עשוי מדי, מסטיקי ממש ולא בדיוק היה כוכב המנה. אם תגיעו לראסיקה פעם – זו ודאי אינה המנה המומלצת. כמובן שהתנחמנו גם בקינוחים. בחרנו קינוח הודי קלאסי -Gulab Jamun, שהיה טעים מאוד ומתכתב עם כל שאתם מתארים לעצמכם כשאתם מתארים לעצמכם קינוח הודי. מולו ניצבה פנה-קוטה שוקולדית כדי שיהיה גם טאץ' אירופי לכל הסיפור. סך הכל מנה חביבה, אך לשוקולד היה טוויסט מוזר. כששאלנו את המלצר, הוא הודה שבתערובת השוקולד יש גם זעפרן וכמון. לכי תביני... עד כאן יקיריי הנאמנים, אלו הן קורותיי ומסעי אל נבכי המטבח ההודי של די.סי. ראסיקה מסעדה מצויינת שמפגישה שני כוחות טבע מנוגדים: מצד אחד הודים, האנשים הכי לא דייקנים ומתוכנני זמן שנוצרו אי פעם ומצד שני היכולת לדעת שתרצה לאכול במסעדה כחדשיים מראש. אם ראסיקה הצליחה ליישב כזו סתירה, לא שווה לבקר? בתיאבון!
0 Comments
חזרתי פתאום, הנה אני באייפון. תנו לי רק דקה לנשום... רבים עוצרים אותי לאחרונה ברחוב ושואלים: "הי צופה, איפה נעלמת?" כמובן שמיד אני מסיקה מדבריהם שרזיתי וחיוך עולה על פרצופי. אבל לגבי היעדרי מדפי ה"קיבוצון" בתקופה האחרונה, אני מודה שאין לי תירוץ טוב. רצף לא בריא של מסעדות מאכזבות, דייטים כושלים ומחסום כתיבה הותירו אותי מחוץ למאגר הכותבים. אך הנה אני בקאמבק מטורף. הטור היום יוצא במתכונת מעט שונה – לפניכם מסע בין המבורגריות, לא פחות ולא יותר. הקדשנו את השבועות האחרונים לחריש עמוק ונוטף שומן אנטריקוט טחון בכל המסעדות ששמות בפוקוס קציצה בלחמניה. וכשאני כותבת "הקדשנו", אני לא מתייחסת לעצמי ברבים. גייסתי לצורך המשימה עתירת הקלוריות שני קולגות ממערכת ה"קיבוצון"- מיקי רומולר וניסן בקר. מיותר לציין כי שניהם ניאותו למשימה בלי מאמצי שכנוע נרחבים מדי. לפני שנתחיל לפרוש כאן את תובנותינו המשותפות, הבהרה: החריש העמוק כלל רק מקומות בהם ההמבורגר הוא המנה הראשית. כך שמסעדות שבין השאר מגישות המבורגר בתפריטן לא נכללו במסע הזה. הרי לכם חמשת בתי ממכר ההמבורגר הטובים ביותר בהם ביקרנו: Fuddruckers שמנו את רשת ההמבורגרים המצליחה מקונטיקט ראשונה ברשימה. למרות חילוקי דעות לגבי המקום החביב מכל, פאדראקרז תמיד נמצאה בלב הדיונים כשניסינו לסכם. יש לציין כי הסניף בו נהנינו לאכול הוא זה הממוקם ברוקוויל. בעוונותינו דגמנו גם את הקציצות מהסניפים בסילבר-ספרינג ובדי.סי ( ליד ה Verizon Center) וההבדלים באיכות היו גדולים מאוד. מה אהבנו? הלחמניות נאפות מול פני הלקוחות, והן חמימות ומשוחות בחמאה. בר ירקות טריים ומזרקת משקאות מוגזים מצפים לכל המעוניין. פרט להמבורגר רגיל, התפריט מכיל שמונה מנות ספיישל עם שילובים מעניינים. המבורגר הבורבון מעולה, גם ה BBQ וההמבורגר המכונה The Works. מלאכת מחשבת של בשר עשוי כהלכה, תוספות חמות וגבינה מותכת. בונוס – הצ'יפס תמיד, אבל תמיד, מגיעים למגש כשהם שורפים עד כדי כוויה דרגה 2 ללשון. תענוג. בונוס 2- המוסיקה בסניף החזירה אותנו לימי הרוק הבריטי הזוהרים של שנות התשעים. http://www.fuddruckers.com/ Rockville 1592A Rockville Pike Rockville, MD 20852 USA ה - Burbun Burger - חוויה של מנה. BGR – the joint burger עד בת'סדה התגלגלנו כדי לנגוס בקציצות של הג'וינט. כל הדרך ניסינו לגרום האחד לשניה לשלישי לוותר על הזמנת מנת הדגל של המקום – הוולינגטון. לא הצלחנו, במקום לדווח על שלושה המבורגרים שונים, כולנו טעמנו בדיוק את אותה מנה – המאסטרפיס של הרשת. הוולינגטון מ-צ-ו-י-ן! הקציצה המשובחת נושאת על גבה בעוז בצל מקורמל, פטריות יער קלויות, פטריות כמהין (!!) וגבינה. יופי-טופי. אז הסניף טיפה פתח-תקוואי במראה שלו ( יעני מוזנח ומשעמם) לא פנסי כמו פאדראקרז עם שלל שיכלוליו. אבל יש פוסטרים של רולינג סטונ׳ס ופיקסיס על הקירות והבשר היה נעים וטעים. בונוס – יש מבחר גדול גם לצמחוניים, עם המבורגר סלמון ואחי טונה שקיבלו ביקורות טובות לא פחות. http://www.bgrtheburgerjoint.com/ 4827 Fairmont Avenue Bethesda, MD 20814 Phone: 240-743-4546 ה -Wellington - טעמים חזקים. Elevation Burger רשת פחות מוכרת, אך בהחלט שווה ביקור. הסניף הקרוב נמצא באיזור התעשיה של פוטומאק ( אם אפשר לכנות את המתחם הקטן הזה איזור תעשיה...) וישנו גם סניף מוצלח באלכסנדריה. זו שבוירג'ינה, כמובן, לא המקורית. וזה קצת מעניין, כי באופן ביזארי, כל סניפי הרשת שאינם בגבולות ארצות הברית ממוקמים ב...קטאר, כוויית, סעודיה ושאר איחוד האמירויות. תעשו עם המידע הזה מה שתרצו... בכל מקרה, הרשת דוגלת בבשר מפרות האוכלות עשב ומתרוצצות להן בר בשדה, הכל אורגני וירוק. אני הלכתי על ה Elevation burger שנחשב מנת הבית ואחד מעמיתיי אף הרהיב עוז ולקח את המבורגר ה Vertigo שמאפשר ללקוח לדחוף כמה קציצות שרק יוכל ( מוגבל לעשר קציצות בהמבורגר אחד...