פורסם לראשונה בנובמבר 2016.
רציתי לכתוב טור על כמה שטוב באמריקה. כמה שחוויית החיים פה שונה, שהכל פה מרווח, כמה נותנים לך פה מרחב נשימה ואפשר לחיות את החיים בלי הצורך לוודא כל הזמן שהראש שלך מעל למים. וכן, תמונות גלי האשפה מביקורי הפסח בכינרת רק דרבנו אותי עוד. אפילו כותרת כבר יש לי, וקובץ שסונף אחר כבוד לתיקיית ה"עורכי_קיבוצון_קרציות_הרגו_אותי_כבר_אפילו_נסיעות_לא_משלמים". אבל אחרי שכבר בניתי בראש את כל הטור, קפצתי למערכת העיתון שם ישבה בניחותא הגברת צופית דופר. מרחוק היא נראתה בודדה, אך כשהתקרבתי ראיתי שהיא מבדרת כריך סלמי הנלעס בשקדנות טיפוסית. מאחוריה הבהב צג המחשב בו היא סיימה לכתוב כתבה על מסעדה הנמצאת באיזור פרדריק משום מה. מה שצד את עיני היה שיחה על הקו-קלוקס-קלאן שצופית ניהלה עם חבריה לסעודה. חשבתי שזה מוזר אבל החלטתי לא להגיד דבר, עשיתי כמה דברים הרפתקניים בחיים, אבל להפריע לדופר באמצע הסנדביץ' אינו אחד מהם. בכל זאת הסתקרנתי לגבי קבוצות של "גאווה לבנה" באיזור מגורינו. לפעמים נראה כאילו אנחנו חיים בתוך הבועה הכי מעורבת וקוסמופוליטית שאפשר לדמיין, ילדים בכל הצבעים וממגוון תרבויות מתרוצצים להם בזמן ההפסקה בפארמלנד כאילו הם בוועידת גמדים של האו"ם. אז החלטתי לבדוק יותר לעומק. חשבתי על שתי אפשרויות. באחת, אני משנה זהות, מייצר סיפור כיסוי אמין ומצטרף לאחת מקבוצות העליונות הלבנה (white supremacy) כדי ללמוד אותה מבפנים, נאלץ להתמכר לסמים בשביל האמינות וחוטף מחלת מין מהשרמוטה של הכת תוך שבירת הקוד האתי שלי ושל המפעיל שלי, שבעצמו מסוכסך עם מפקח המחלקה הקשוח והתובע המחוזי המושחת שמאיימים להעיף את שנינו לכל הרוחות. באפשרות השניה אני עושה גוגל. רק בגלל שאני סוחב פציעה מהתחקיר הקודם, בחרתי באפשרות מספר 2. כפי שוודאי שמתם לב כבר, האמריקאים די מצטיינים בלתייג, למפות ולהעמיק בסטיסטיקות עד הרמות המגוחכות ביותר, כך שלא ממש מאתגר למצוא מידע בנושא זה ברשת. מסתבר כי ברחבי המדינה פועלות קרוב לכ-900 קבוצות הנופלות תחת הקטגוריה Hate group. באתר זה תוכלו למצוא מפה אינטראקטיבית עם מיקומים ופירוטים. וברוך השם לא חסר. אז נכון שכאשר מדרימים לטנסי ומזרח טקסס מתקבלת תמונה די מבהילה, אבל אפילו כאן בסילבר ספרינג ישנו סניף של ה CCC, הלא הם ה - COUNCIL OF CONSERVATIVE CITIZENS. זה אולי נשמע כמו חבורה של פנסיונריות מגבעתיים שיושבות בקפה "ויולה" כל בוקר ומשחקות ברידג', אבל זה לא. ממש לא. אחוות ניאו נאציות, גלוחי ראש ואנשי KKK מתמגנטים אחד לשני בעידן האינטרנט היטב מתחת לרדאר של כולנו. לא נפגוש בהם ביום-יום, אבל הם שם במרחב כל הזמן. והייתי טוען שזה לאו דווקא מפריע ושוליים סהרוריים יש בכל מקום, על אחת כמה וכמה במדינה בה החופש המוחלט קדוש כמעט