חוזרים יקרים,
עם המעבר חזרה ארצה תגלו שמדינת ישראל היא לא בדיוק אותה מדינה שעזבתם או לחילופין האתם שעזבתם את ישראל זה לא האתם שחוזרים לישראל, השתנתם. על מנת להכין אתכם לחזרה ושתדעו למה לצפות, מצורפים שלבי ההתאקלמות כפי שחוו אותם האנשים שחזרו לפניכם (כתוב בלשון זכר אבל מכוון לשני המינים) שלב 1: אופוריה החודשים הראשונים הרגישו כמו ירח דבש. איזה אנשים חמים ואמיתיים. איזה אוכל. והמשפחה, כמה הייתם חסרים. והחברים. והתקשורת בטלוויזיה וברדיו ישירה כזאת, חוקרת. ואיזה כבישים, וואו, איך התפתחו פה הכבישים. כל הכבוד, משקיעים בתשתיות, זה חכם. והאמת דמיינתי שיהיה יותר חם. לא יודע, נעים כזה. טרופי. שלב 2: הלם כשהאופוריה מתנפצת. שלב ה-"לא יכול להיות". סתם לדוגמא, הלכלוך בכינרת. מהחניה לחוף עוברים דרך עשרות שקיות אשפה קרועות, פסולת בניין, מכונת כביסה. מכונת כביסה זרוקה בחוף! אין מצב שאנשים לא מבינים שהם יורים לעצמם ברגל. ולא יכול להיות שאני מחכה ארבעים דקות בטלפון לשירות של הכבלים וכשמישהו סופסוף עונה, השיחה מתנתקת. ושזה קורה לי שלוש פעמים רצוף. ושבסוף לקח לי חודש להתנתק מהם. חודש! לא הגיוני. לא יכול להיות. אין מצב שככה זה. ככה זה. שלב 3: דיכאון מתחיל להבין מה קורה פה... רוצה אמריקה! הולך בשופרסל, רצפה מלוכלכת, ירקות חצי רקובים, עגלה שמתעקשת לנסוע רק ימינה, מוצרים במבצע שאזלו מהמדף, ולקוחות שלא ראו שהייתי בתור לפניהם כי לא לבשתי את האפודה הצהובה הזוהרת שכתוב עליה "עמדתי בתור לפניכם" ודיגלון "אני קודם!" לחלוחית בעיניים. פלאשבקים מהסופר באמריקה - הירקות במסדר מפקד, משוכים בשעווה בוהקת, ריח האירוסים באוויר מהספריי שמשפריץ ריח כל דקה עגולה, והקופאית ששואלת אם חוויית הקנייה הייתה לרוחי, אם מצאתי כל מה שחיפשתי, ואם אדוני רוצה חיבוק. שלב 4: כעס רבאק, צא מהדיכאון. הכח בידיך! תשנה אתה את המציאות! אני בחניה של הסופר. גבר בן חמישים יושב באוטו, אוכל טורטית וזורק את העטיפה מהחלון. הדם עולה לי לראש. הלכתי אליו בעצבים, נתתי לו את העטיפה ואמרתי לו שכנראה נפל לו. הרגיש טוב. שיניתי. גם לא דקר אותי. רף העצבים שלי עולה ומשתווה לרף הממוצע בארץ. לא עוד "סליחה" מנומס. מספיק עם החיוך וה"בבקשה" הפרימיטיבים האלה. לתת לו לעבור נתיב? למה, אני לא צריך להגיע גם לעבודה? חזרתי להיות הגבר שהייתי לפני שעזבתי לאמריקה. יוצא צבא, לא פראייר, לא עשו אותי באצבע, זוזו לי מהדרך כי אני אקרע אתכם! שלב 5: קבלה/השלמה העצבים לא עוזרים. סתם לחץ דם גבוה. ועל מי אני עובד? גבר עאלק. רק לצחוק. להשלים. לקבל. למצות. רובינו נוטים להתמקד בשלילי. זו הנטייה שלנו כבני האדם.
0 Comments
|