טירוף). המנות היו משביעות רצון וחזרנו מרוצים. בונוס – צ'יפס מעולה-מעולה-מעולה. http://elevationburger.com/ 12525 Park Potomac Avenue Potomac Maryland 20854 (301) 838-4010 ה Vertigo - מי שפסיכי מספיק להזמין את זה, מגיע לו. Goog stuff Eatery ובכן, כאן מדובר במוסד וושינגטוני ידוע. משפחת מנדלסון פתחה ב 2008 סניף ראשון בקפיטול היל שמאז התרבה ואף פלש לג׳ורג׳טאון, שם מצאנו עצמנו אחר צהריים אחד ממתינים עם ההמונים עת הגריל-מן מלהטט והופך את הקציצות הצרובות. כל החוויה של המקום מתקשרת עם אלמנטים מן החווה. משדרים מסר של הכל טרי-טרי, העגבניות נקטפו לפני חצי שעה והפרות עוד אמש התלוצצו עם קצביהן. כאן דווקא כן עלה בידינו לפצל את המאמצים. אני נגסתי ב Colleti’s Smokehouse האיכותי, ועמיתיי לסעודה נתנו פיהם ב Prez Obama burger (כן, על שם ההוא שכבר לא) וה Big stuff meldown burger שנראה כמו יצירת מופת של כולסטרול וטירוף חושים ואכן הציב אתגר בפני מיקי שהצליח לסיים את המנה אבל בדרך לרכב נאלצנו קצת לגרור אותו. בונוס- במהלך הבחירות הם יצאו עם ליין המבורגרים מיוחד ופרובוקטיבי על שם הילארי וטראמפ. http://goodstuffeatery.com/ GEORGETOWN 3291 M ST NW, WASHINGTON, DC 20007 CAPITOL HILL 303 PENNSYLVANIA AVE. SE, WASHINGTON, DC 20003 ה - Meltdown - לא לאכול לבד, שיהיה מי שיפנה אותכם לאמבולנס. bobby's burger palace המבורגריה אחרונה להיום –המקום של בובי במונטגומרי-מול. בובי׳ס היא רשת די רצינית, בסביבות 20 סניפים מתוכם כארבעה במרילנד. מי זה בובי תשאלו? ובכן, אם טרם שמעתם על בובי פליי, סימן שאינכם מכורים לערוץ האוכל כמוני (The food network). הנ״ל אחד השפים המוכרים, עטורי הפרסים והאהובים בכל ארה״ב , בוודאי כשזה נגיע לבשר. בתכנית שלו Beat Boby Flay הוא נותן בראש לכל מיני שפים בקרבות אחד-על-אחד ומראה להם מאיפה משתין העגל-חלב. בנוגע להמבורגר עצמו – הסניף מרגיש מעט מקדונלדסי ופחות משרה אוירה של מוסד המבורגרים ייחודי. המנות טובות, עשויות כהלכה ועושות את העבודה. המנות נקראות על שם מקומות באמריקה על פי אופי המנה, כך בובי מנסה לתת את הטייק שלו על איזורים שונים במדינה. הלכנו על פילי, קרוליינה וניו-מקסיקו ויצאנו מרוצים ומפוטמים. בונוס- אפשר לסיים את זה עם אספרסו קטן בארומה שממול. http://bobbysburgerpalace.com/ MONTGOMERY MALL 7101 Democracy Blvd. Bethesda, MD 20817 T: 301-767-3286 בובי פליי- נראה טעים. גם ההמבורגר.
חוץ מחמש ההמבורגריות הנזכרות לעיל, ביקרנו במקומות נוספים שלא נכנסו לאסופה הזו. בין השאר, שמנו פעמינו אל הרשתות הידועות Five Guys וה Shake shack. התאכזבנו מהרמה שאמנם היתה מביסה בקלות את ההמבורגרים הסולייתיים שהותרנו בארץ ישראל, אך לא סיפקו פייט נאות למקומות האחרים בהם אכלנו. שיהיה לכולכם בתיאבון רב! לא תשתעממו, נשבעת. אני יודעת שמסעדה המושתתת על ראמן נשמעת מבאסת, אבל סאקוראמן תעשה לכם נעים בבטן ובלב. בסבירות לא נמוכה בכלל. ובכל זאת, לפני שנדון במסעדה עצמה, הבה נגדיר את מנת הבסיס :– הראמן ( Ramen). בניגוד לאינסטינקט הראשוני שזורק אותנו אלפי שנים אחורה כשחושבים על המזרח הרחוק, הראמן צץ ביפן רק במאה העשרים. למעשה, הוא לא השתרש כמאכל נפוץ עד ממש שנות השמונים. יחד עם תופעות כמו להקת "דיבור חדיש" ומילים כמו "מדליק". יש הגורסים כי משמעות השם היא "אטריות בעבודת-יד", אחרים טוענים שהמשמעות היא "אטריות ישנות " ( OLD ) אבל זה לא ממש משנה- מדובר במנת אטריות שנטבלו במים רותחים לפני שנדלו בסלסלת קש. אני מעריכה שישנן שתי תגובות טיפוסיות לאנשים כמונו שנכנסים לראשונה למסעדת ראמן – יש את אלה שיסתכלו באופן פשטני על המנות: מרק אטריות יפני, המבוסס על אטריות וציר בשר או דגים מתובל ברוטב סויה או במיסו, עם תוספות של פיסות בשר, ביצים, ירקות, אצות ובצל ירוק. פשוט וסולידי (ככל שניתן לקרוא למרק משהו סולידי...). אחרים, יראו קצת מעבר. ההבדל הגדול בין הראמן למרקים ממטבחים אחרים נעוץ בכך שבמקרה של הראמן, כל המרכיבים הוכנו מראש ובנפרד ומתכנסים ביחד רק לטובת המנה שהרכבת לעצמך. זה מאפשר עולם שלם ומיוחד של וריאציות על בסיס הקערה הרחבה הזו. ומאחר שכל חוויה ראשונה היא חוויה מעצבת – סאקוראמן היא בהחלט מקום טוב להתחיל בו. בלב הפועם של "אדאמס-מורגן" אהובתי - סוג של פלורנטין וושינגטונית, לצד מסעדה קובנית ופלאפל שעבר כמה התאמות צפון אמריקאיות, שוכן לו הג'וינט היפני מסביר הפנים. למסעדה שתי קומות צרות, כיאה לכל החללים הפנימיים בבתי השכונה. אם אתם חובבי אווירה פאבית, השתדלו לכפות על המארחת כי תושיב אתכם בקומה התחתונה, אם אתן בדייט עם ספרן יבשושי, הקומה העליונה תתאים מעט יותר. אני וחברה נקלענו למסעדה לאחר שוטטות חסרת תוחלת באדאמס-מורגן באחד מערבי שישי האחרונים. אמנם המחשבה על קערת מרק מהביל אינה מתיישבת דווקא עם עונת הקיץ, אבל הערב הקריר והמחשוף המוגזם עשו את שלהם והרגשנו צורך להתחמם. נראה כמו חייזר עם עיניים בוכיות, אבל לא, זה סתם טעים. בתפריט הוצעו מספר מנות ראשונות שהתבססו על לחמניות אורז ייחודיות או על כיסוני גיוזה. בחרנו לנו מנה מכל תחום כדי לא לקפח. ה- mushroom buns היו מ-צ-ו-י-נ-ו-ת, בצק אורירי ונייטרלי שמאפשר לפטריות להשתלט על בלוטות הטעם. ה Steamed Gyoza היו בסדר גמור, אבל חסו בצילן של הלחמניות ולא היוו תחרות. במקומן הייתי מזמינה לי מנת לחמניות נוספת. כמנה עיקרית כל אחת מאיתנו זרמה לכיוון הטבעי שלה- אני הקרניבורית חסרת התקנה והיא הצמחונית על סף הפסיכוזה. אני קיבלתי מנה המותאמת לחובבי בשר – SHOKI bowl שבבסיסה ציר עוף עליה הלבישו הרבה בקר במרינדה קוריאנית עם אטריות דקות ועוד. מנה כבדה ואיטית שהתעכלה נהדר עם כוסית סאקה חמים ועוטף. עמיתתי לארוחה בחרה במנת הבית שאף נקראת Sakuramen. ציר הבסיס של המנה נעשה מאצות Kelp (נקרא גם Kombu broth) והמנה מארחת גם תירס, פטריות, אצות נורי ובצל ירוק. המנה נשאבה בצד השני של השולחן בלהיטות שהעידה שאו שחברה שלי במאנצ'יס או שממש טעים לה, או שניהם. מה קשורה הביצה?