כמו הזכות לשאת נשק. אבל אולי כדאי בכל זאת להתעכב מעט, לשים את האוזן על הקרקע ולנסות להקשיב לרוחות המנשבות. וכן, חדי האבחנה כבר ודאי הבינו לפני מספר מאות מילים שכל זה מוביל אותי לכתוב על דונאלד טראמפ. לא האיש עצמו, התופעה. הטראמפיזציה הזו שמנגנת סביבנו, זמזום רקע שהולך והופך לבאזז שאי אפשר להפנות לו עורף. אני משער שאין בקרב קוראי הקיבוצון כאלו המנויים על ה Daily Stormer המקוון (http://www.dailystormer.com/), שהדמיון בין שמו לבין הדר-שטירמר הנאצי אינו מקרי. אתר חדשות ניאו-נאצי זה מחבק את טראמפ ואף מכנה אותו- הפתעה,הפתעה – בתואר "המנהיג הדגול" וסופרלטיבים מקסימים נוספים כגון מושיע ומשיח. אז כן, מנהיגים שלוקחים את אש השנאה היוקדת, מתעלים אותה לתוך להביור ומפנים אותו כלפי ציבורים שלמים, כל זה לא חדש. עולים לי בראש כמה וכמה ראשי מדינות ומפלגות ברחבי הגלובוס שעושים זאת כבר שנים. מה שיותר מעניין, הוא מה המקור של האש הזו כאן בארצות הברית. חיפוש חטוף ברשת העלה תמונה של עורך הדיילי סטורמר עם כובע אדום ועליו הכיתוב של הסלוגן הטראמפי עליו חוזר "המושיע" חלוד השיער מעל כל במה – " Make America great again". אבל כשטראמפ אומר את זה במבטא הניו-יורקי המחוספס שלו, אני שומע משהו אחר. כמו כל אותם אנשי אמריקה הישנה, אני שומע אותו מתכוון ל- Make America WHITE again. כולם ידעו שלנשיא שחור בבית הלבן יהיו השלכות. כולם ציפו לתגובת נגד. כולם הריחו שככל שמיעוטים לא-לבנים יהיו יותר פעילים ומשפיעים פוליטית, שחקיקה פרוגרסיבית וליברלית תתקרב למיינסטרים, כך יתאגדו להם כוחות שמרניים-דתיים-אנטי ממשלתיים. רק שאף אחד לא חשב שזה יקרה בכזו עוצמה שמתודלקת בנחשולים של תיעוב הרסני. כתבתי כאן בעבר בבלוג טור בעקבות אלימות שוטרים לבנים שהורגת אזרחים שחורים. סיימתי אותו כך: "החלום האמריקאי ממשיך להתגלגל בכל יום ומתפלל שהמפלצות תמשיכנה לישון בשכונות הנידחות שבפאתי הסלאמס. הבעיה עם מפלצות היא, שלא רואים אותן עד שהן צצות מעל לפני השטח, רעבות וכועסות, וכשזה קורה...טוב, זה יכול להיות ממש לא נעים." אומרים שמערכת הבחירות לה אנו עדים מקרוב (ועדיין לא הגיעה לשיאה) היא מהחשובות, המרתקות והמפתיעות אי פעם בקנה מידה היסטורי. אני מסכים עם ההערכה הזו אבל חושב שיותר מהכל, זוהי התנגשות מהדהדת בין שתי אמריקות. מה שמבדל בין השתיים עוד מלפני מלחמת האזרחות לא מת מעולם והמשיך לרחוש מתחת לפני השטח כמו גחלים שכוסו בקצת חול של פוליטקלי-קורקט. אני לא רוצה לפשט את זה יותר מדי, כמובן שישנם פרמטרים רבים נוספים שמשפיעים על הבוחר הממוצע כמו הגדלה או הקטנה של מעורבות ממשלתית, מדיניות סחר חפשי ומעורבות בנאט"ו ובמזרח התיכון. אבל אין קרב גדול יותר מאשר זה המתחולל בין אמריקה של אתמול ואמריקה של מחר. המילניאלס ( ילידי 82' עד 97') מול הבייבי בומרס ( ילידי 46' עד 64'). הדור הישן, שראה בקפיטליזם חזות הכל ושימר עליונות לבנה מוסווית מסתכל על דור הנכדים, שהפך השנה רשמית לקבוצת הגיל הגדולה בארה"ב, ורואה שהם הרבה יותר ליברליים, הרבה פחות דתיים ולא חושבים שסוציאליזם היא קללה יותר. הבומרס מסרבים להתפוגג אל פאתי ההיסטוריה בלי קרב, וכל השוליים הגזעניים שמעולם לא חשבו אפילו להופיע אל הקלפי, מסתפחים להתנגשות הגדולה הזו בקול תרועה ונותנים להם רוח גבית. איך זה ייגמר? אף אחד לא יודע, בוודאי לא אני. אל מול שטף העכירות המונע משנאת זרים ומיעוטים, ניתן להתנחם בכך שהעולם בסופו של דבר, שייך לצעירים, ואלו ייתנו את הטון ויכתיבו לנו את האמריקה שלהם. אם לא מחר אז מחרתיים ואם לא בנובמבר 2016, אז בשנים שתבאנה עלינו לרעה ולטובה. בכל מקרה, אל תשליכו את הדרכון הישראלי עדיין, מי יודע מתי תזדקקו לו.
0 Comments
כמו כל תהליך, גם זה בו נדון היום מתחיל בהתחלה.
בראשית נחת האדם בשדה התעופה על שם דולס (או דאלס, אף אחד לא באמת יודע בוודאות...), ותשעה קבין של מזוודות הוריד אל האולם. מקץ שבוע, תוך שהוא משנן פסוקים מתוך הקטלוג השלם של איקאה, הוא אוסף במיני-ואן החדשה-אך-משומשת שלו את שאר בני המשפחה ומובילם במדבר העירוני ארבעים דקות, עד ההגעה למקום לו יקראו מעתה בית. הקיבוץ של רוקוויל, מרילנד. כך, הלכה למעשה, מתחילה לה האבולוציה של הקיבוצניק הממוצע. בין אם הגעתם לשנת שבתון, גם אם אתם ברילוקיישן קצוב לשנתיים ואף אם אתם מדענים קשי יום המתכננים שהייה של בין שלוש לאינסוף שנים – חוקי האבולוציה חלים על כולכם. התבניות פשוטות, לא מפתיעות וגם אם נדמה לכם כי תחמקו מהן – תתבדו עד מהרה. האבולוציה חזקה מכולנו. הרבה דברים קורים לו, לקיבוצניק, בשנתו הראשונה. ממקום העבודה החדש, דרך מסגרות החינוך השונות לילדיו ועד להיכרות עם המנטליות היומיומית של החוף המזרחי. מאחר שזה לא פשוט לו ולמשפחתו, מופעלים במקביל (לפחות) שני מנגנוני התמודדות בלתי תלויים: אחד המנגנונים קשור לצורך להימנע מכל תחושת ניכור, ובפתיחות יתר לכל קשר חברתי ולו הקלוש ביותר. הצורך לבנות מאפס מארג קשרים סוציאליים גורם לך להיאחז בכל שבב חיוך שמישהו זורק לך. כך מצאתי את עצמי נכנס הביתה בערב מהעבודה, שבוע מאז הגעתנו לכאן, וקולט את קרלוס מהתחזוקה של רולינס מסב להנאתו אל השולחן. "אסטה ביין, סי קרלוס? " חייכה אליו במאור פנים אשתי ולמבטיי השואלים סיננה "הוא בחור מאוד נחמד, יכול להיות חבר שלנו". על כל אימייל שנשלח בתפוצת הקיבוץ התנפלנו כמו שני מוטרפים, עונים בנחמדות מצחיקולית ומתחנחנת, מציעים להפגיש את הילדים לפליי-דייט, לתת את האוטו, לתרום כיליה. מנגנון ההתנהגות השני קשור לפריזמה דרכה תפסנו את אמריקה אליה נקלענו. במהלך התקופה הראשונה למגוריו של הקיבוצניק ברוקוויל הוא עסוק בביקורת מתמשכת ומזלזלת בהרגלים האמריקאיים החדשים: "פחחח, ראית איך הם משתמשים בצ'קים כל הזמן? מה זה פה? אייטיז? " " מה זה השטויות האלה? מה זה Adult swim? אין אף מבוגר בבריכה גם ככה" " מפגרים אלה, אפילו לא בדקו אם הדי.