שני דברים בגנות המקום – ראשית, בתוספות ניתן למצוא גם, כיאה לכל מקום בצפון אמריקה, גבינה. זה בוודאי לא מקור יפני כי אם תוספת שפוגמת לחלוטין באותנטיות של המקום. דבר נוסף - ברוב מנות הראמן, ישנה ביצה קשה עם תיבול מוחמץ כלשהו, שתינו היינו בדעה שתוספת זו מיותרת, שלא לכתוב מקלקלת מעט את הארוחה. שוב אדגיש כי כמו בפיצריה, ניתן להוסיף toppings ככל העולה על דעתכם למנות הראמן מתוך מבחר התוספות שבתפריט. לגבי קינוחים- אל. רדו למטה וקנחו באיזו גלידה, או אם לשפוט על פי הפיד בפייסבוק שלי לאחרונה, ותרו על כל הסוכר הזה. הוא הורג אתכם או משהו כזה. סתם, נו Larry's Ice Cream & Cupcakes ממש קרובה ומזמינה. בתיאבון! ( הצלחתי להעביר את כל הפוסט בלי לכתוב "ואימרו ראמן" ! אה...שיט...) בחינה מדוקדקת של כל הפוסטים הקודמים שלי, מעלה מספר תובנות בסיסיות. גם אם שמים בצד את העובדה שאני מצטיירת כיצור ממורמר, נצלן, רעבתן אשר אינו יכול לדחות סיפוקים (עצוב אך נכון), שמים לב, דק מן הדק, שחלק הארי מהמסעדות הן איטלקיות/צרפתיות ושצריך להשאיר ערימות של מזומנים ביציאה מהן. בניסיון לגוון מעט, אתמקד הפעם במוסד קולינארי שונה במקצת שדווקא המיקום שלו, אפעס, לא ממש עושה חשק להיכנס לרכב בערב חורף ערפילי. מדובר במסעדה שפתחו שני אחים, נצר למשפחה גרמנית שהיגרה לאמריקה יחד עם גל הגירת הגרמנים למרילנד (היתה כזו הגירה כבר במאה השמונה-עשרה, נשבעת). GLADCHUK’s פועלת כבר או-טו-טו שלושים שנה בהצלחה מרובה דווקא בעיר המשמימה Fredrick הנמצאת כארבעים דקות צפונה מאיתנו על ה- 270. הסיבה להיכרותי עם המקום נעוצה בפגישות עבודה שאני מקיימת אחת לחודש באיזור. בתום כל פגישה אנו מתיישבים ללאנץ' קצרצר שלרוב מתארך לכדי ניקור מנומנם מעל הקינוחים תוך תחושת שאט נפש מפני המחשבה על חזרה למשרד ותרומה פרודוקטיבית כלשהי לעולם. האחים לבית גלאדצ'אק. יותר כמו האחים גרים. כשאני מגיעה לשם, אני נכנסת עם פמליה ססגונית משהו: יפני, סינית, סרבית, יווני ואמריקאי שחור המדגדג את גיל שמונים. ממש חבר העמים. אחרי שהשיחה מתחילה לקלוח, מתחוור לי שעד לפני כמה עשרות שנים, הרכב כמו שלנו לא יכול היה למצוא את עצמו ישוב לשולחן במסעדה כזו. בוודאי לא גלן, האפריקן-אמריקן הגרום שאוחז בכוסית קוניאק ביד ומחייך בפייסנות. מצעדים של ה-KKK עברו בגלוי ממש ברחובות האלה עד לא מזמן, הוא אומר בקול עמום. הסרבית, חצי יהודיה, מהנהנת בזעף ובהסכמה. הראש שלי כבר מסתחרר מאדי הקוניאק של גלן וממחשבות על גרמנים, כיסויי ראש לבנים ושיערו המדובלל של ג'ין הקמן ב"מיסיסיפי בוערת". אני צוללת אל המאפינס הרכות שניתנות לכל סועד בפתיחה כדי להשכיח את הקולות שבראשי. הכניסה ל GLADCHUK’s - כמוה כמעבר לעולם אחר. אם אי פעם הייתם בצימר אמריקאי נושן, מכוסה בטפטים, עמוס ברהיטי עץ כבדים וראשים מפוחלצים של צבאים- תחושו היטב בהבהובי הפלאש-באק. האח המבוערת בכניסה, המדים המעומלנים של המלצריות, סידור השולחן עם מפיות הקרושה, הכל כאילו לקוח מהסט של משפחת פון-טראפ ב"צלילי המוסיקה". וגם האוכל. אמנם לא מזרח אירופה עד הסוף, בכל זאת צריך לעשות כמה התאמות לפיות האמריקאים, אבל בכמה מסעדות פה מגישים מנה של כבד עוף? ואפילו משובח. לא עמדתי בפיתוי והזמנתי לי מנה. כמו בצד השני של האוקיאנוס, הופיע לו כבד אדמומי-אפרפר וחינני מצוייד בבצל מטוגן, פירה מעלה אדים ואפילו בייקון קצוץ בצד. וכל העונג הזה בפחות מ-12$, לא רע, תודו. אם אתם פחות בקטע של איברים פנימיים, יש שפע מנות נוספות, לרבות דג קוד מעולה ממש המושרה במעין חמאה-לימונית, או לימון-חמאתי או השד יודע מה, אבל מחליק יופי בגרון בליווי יין פינו גריג'יו חביב.
ממחר דיאטה? עוגת אקלייר.