וי.די באריזה כשהחזרתי, יכולתי להחזיר קופסא ריקה" בפעם הראשונה כשמישהי שעובדת במסדרון לידי ניגשה אליי בחיוך קריפי ושאלה בפה מלא שיניים ישרות ולבנבנות " Hi, how are you?" הרגשתי צורך בלתי נשלט לשחרר לכיוונה בעיטה ולברוח. מי היא? מה היא רוצה ממני? איזה קוד התנהגות מקומי הפרתי שזה הגיע לי? הכל נתפש בעינינו כנחמד מדי, עטוף בדוק של זיוף עם ארומה של התנשאות פריבילגית. כל המסביב הירוק הזה, עשה לנו בחילה. התגעגענו לקפה טוב, אפילו אם בדרך המלצר שופך עלינו חצי ממנו ולא טורח להתנצל. אבל גלגלי האבולוציה, גם אם טוחנים לאט, עדיין טוחנים בכיוון אחד. והם מגלגלים אתכם אל השנה השניה. השנה בה דברים מתחילים לעשות יותר היגיון סביב לכם. בשקט, בשקט, אתה מוצא את עצמך ממש מחכה לשריקה של המציל כל שעה שתוציא כבר את הילדים מהמים. פתאום האדיבות האוטומטית של נותני השירות מסתברת כנעימה, הקיבוצניק אפילו תופס את עצמו מחייך לזרים ברחוב. העמידה הקדושה בתורים, אותה הוא נהג לכנות ״רובוטית וכבויה״ מורידה לו את רמות הסטרס. הוא לא מאמין שזה קורה לו, אבל הוא אפילו ניגש לג׳אניס מ accounting (זו עם השיניים הלבנבנות) ושאל אותה : Hey, how was your weekend? תוצר חיובי נוסף של השנה השניה, הקיבוצניק צובר ותק. הוא כבר לא היצור הנפחד שלא יודע מימינו ושמאלו. ילדיו כבר שוחים ברזי האמריקנה, הוא היכה שורשים בקהילה ומצא כבר עם מי לעשות ראש-השנה וליל הסדר. והנה הוא כבר מדריך את הקיבוצניקים מהמחזור החדש, אשר בעיניים שלהם הוא מזהה את המצוקה, את המבט שהיה לו לפני שנה בדיוק כשהגיע. והוא נהנה מזה, כל מייל של קיבוצניק טירון נענה בלמדנות פסקנית של בעלי ניסיון כאילו הוא מינימום אכל מאותו המסטינג עם מונטגומרי עצמו. אבל בתקופת הזוהר הזו יש גם כמה צללים שמתגנבים. אתה מרגיש שאתה, אשתך והילדים מתחילים להרגיש טיפה נוח מדי בחיים החדשים שבניתם לכם. כשאתם מגיעים לכמה שבועות של ביקור מולדת, אתם דואגים להזכיר לכל החברים שהשארתם מאחור כמה שלא צופרים אצלכם בצמתים, כמה חשוב למחזר, איזה כיף זה גורס אשפה בכיור, כמה פעמים קפצתם כבר לניו-יורק וכו׳. החברים שנשארו בישראל מגלגלים עיניים ומעניקים לכם בצחוק את התואר ״יורדים״, אולי המילה שמנגנת על מיתרי הנפש הכי עמוקים של הקיבוצניק. וכבר על המטוס בדרך חזרה, הוא ומשפחתו מתרגשים לחזור למקום שכבר הפך להיות הבית, מרכז החיים. ודווקא בנקודה הזו, כשמגיע הקיבוצניק למעין שיווי משקל