קטע נחמד נוסף שתמיד מרשים/מדהים אותי בשבתי ב GLADCHUK – לפחות בצהריים הקהל מורכב מממוצעי גיל...ובכן...די גבוה, הייתי אומרת שאני נחשבת שם פרגית צעירונת שהיתה מסובבת את ראשי כל הגברים, אלמלא הם היו מוגבלים בגלל דלקת הפרקים. בשולחן ארוך בפינה יושבת תמיד קבוצה של נשים מבוגרות שלראשן כובע אדום אחיד עם נוצה ארוכה. סוג של אגודה לא סודית. ביציאה שאלתי את אחד מבעלי המסעדה מיהן ומה מטרת אגודתן, אבל הוא רק חייך בייאוש ואמר שמרוב קבוצות של פנסיונריות עם כובעים הוא כבר איבד את הספירה. הוא אפילו סינן בלחש שפעם הזמינו במקביל מקום במסעדה שלוש קבוצות שונות שאצל כולן סימן ההיכר היה כובע אדום והבלאגן חגג. אם בכל זאת מישהי מעוניינת להצטרף, בדקתי ומצאתי שאגודה כזו אכן קיימת ברמה הארצית (איי שיט יו נוט) ובלינק הזה תמצאנה פרטים נוספים שיהפכו את חייכן ל....המממ...פאתטיים באותה מידה? זוהי, אם כן, המלצתי הפעם. מזרח אירופה עם קורטוב של אחווה ארית המלווה באוכל טוב ולא יקר. מוזמנים להניח את ישבנכם היהודי הרדוף ולהיאנח בקרכצענים מתוזמרים. בתיאבון! http://gladchukbros.com/index.html על שום די הרבה סיבות, ביקורת המסעדות הפעם היא שונה. נתחיל מזה שהורדנו באותו ערב מעל שלוש מאות ירוקים לזוג ( לכל דורשי שלומי, אל חשש, לא אני שילמתי). אם הנתון הזה לא הבריח אתכם אל טורו המתפלסף התורן של צחי זופרן ונשארתם לקרוא, תשמחו לדעת שמעבר לעובדה שב Fiola Mare אכלתי את הארוחה הטובה ביותר שאי פעם טעמתי על קרקע אמריקאית, זה הדבר הכי פחות מעניין שאני לוקחת מהערב הזה. טוב, קצת רקע: פעם בעברי הרחוק והאפלולי, הייתי נשואה. למה זה בדיוק מעניין אתכם? זה לא ממש, אבל בכל זאת, הגרוש שלי שלח לי טקסט " מה קורה?" באחד מערבי ראשית הסתיו. מיד עניתי לו שאני בדיוק בדרך לפגישה עם משקיעים, מה שהיה גם שיקרי וגם מופרך כי בדיוק עשיתי גבות והתכוננתי למרתון לילי של ״נרקוס״. כדי לא להלאות אתכם בפרטים אספר רק שהנ״ל הגיע לכנס באזורנו והציע לי ארוחת ערב באחת ממסעדות העיר הגדולה. מאחר שאני יודעת מניסיון מר כמה הנ״ל מרוויח, לא מצמצתי והזמנתי לנו מקום במסעדת מאכלי הים היוקרתית השוכנת על גדות הפוטומאק בג׳ורג׳טאון ודורגה השנה במקום הרביעי במצעד מאה המסעדות הטובות באיזור די.סי באתר של הוושינגטוניאן. קלאמרי -תראו לי אחד כזה בארץ ואני עושה עליה. אז כן, אופרטוניסטית חסרת בושה, אבל אוכלת טוב. תתבעו אותי. בקיצור, עוד אנו מחנים את הרכב לצד המסעדה וחשנו בתכונה בלתי שגרתית. מכוניות שרד משוריינות, מאבטחים עם אזניה בכל פינה ותחושת מתח באויר. ״יש פה מישהו חשוב״ הודעתי לבעלי לשעבר. מקץ דקותיים נודע לנו מפי אחד המאבטחים בבידוק כי לא פחות מאשר ראש ממשלת ישראל ורעייתו סועדים כטוב ליבם עליהם מרחק שלושים מטר משולחננו. הזוי. תוך שאני מגניבה מבטים לעבר הוד מעלתם, בן זוגי הישן-חדש מבקש מהמלצרית עט ודף וברוב עזות מצח מעביר פתק לרוה״מ דרך אחד המאבטחים. לולא היין שהשפעתו נתנה אותותיה בוודאי הייתי נזכרת למה אני שונאת אותו, אבל האוכל התחיל להגיע והוא היה טעים בטירוף. הראשונות שעלו על השולחן היו BURRATA OF BUFFALO MOZZARELLA שהתנגנה יפה בתוך הפה וכן WILD CALAMARI שבניגוד לכל המנות המסטיקיות הרגילות מהז׳אנר, היתה עשויה בדיוק אומנותי עם טעם חרוך במובן החיובי של המילה. הראשונות נעלמו לנו בפה כלא היו ועדיין אין תגובה מצידו של מנהיגנו הבלתי נלאה. אובמה התיש אותו, הסכמנו בינינו, וליווינו במבט את שני המנות העיקריות שהונחו לפנינו. הגרוש התלבט ובסוף בחר במנה המנצחת של הערב - UNDER THE SEA ממנה טרפתי בערך חצי בעצמי, בכל זאת כדי שיזכור כמה היה איתי טוב. מנה מגוונת, עשירה, מהנה, חומרים הכי איכותיים שניתן לדמיין – שווה 56$ למי שיכול להרשות לעצמו. אני עצמי ניסיתי להסתפק ב- FIOLA MAINE LOBSTER RAVIOLI שהיתה נהדרת, שמרה על אחידות הרמה והוסיפה עוד נדבך של מצויינות לערב קולינרי משובח. רביולי לובסטר - נשמע טעים, נראה טעים ו...טעים.
אחרי שהתפוצצנו כהלכה, בעוד אני מנסה לפתוח כפתור במכנס בחשאי מבלי לעורר חשד, ניגש אותו מאבטח ובקול סמכותי מודיע כי הזוג יאות לקבל אותנו בשולחנם לשיחונת קצרצרה. כך מצאתי עצמי מרחפת, הלומת שיכר וסי-פוד אל עברה השני של המסעדה שם ישבו להם ספונים בנימין ושרה נתניהו מוקפים בטובי בנינו בוגרי קורס ה - GR . לא אסגיר פרטים על תוכן השיחה הקצרה והלבבית שנוהלה באותו מעמד, עיתונאית, עיתונאית, אבל עם אינטגריטי. רק אכתוב כי בשלב מסויים הפיל הגרוש השלומיאל שלי כוס יין (ריקה למרבה המזל!!) וסכין אל חיקה של הגברת נתניהו למול פניהם המשתאות והנחרדות של כל הנוכחים. זה פחות או יותר נתן את האות להשיבנו אל שולחן האנשים הרגילים, תקועים שוב אחת עם השניה כמו בימים הנוראים. כדי להמתיק את גל המרירות, הזמנו קינוח. בחרנו את ה – MARCHESI, טרין שוקולד איטלקי כהה, לא גדול אבל נאה, מתוק ובדיוק מה שהיינו צריכים. הוא לווה בקרם מנטה ועלי נענע מסוכרים מעולים שפשוט שדרגו את המנה והביאו אותה למחוזות שמיימיים. אפילו שחשבנו שאחרי עיקריות כה מוצלחות לא ניתן להתעלות שוב, התבדנו. פיולה מארה היא מסעדה מופלאה בכל רמ״ח איבריה. למעלה מכך, כשהמלצר שמע שאנחנו חוגגים יום נישואין (כמה שבעלי לשעבר יכול להיות מפגר, אין לזה גבולות), הוא מיד הוציא קינוחון נוסף שלא היה בתפריט. פינוק. היה שווה להתחתן מחדש ולו רק ללילה אחד. אז אם מסכמים את אותו ערב מיוחד, שעדיין לא ברור אם התקיים באמת או הזיתי אותו. אילו קיבלתם איזה קידום נחמד בעבודה, או דודה בעלת אמצעים התפגרה והותירה לכם סכומון נאה, היכנסו לכם לאוטו, דמיינו שזה לא המיני-ואן של ה Soccer parents שאתם, אלא מוסטנג שחורה פתוחה שנוהמת בסמטאות ג׳ורג׳טאון ותעניקו לעצמכם כמה שעות של תענוג. בתיאבון! כשג'ף בלאק פותח מסעדה, מבקרי המסעדות ב DC metro area נוטים לחבק ולהלל. ואל תראו אותו ככה, הוא אמנם טקסני אדום עורף עם מראה של שרברב ( ולא מהסוג שיופיע בראשיתו של סרט פורנו ), אבל אתם עשויים להיתקל בלא פחות משש מסעדות בבעלותו רק באיזור מרילנד. אם אתם הרפתקנים ממש, תעזו להרחיק עד ל Blacksalt היושבת לה בוושינגטון ( ואף היתה מסעדתו הראשונה), אם אתם חצי הרפתקנים, אולי Black’s kitchen and Bar בבת'סדה תעשה לכם את זה. אבל אם אתם כבר די מפוהקים ונהיגה ארוכה היא רעיון ישים כמו הפתרונות בהר הבית, אז ה Black market bistrot היא בהחלט ה"ג'ף בלאק" שלכם. הסיכוי שתתקלו בביסטרו הזה כך סתם, נמוך עד אפסי, כדי כך שהמילה "מחתרתי" עולה לי בראש. נשאלת השאלה, מדוע לעזאזל להחביא את המקום במעמקי הפרבר הישנוני " Garret Park " בו אפילו הדביבונים סובלים מאנמיה? לג'ף בלאק הפתרונים...אמנם המסעדה מצויה בתוך מבנה הדואר העתיק שמשמש בין השאר כמוזיאון המקומי, אבל...איך לכתוב את זה בעדינות...יש לי תחושה שהסמית'סוניאנ'ס ישאירו עליכם קצת יותר רושם. ובכן, חדל ברברת, הבה ניגש לתכל'ס. הבית הויקטוריאני רחב הידיים המארח הן את המסעדה בקומת הכניסה שלו, והן את בית הדואר במפלס הקרקעי, מכיל שלושה חדרים בהם פזורים להם שולחנות באופן אגבי. הגעתי לשם בצוותא עם שתי חברות יקרות אחרי שאיימתי עליהן שלא תעזנה לבטל שוב בתירוצים הרגילים של "אני עם הבת שלי במיון" או "אני לא אוכלת סי-פוד ביום כיפור". ההגעה למקום עם ערב מלווה בחשכת צלמוות אופיינית לשכונה פרברית אמריקאית טיפוסית, ולמרות החמימות המשפחתית השורה בבית, הניתוק המלא מהחיות העירונית שלרוב מקיפה מסעדות הרגיש לי קצת כמו צימר גלילי ( למעט הריח של הלולים) או אורחאן בנגב ( למעט הריח של הגמלים). המארחת המרושלת קמעה מצאה לנו שולחן מרכזי ונחמד למען נוכל לשמור על קשר עין עם כל שאר השולחנות ולרכל עליהם בעברית ובקול רם. Marinated Warm Grilled Squid Salad - דיונון משובח. המנות הראשונות שנבחנו היו Marinated Warm Grilled Squid Salad שהיה נהדר ועשוי בדיוק רב, Antipasto to Share שהיה בסדר גמור יחסית לקבוצה של נקניקים, גבינות וזיתים שניתנו ביד נדיבה אך לא גרמו לנו לבכות מאושר, וכמו כן דגמנו את אחת מהפיצות של המקום מתפריט המיוחדים ( עם אנשובי ואראגולה). כאן המקום לציין משהו חשוב לגבי המנות הראשונות – הן גדולות. אבל ממש. עם יכולות גריסה כמו של שלושתינו לא ממש נתקלנו בבעיה לחסל, אבל גם הצצות לשולחנות הסמוכים העידו כי באופן כללי המנות בבלאק מרקט לא ממש מיניאטוריות. מכאן לעיקריות – חלקנו שתיים מתוך התפריט. האחת היתה גולת הכותרת של הערב - New Orleans Style Barbeque Shrimp שהיתה בדיוק מה שהיינו צריכות, סי-פוד איכותי ומבושל כהלכה בתוספת של grits נהדרים. מה זה grit ? או, טוב ששאלתם, זו מעין מחית המבוססת על קמח תירס, בדומה לפולנטה אך עם טוויסט אמריקאי דרומי מלטף. במנה הזו הרגשנו את האיכויות שבנו את בלאק כשף שמביא את דרום ארה"ב למנות הבינלאומיות הקלאסיות שהוא מגיש. המנה הנוספת שהזמנו היתה בהחלט פחות טובה, אם כי לא הוגדרה כנפילה, Hardwood Grilled Pork Chop מנה אמריקאית ממוצעת וסבירה שלא התעלתה מעבר למצופה. New Orleans Style Barbeque Shrimp - גם בדרום ארה"ב יש טעמים טובים דווקא קינוחים, אחד החלקים האהובים על כולנו, היה בדיעבד מאכזב. מכירות את זה שאתן יושבות עם שתי חברות ומגיע הרגע לבחור קינוח ושלושתכן מתות לפרק חצי מהמנות השוקולדיות והקרמיות אבל משחקות אותה כאילו אתן לא בקרייבינג מטורף כדי שמישהי מהאחרות תמצמץ ראשונה ותראה כמה היא חלשת אופי? אז בדיוק זה! רק שהפעם אף אחת לא מצמצה, וכך קרה שנתקענו עם חתיכת Banana bred ואיזה כדור וניל חיוור וסגפני. היה חלש ומאכזב להחריד, ודווקא בתפריט עצמו קרצו לי כמה וכמה מנות שלצערי תיאלצו להכיר בעצמכם ביום פקודה. קינוח סתמי - למה לא מצמצתי?
אז אם לסכם את רשמיי מאותו ערב – בלאק מארקט ביסטרו ( או ביסטרוט, כפי שדודה שלי אילנית נוהגת לומר), היא פנינה קולינרית החבויה היטב תחת מעטפת של פרבר הנושק לרוקוויל פייק. בהחלט מתאימה לערב זוגי רומנטי ( תפריט היין יפה ומכובד) או להימלטות חפוזה לעסקית של צהריים מהכרך הסואן (הכל יחסי ) אל השלווה המופרת רק על ידי הרכבת שעוברת ממש חמישים מטר מהמסעדה. והכי חשוב- תזמינו קינוח אמיתי בלי להתבייש, פשוט להימנע ממראות במהלך היום שאחרי... בתיאבון! http://www.blackmarketrestaurant.com/intro Black Market Bistro, 4600 Waverly Avenue, Garrett Park, MD 20896 לרגל פתיחת מדור העוסק במסעדות איזור הקיבוץ רבתי, בחרתי להתמקד בכזו המשתייכת לזן ההיבאצ'י.