עם החיים, האבולוציה הקיבוצית מכה בו שוב. הפעם הוא לא שעוזב, הוא הנעזב. משפחות של קיבוצניקים ותיקים יותר – כאלו אשר קיבלו אותו לחיקן בהגיעו – מתחילות להיעלם. חלקן חוזר לישראל שכן פג תוקף השליחות/רילוקיישן/התמחות ואילו אחרות עוברות לאיזורים אחרים בארה״ב בחיפוש אחר שלב נוסף בקריירה. כך או כך, קשרים שנבנו בין משפחות מתנתקים. החברים הכי טובים של ילדיך נבלעים בתוך רכבי סופר-שאטל כחולים ומתאיידים לכם מהחיים באותה קלות בה טאון-האוס נטוש משופץ ומאכלס מיד משפחה חדשה. וכשכל זה קורה, אין מנוס אבולוציוני והקיבוצניק עובר אל השלב הבא. ממרומי הפז״מ שלו, הקיבוצניק כעת משלים עם הזמניות של המקום בו הוא גר. הוא מכיר בהיות הקיבוץ ״תחנת מעבר״. ישנו ברקע שעון חול גדול שהגרגירים בו הולכים ונערמים והקיבוצניק מרגיש אותם יותר מתמיד. הוא מפסיק להתמסר בקלות לכל מי שחפץ ומשפחות חדשות שמגיעות כבר לא ממש עושות לו את זה. מירב זמנו מוקדש לשלב הבא – חזרה לישראל או זליגה לשכונות היוקרתיות יותר בצפון בת׳סדה רבתי. הבירוקרטיה הרבה והארגונים הקשורים למעבר לפרק הבא, מסיחים מעט את דעתו מהעובדה כי חיי הקומונה הקיבוציים עומדים בפני סיום. הוא ואשתו מנסים לגנוב עוד ארוחה בסילבר דיינר, עוד לאטה פאמפקין בסטארבאקס, עוד קפיצה לג׳ורג׳טאון, עוד נסיעה לאגם נידווד – רגע לפני שהכל הופך ל״לשעבר״. וה״לשעבר״ הזה הוא השלב האחרון באבולוציה של הקיבוצניק. מעתה ועד אחרון ימיו הוא יהיה חלק מהעגלה הזו שממשיכה לנסוע קדימה ורק הנוסעים בה מתחלפים מדי פעם. רגע לפני שהוא מוסר את המפתח למשרד, הוא עובר על ערימת הדואר שמורכבת בעיקר מברושורים וחמרי פרסום הממוענים לדיירי עבר ביחידת אותה גם הוא עוזב. הדיירים הבאים, הוא יודע, יראו מדי פעם גם את השם שלו עולה וצץ בין הצעות מסטייט-פארם או טריפל איי. עדות אילמת לימים הקיבוציים שלא ישובו עוד. במהדורה הבאה אכתוב טור דומה אך במקום להדגים באמצעות תאוריית האבולוציה, אשתמש בבריאתנות על מנת שלא לקפח את קוראי הקיבוצון שמאמינים כי העולם נברא בשישה ימים. חיים פה. זה המקום שלנו. שנה, שנתיים, חמש. לפעמים עד הסוף כבר, לא זזים. יודעים משהו על המקום הזה. בגדול, בכללי. מכירים פחות או יותר את הסיפור של האומה. לא ברזולוציות הקטנטנות, זה טיפה מוגזם לבקש, אבל יודעים להגיד מייפלאואר, מצטלמים עם פעמון החירות בפילי, ביקרנו בוויליאמסבורג, שמענו על מלחמת האזרחים, אולי אפילו ביקרנו בחורבות גטיסברג לאיזה שיחזורון של קרב. מכירים עבדות, מכירים אפרו-אמריקאים. אני רוצה היום לגעת קצת יותר לעומק בכמה נקודות שעלו בעקבות טורו של חלקיה שני שמתפרסם במהדורה זו ממש. שני כותב על הספר "אל תיגע בזמיר" ועל המשמעויות שלו דווקא עת אנו ניצבים כל כך סמוך לבחירות הכלליות לנשיאות ארצות הברית. עכשיו, אני לא ממש מתכוון לקחת צד, למען האמת שני המועמדים מעוררים בי קבס במידות שונות ולכן לא אנצל את הבמה לסנגר או לנגח מי מהם. ובכל זאת, כפי שכתבתי בפוסט קודם שלי תחת הכותרת "אמריקה, זו שמסתתרת בפנים" ( תגללו למטה כדי למצוא), מעניין יותר לעסוק בחלקים האלה של אמריקה שמתנגשים ביניהם כבר מאה ומשהו שנים. להלן תקציר סופר רזה ופשטני: הצפון מנצח במלחמת האזרחים וכופה על הדרום את משנתו, הכוללת בין השאר את התוספת ה 13 לחוקת ארה"ב ( The 13th amendment ) לפיה לא ניתן לשעבד אדם. העבדות בוטלה. הידד לחופש ולזכויות האדם, נכון? לא כל כך מהר... הרי מיליוני העבדים שפעלו בדרום היו אחראיים להניע את כלכלת הדרום? הם לא היו אנשים – הם היו רכוש, וכעת הרכוש נגזל ומי יקטוף את הכותנה? אז אנשי הדרום המושפל מצאו להם פירצה בחוקה. התוספת ה-13 מבהירה בפירוש שאין לשעבד אף אדם יהא הוא אדם, למעט אנשים המורשעים בחוק כעבריינים. הופה. עם זה כבר אפשר לעבוד. אז כל אותן עשרות שנים אותן מכנים בארצות הברית – The reconstruction ( הבניה מחדש) ומשתרעות בין מלחמת האזרחים למלחמת העולם השניה, התאפיינו בשני מוטיבים עיקריים מבחינת הדרום הישן:
איך לעזאזל האדם מן היישוב סבל את זה? אז אני מתכוון לטעון פה, כי אנחנו היום, בשנת 2016, עדיין חיים עם זה בשלום. אמריקה הלבנה עדיין נגועה בזה עד עמקי נשמתה. העבדות, האפליה, הכוחות הפועלים לשתק כל מוביליות חברתית של אוכלוסיות שחורות – הם כאן סביב לנו כל דקה ודקה. הם שקופים יותר, יש להם צורות מתוחכמות יותר כי בכל זאת התקדמנו, אבל יש המון אנשים שישמחו לראות את אמריקה לבנה יותר ויעשו כל שיידרש מהם על מנת להשיג זאת. אני אסביר את עמדתי עם מספר נתונים:
- כתוצאה מעבירות, הרשעות וריצוי ענשי מאסר בהווה ובעבר, מעל חמישה מיליון אמריקאים בגירים לא יכולים להצביע בבחירות. אני אחזור על הנתון הזה: הצבעה בבחירות, הזכות הדמוקרטית הזו שבישראל למשל לא תישלל לך גם אם תיכלא לנצח, יכולה להילקח ממכם היה והורשעתם בדין. כמעט בכל המדינות בארה״ב, אסירים בבתי הכלא לא יכולים להגיע לקלפי, ובלא מעט מהמדינות הללו – הזכות להצביע אחרי השחרור ניתנת שוב רק בצו מיוחד מהמושל. אני אתן לכם לנחש לבד מיהו המיעוט האתני שהכי סובל מהסיפור הזה. במהלך המאה וחמישים השנים האחרונות, הצד הזה של אמריקה שמרגיש שחטפו לו את המדינה מהידיים, שכפו עליו ערכים ודרך חיים לא לו, הפעיל כל טריק ומניפולציה פוליטית על מנת לתקוע מקלות בגלגלי השיוויון הבין גזעי. בפוליטיקה האמריקאית יש לתופעה הזו שם- זה נקרא בפשטות "האסטרטגיה הדרומית" ( southern strategy), חפשו את המונח ברשת. או עשו לכם את החיים קלים יותר וצפו בסרט הדוקומנטרי שיצא ממש לא מזמן בנטפליקס ונקרא The 13th על שם התוספת החוקתית