ההיבאצ'י עצמו, כלי בישול שהתפתח ביפן לפני אלפי שנים, הפך באמריקאית מדוברת למסעדה משפחתית המכילה איים איים של פלטות חמות עליהן אמונים שפים יפניים המלהטטים במזון אל מול עיניהם המשתאות/משועממות של הסועדים. הפעם קפצנו ל- ZIKI, המתהדרת בתואר Japanese steakhouse. המיקום אינו מרנין יתר על המידה - מתחם של תחנת דלק ב- Gaithesburg היושב מטרים ספורים מכביש ה- I-270, אולם כל עוד תימנעו מהפסקת סיגריה בחוץ, ההשפעה על החוויה מינימלית. בניגוד למסעדת Benihana הדומה שבבתסדה, האוירה בזיקי חמימה יחסית ואינה מזכירה את חדר האוכל של קיבוץ אשדות-יעקב איחוד. הגענו בשבת בערב בהרכב של שישה מבוגרים בשעה שמונה וחצי והופתענו לראות ערימות של בנות בת-מיצווש במיטב גוזיותיהן וסמרטפוניהן משפריצות חוסר ביטחון עצמי במסווה של צחקוקים אמריקאיים מזוייפים. למרבה המזל הושבנו במרחק סביר מבנות "דגראסי" ומלצרית אסיאתית חביבה (שאני חושדת שלה עצמה עדיין לא התחיל מחזור סדיר), לקחה מאיתנו את ההזמנה. ארוחה סטייל היבאצ'י תקום ותיפול על השף שהוצמד לשולחנכם. בדרך כלל מדובר בהכלאה בין טבח פס-חם, אחיין של הבוס וסטנדאפיסט כושל שהביא את יכולות שבירת הביצה ויצירת הר געש מטבעות הבצל למקסימום הקרקסיות האפשרי. בזיקי מוסיפים גם התזת סילוני סאקה לפיותיהם הפעורים של הסועדים תוך החלפת הלצות באנגלית-יפנית רצוצה, מה שמעלה את רמות האלכוהול והשמחה הכללית. זיקי גם מתמודדת היטב עם קהל בעל העדפות רבגוניות, כך שגם לועסי בשר, גם חובבי מאכלי-ים וגם צמחוניים יכולים למצוא מגוון מנות מספקות ולהרכיב קומבינציות מעניינות. אני בחרתי לי נתחי פילה בקר ושרימפס אותם ליוו אורז ואיטריות עם שני רטבים מסורתיים ומצויינים, ובקרב שאר בני החבורה הובעה שביעות רצון גם מנתחי הסלמון ומהמנה הצמחונית. יש לציין עוד, כי ישנו אגף סושי שלם בפאתי המסעדה ממנו ניתן להזמין לשולחן, אך לא נותר לנו מקום לדגום גם משם. הקינוחים לעומת זאת, אינם הצד החזק של זיקי - התירמיסו שחלקנו עשה את הרושם הכי טוב בתפריט, אך על הסקאלה שבין מלון בפאתי טבריה לבין בית קפה בפירנצה הזכיר יותר את הראשון. לסיכום, אם חשקה נפשכם במסעדה שמערבת מזון יפני, בידור לא מזיק וחמרי גלם באיכות גבוהה, זיקי היא פיתרון סביר בהחלט, בין אם אתם משפחה, כנופיית נערות, חבורת מבוגרים או זוג בדייט כושל. כשחושבים על זה, זיקי באמת מזכירה את רוב הדייטים שלי: כשלא מצפים ליותר מדי, לא מתאכזבים ( והאלכוהול עוזר...). בתיאבון. Ziki Gaithersburg 10009 Fields Road Gaithersburg, MD 20878 (301) 330-3868 http://zikisteakhouse.com/ שוב שלום קוראים יקרים.
אני מעוניינת לספר הפעם על מסעדה שנמצאת בעיירה הקרובה לקיבוץ מבחינה גיאוגרפית אולם רחוקה מאוד מאיתנו במספר היבטים אחרים. ראשית כל כמה עובדות: מסעדת Normandie Farm שבפוטומאק באה לעולם כבר ב1931. מתחקיר מעמיק שערכתי (מהסוג שכלל הקלקה על לשונית ה history באתר הבית של המסעדה), למדתי כי האחיות לבית הנדריקס בעלות השמות הדודתיים "מרג'ורי" ו "ג'נבייב" הקימו את המסעדה לאחר שלמדו אומנויות בישול צרפתי בנורמנדי. עם השנים הפכה המסעדה למוסד קולינארי ונטען (שוב, על פי אתר הבית האובייקטיבי בטירוף) כי לא אחרת מאשר אלינור רוזוולט וחבר מרעיה נמנו על הלקוחות הקבועים. אם כך יצאנו לנו בבוקרו של יום ראשון חורפי, קבוצה שמנתה חמישה מבוגרים וארבעה ילדים, ושמנו פעמינו אל פוטומאק המושלגת. ואם כבר אנחנו מדקדקים בעובדות, הנה כמה דברים שלא ידעתם (או שידעתם אבל העדפתם להדחיק) על העיירה המנומנמת הזו שמעברו השני של ה I-270. פוטומאק היא העיירה העשירה ביותר בכל ארצות הברית של אמריקה לפחות על פי האתר הזה, שגורס, כי per capita (מה שזה לא אומר...) הפוטומקאי הממוצע לא רואה ממטר את חבריו לחוג הסילון הגרים במקומות אחרים. יש גם דפים ברשת שממקמים את העיירה רק במקום ה -21 בהכנסה הממוצעת לנפש, אבל עדיין, אפשר לקבוע ברמת ביטחון גבוהה כי עמותת "לתת" לא תפתח שם בית תמחוי בקרוב. מאחר שאני צריכה מעט מאוד תירוצים ללכת למסעדה כלשהי, תארו לכם כמה מהר זינקתי למכונית כשהציעו לי סיכוי לפגוש את עשירי הארץ ויורשיהם הרווקים יחד עם ארוחת בוקר טעימה! סתם בשביל הספורט, להלן לינק המכיל רשימת תושבים ידועים בפוטומאק שעשויים לנשוף טבעות מהסיגר שלהם ממש בשולחן שלידכם. אני אישית פינטזתי על פגישה עם בארי לוינסון, גם כי אני מתה על "איש הגשם" וגם כי הוא משלנו ( יהודי, לא קיבוצניק). מכל מקום, הגענו בשעה עשר והמסעדה היתה שוממה לחלוטין. הסתבר כי הבראנץ' המפורסם לא מתחיל לפני 11 אך הבופה כבר היה ערוך ברובו ונגלו לעינינו הרעבות שורות שורות של מאכלים משובבי נפש ולב. המארח שקיבל את פנינו הדגיש כי ניתן להזמין מתפריט ארוחת הבוקר הרגילה וכך אכן עשינו. כאן המקום לצין כי אם בכל זאת שמתם את הבראנץ' על הכוונת, תיאלצו להשיל לא מעט מזומנים, כיאה למסעדה הממוקמת בין מגרש גולף לקאנטרי קלאב. עם 32$ למבוגר ו 15$ דולר לילד, חוות נורמנדיה תרשה לכם לתרגל את יכולות שאיבת הבופה בהן ליהטטתם כל השנים בקלאב הוטל אילת, רק שהפעם תעמיסו רפרטואר הזוי של סלטים, ביצים, גבינות, פירות ים, פטה לסוגיו ועוד אינספור דברים שלא הספקתי לבחון. מתחם המסעדה זועק old moneyלשמים, עם שלושה תת-אולמות מעוצבים ברוח אירופאית נושנה ואח אימתנית בה מתפצפצים בולי עץ עשנים המשרים נינוחות על הסועדים הנינוחים ממילא. ארוחת הבוקר שהזמנו הורכבה ממגוון מנות די נפוצות כגון ביצי בנדיקט, פנקייקים לילדים וכולי. התחושה הכללית של כל בני הקבוצה היתה כי חמרי הגלם ואיכות הביצוע עולים בקנה אחד עם המחיר והציפיות כך גם הקפה והתה המשובחים. מעל כל אלה התעלתה לחמניה אחת סקסית ומרהיבה שכל אחד מאיתנו קיבל בלווית המנה שלו. המלצר הרטנוני לימד אותי כי המאפה מכונה popover, מעין רול קרואסוני עשוי מקציפת ביצים, קמח והשד יודע מה עוד... מה שבטוח זה שרציתי להיכנס לתוךpopover ענק כזה ופשוט להתכסות בו. האמינו לי, אם יש סיבה אחת להגיע לחוות המליאנים הזו, popoversהיא הדבר! סייג קטן אך גדול- ילדים (בעיקר ישראליים) ו Normandie Farm לא הולכים יותר מדי טוב ביחד, המקום מעונב למדי ופרצופיהם החמצמצים של אנשי הצוות לנוכח ההתעללות משולחת הרסן של הגמדים ברהיטי המקום גרמה לנו להבין שהפעם הבאה בה נבקר תהיה נטולת קטינים. המקום עצמו אף פתוח לאירועים כפי שסיפרה לי קיבוצניקית שערכה שם לאחרונה אירוע של המשרד שלה אשר קצר לא מעט מחמאות. ואם אתם קמים לכם בראשון בבוקר, עוטים את חליפת הטוויד שלכם, נכנסים לפורשה הכסופה ונוסעים מערבה לתפוס איזה משחק גולף של שחרית, עשו לעצמכם טובה והיכנסו פנימה, הpopover עוד שניה יוצאת מהתנור והיא אוורירית, נימוחה ומחכה רק לכם. Normandie Farm Restaurant 10710 Falls Rd Potomac, MD (301) 983-8838 Website: popovers.com טוב, אחת לכמה חודשים כדאי לנער מעט את אבק הפרברים האפרורי, לקחת שלוק של גראפה מהמחבואשבארון בשביל האומץ ומצב הרוח, ולהדרים לדבר הכי קרוב לעיר שיש בסביבה – די.סי.
אז נכון, לא בכדי משמיצים את וושינגטון הבירה בכך שהיא מעונבת יתר על המידה, שהיא מחווירה לעומת אחיותיה המגניבות דוגמת פילדלפיה, בוסטון וכמובן ניו-יורק. אבל מסעדות שוות קיימות בעיר בלא מעט פינות ו- OYA היא בהחלט אחת מהן. המסעדה ממוקמת יפה-יפה בלב הדאון-טאון ממש ממול לאחותה הבלקנית Zaytinya (שעליה נספר בפעם אחרת) ומהשניה בה נכנסים, סופגים את הטרנדיות והקטע שאותי אישית זרקו לתל-אביב של ימים צעירים ויפים יותר. OYA תיתן לכם את מלוא החוויה: עיצוב מאגניב, שירות מתרפס עד כדי גיחוך (בשלב מסויים, כשביקשנו לעבור מקום, חששתי שהמארחת תשלוף פיגיון ותשפוך לעצמה את המעיים על השולחן בשל חוסר היכולת לספק לנו חוויה מושלמת) וכמובן אוכל מתוחכם שעושה נעים בלב ובבטן. כאשר נכנסנו פנימה, הבחנו בזוית העין בחדר חצי פרטי שהיושבים בו נראו כאילו נלקחו מתוך ערב גאלה בבית השגריר, כלומר חליפות ושמלות ערב מהסוג שנכנס אחר כך ללימוזינות ומסיים את הלילה במלון ארבע העונות. מקץ שניות ארוכות של לחץ, הובלנו לאיזור היאה למעמדנו ושם כבר פחות התביישתי שהשמלה שלי נרכשה בסייל אמצע השבוע של "Ross – dress for less". בזמן שהדייט שלי (הערה קטנה: אנחנו כבר לא זוג. כלומר, זה לא שאנחנו שלישיה או משהו, פשוט העפתי אותו קיבינימאט) התפנה להעיף מבט בתפריט היין העצום (עם בקבוקים שמסתכלים לאלף דולר בלבן של העיניים) אני התרכזתי בתפריט הראשונות. הוא הזמין לנו יין סירה סולידי ומצויין בעוד אני קיבלתי החלטה להזמין שני רולים של סושי בטרם נצלול אל העיקריות. זו היתה בוודאי ההחלטה הכי טובה שעשיתי באותו ערב וגבוה בטבלת ההחלטות הטובות שעשיתי מימיי. אולי זה בגלל שלא ציפינו שבמסעדה אמריקאית הסושי יהיה כל כך טעים, אבל מנות הסושי ב OYA היו הטובות שאכלתי אי פעם! אמנם לא הייתי מעולם ביפן אולם יש לי ברזומה כמה מאות ארוחות של הדג הנא והמגולגל ועדיין, קומבינציית הטעמים היתה כל כך שלמה וחיה שהתחשק לנו לקום ולמחוא כפיים (מה שכמובן לא עשינו, כי מי יודע איך המארחת המטורפת היתה מגיבה?). בהמשך לקחנו לנו שתי עיקריות. אני נהניתי מהסי-בס בעוד הוא התאכזב מה"ניו-יורק סטייק" שהיה לדבריו "שרוף מבחוץ אך לא מספיק עשוי מבפנים" שזה פחות או יותר איך שהייתי מתארת את המוכנות שלו לקשר רציני (אבל בואו נניח לזה...). לסיום חלקנו איזה לחם בננה או משהו בסגנון, לא הותיר רושם עז אך גם לא הוגדר כנפילה. יש להניח כי אילו הייתי שבה ל OYA היום, סביר שהייתי מתרכזת יותר בפן האסיאתי של התפריט שעליו בנתה המסעדה את שמה. החלק הכואב ביותר בערב הוא הרגע בו צריך לשלוף את הארנק (הקטע בו OYA הופכת לאויה). קשה לשרוד ארוחה זוגית ב OYA מבלי להתקלף מ 150$ לפחות (וכנראה הרבה יותר), לכן מומלץ לשמור לאירועים מיוחדים כמו שבת חתן, שבירת קרן, חתונת כסף או דייט שמשלם עלייך. חוץ מזה, כמה אפשר לשבת ב Hooters ולהתבאס מאיזו חתיכת המבורגר סולייתי? תחיו קצת. http://www.oyadc.com/ Penn Quarter 7779th Street NW Washington, DC 20001 202.393.1400 אתם יודעים מה מוזר? ה"קיבוצון" ה"חדש", או איך שלא מציגים לנו אותו, מתיימר לתת לנו את כל הנחוץ לישראלי המתגורר ברוקוויל. עדיין, רפרוף על פני כל הלשוניות מגלה כי לא נכתבה ולו מילה על ג'ורג'טאון!
עכשיו תביטו, אני ממש לא בקטע של להשתין לבאר או לנשוך את היד המאכילה אותי, ובעיקר אני מקווה שהעורכים לא יצנזרו את הטור שלי, אבל לא להזכיר את ג'ורג'טאון ב"קיבוצון" זה כמו XXXXXXXXXXXX בXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX XXXXXXXXXXX של העורכים. אז מאחר שאני טובה בדבר אחד לפחות – לאכול, החלטתי לייצר כוח חלוץ שיכבוש את הרובע הותיק הזה לפחות ברמה הקולינארית ולקוות כי אחרים ירימו את הכפפה ויתארו אספקטים נוספים של האיזור. כמה מילות פתיחה כלליות: ג'ורג'טאון בעיניי היא אי של מגניבות עם ניחוחות אירופאיים בלב האיזור המעונב של וושינגטון המלאה בפקידי ממשל ודיפלומטים יבשושיים. העיירה נוסדה כבר ב 1751, הרבה לפני וושינגטון עצמה, ועם השנים הפכה לאיזור המנקז אליו תושבים עם כיסים מלאים והשפעה לא מועטה בפוליטיקה האמריקאית. הייתי ממשיכה לכתוב כאן כל מיני פרטים על ארכיטקטורה ג'ורג'יאנית וויקטוריאנית, או על בית האבן הישן רק שזה מעניין לי את השחלה השמאלית ואני מניחה שגם אתם כאן בעיקר כדי להבין לאיזו מסעדה כדאי או לא כדאי להיכנס. אז הפעם אקח למסע בין שלוש מסעדות איטלקיות שכולן ממוקמות בג'ורג'טאון. אפשר גם היה לקרוא לטור הזה "הטובה, הרעה והיקרה מדי". וכמו בסיפור של זהבה ושלושת הדובים, גם אנחנו נתחיל עם שתי האפשרויות הפחות טובות ונסיים במתאימה ביותר. המסעדה הראשונה אם כן, היא Filomena שדווקא בביקורות באתרים כמו Yelp ו Tripadvisor מצטיירת כפיתרון איטלקי אמיתי לחובבי הז'אנר. לטעמי, לא דובים ולא ז'אנר, עוד לפני שנכנסנו ( כן...אני ובן זוג ארעי) קיבלתי קריזה על מנהלי המקום שמושיבים בחדרון ראווה שתי נשים בנות שישים לפחות עם מלבושים איטלקיים מסורתיים. הנשים יעני מכינות בצק פסטה במו ידיהן, משל מעבירות לנו מסר: " היכנסו פנימה, פה ניתן לכם להרגיש כמו בטיול ההוא כשאכלתם את הנקניק עם הלחם הכפרי המטורף באומבריה, בואו, כנסו...". רק שמסתבר שהיה נחמד אילו בעלי המסעדה היו גם משקיעים בחמרי הגלם ובעומק של המנות ולא רק בעטיפה השקופה גם ככה. לא מספיק לשים על השולחן כוסות של יין טוסקני, צריך גם למלא אותן במשהו איכותי. אני אפילו לא רוצה להתחיל להתעסק עם העיצוב המחריד וחסר הטעם ועם השירות הרובוטי של המלצרים שהיה אנטי-תיזה למקצועיות והמשפחתיות שהייתם מצפים ממוסד איטלקי. לסיכום – Filomena היא דיינר אמריקאי במסווה של ריסטורנטה איטלקית עם עשרות מנות שבבסיסן מזכירות מעט משהו מארץ המגף אבל לא מעבר. מכאן אני מדלגת הישר ל Cafe Milano. כדאי לציין בפתח הדברים כי זוהי מסעדה יקרה גם בקנה מידה של ג'ורג'טאון והסיבה היחידה שביקרתי שם נעוצה בעובדה שהוריי לקחו אותי לשם לרגל יום ההולדת ה- XX שלי. במסעדה הותיקה הזו כבר תמצאו מספר מנות נפלאות וכאן ( בניגוד לFilomena ) אין ספק בקשר לאיכות וטריות הפרודוקטים. אם אתם מנסים שלא לצאת בנזק כלכלי רב מדי, הפיצות ממש טובות ולא יקרות בטירוף וגם הפסטות למיניהן ברמה טובה, לרבות הרביולי והלינגוויני. דגים ובשר לא דגמנו, אך הצצות חפוזות וחצופות לשולחנות של המליאנים שסביבנו רמזו שמדובר במנות שוות ביותר. אגב, חובבי החיטה המלאה ואלו מכם שאינם בקטע של גלוטן, ייהנו ממבחר נרחב של מנות שניתן להזמין על בסיס האפשרויות הבריאות יותר. ואם אתם מנסים למצוא פשרה בין שתי המסעדות שהוצגו לעיל, כלומר לא להסתכן בכך שהמלצר יחתוך לכם את כרטיס האשראי אך מצד שני גם אשכרה ליהנות מהאוכל, קחו בחשבון את Ristorante Piccolo. ראשית, אם מדובר ביום נעים, נסו להשיג שולחן במרפסת של הקומה השניה, כך תוכלו ליהנות גם מהאוירה של הרחוב הג'ורג'טאוני וגם מהאוכל. גם האוירה בתוך המסעדה הרבה יותר נעימה ואיטלקית לעומת שתי המסעדות האחרות. בפעמיים בהן ישבתי במסעדה, נהניתי מלחמים מצויינים ופריכים, מנות פתיחה מהנות ( לרבות הקלמארי) והמשך לא רע בכלל ( שוב, ה seafood שם ממש טוב). לא אשקר לכם, באף אחת המאופציות שהוצגו להלן לא תמצאו את איטליה האמיתית. מה שמאוד בסיסי ופשוט למציאה בכל פונדק דרכים בטרנטו, לאציו או טוסקנה, עובר כל כך הרבה עיוותים כדי להיות מותאם לחיך האמריקאי המוטרף מרוב סוכר, מלח ושומן שכל מה שנותר הוא לאכול בשקט ולהתפלל שיום אחד עוד נמצא את עצמנו טוחנים פיצה דקה כנייר בפאתי ונציה כשכל מה שזורם לנו בעורקים היא תערובת שמחה של יין ואספרסו. |