שהזכרתי בפתח הדברים. ויש לי עוד המלצה דוקומנטרית. סרט שעוסק בתקרית שאירעה בסוף שנות השמונים בניו יורק. אני זוכר את עצמי כנער צעיר פותח את מוסף ״סופשבוע״ של מעריב וקורא כתבת ענק על חבורת נערים שחורים שהתעללה, אנסה וכמעט הרגה צעירה לבנה שעשתה ג׳וגינג בסנטרל פארק. אני זוכר שהנערים הצטיירו בעיני רוחי כמפלצות פראיות ותאבות דם. רק כאשר תצפו בסרט הדוקומנטרי של רשת PBS שנקרא Central Park five, תיווכחו בעוול הבלתי נתפס שעוללה משטרת ניו יורק ומערכת המשפט שלה (על טהרת השוטרים והתובעות הלבנים כמובן) לילדי מצוקה בגילאי 13-16 שאיבדו את נעוריהם על לא עוול בכפם. אבל ההקשר הלוגי בין צעיר שחור לבין מפלצת משולחת רסן כבר הוטבע אצלי במוח כמו אצל כל כך הרבה אנשים אחרים, שעד היום אגב משוכנעים באשמתם של החמישה ( חפשו בגוגל – ״דונאלד טראמפ״ ו״סנטרל פארק פייב״ כדי להיווכח שגם ב 2016 וגם אחרי שחפותם הוכחה מעל כל ספק, בראש של לבנים מסוימים זה בכלל לא משנה). וזה בדיוק מה שהמערכת מנסה להשיג- להטביע את תדמית המפלצות, האנסים, הפראים שלעולם לא יוכלו להשתלב בחברה המתורבתת. ולכן, לסיום, אני מעוניין לשוב לספר ״אל תיגע בזמיר״ ולבקש, אולי אפילו להתחנן שתעשו משהו קטן. אם יש לכם ילדים בגיל הנעורים ומעלה, הם כפי הנראה בשלים לקרוא את הספר. הוא קל מאוד לקריאה היות שהמספרת היא ילדה והשפה קלה וקולחת. תנו להם עותק. עברית או אנגלית, זה לא משנה. תנו להם ודברו איתם על הסיפור. אם הם לא בקטע, תושיבו אותם ותקריאו להם. תדחפו להם את הדפים לגרון אם צריך. אל תשחררו אותם לעולם בלי לעבור שיעור פשוט בחמלה. הם צריכים את זה. וגם אנחנו. כמו כל תהליך, גם זה בו נדון היום מתחיל בהתחלה.
בראשית נחת האדם בשדה התעופה על שם דולס (או דאלס, אף אחד לא באמת יודע בוודאות...), ותשעה קבין של מזוודות הוריד אל האולם. מקץ שבוע, תוך שהוא משנן פסוקים מתוך הקטלוג השלם של איקאה, הוא אוסף במיני-ואן החדשה-אך-משומשת שלו את שאר בני המשפחה ומובילם במדבר העירוני ארבעים דקות, עד ההגעה למקום לו יקראו מעתה בית. הקיבוץ של רוקוויל, מרילנד. כך, הלכה למעשה, מתחילה לה האבולוציה של הקיבוצניק הממוצע. בין אם הגעתם לשנת שבתון, גם אם אתם ברילוקיישן קצוב לשנתיים ואף אם אתם מדענים קשי יום המתכננים שהייה של בין שלוש לאינסוף שנים – חוקי האבולוציה חלים על כולכם. התבניות פשוטות, לא מפתיעות וגם אם נדמה לכם כי תחמקו מהן – תתבדו עד מהרה. האבולוציה חזקה מכולנו. הרבה דברים קורים לו, לקיבוצניק, בשנתו הראשונה. ממקום העבודה החדש, דרך מסגרות החינוך השונות לילדיו ועד להיכרות עם המנטליות היומיומית של החוף המזרחי. מאחר שזה לא פשוט לו ולמשפחתו, מופעלים במקביל (לפחות) שני מנגנוני התמודדות בלתי תלויים: אחד המנגנונים קשור לצורך להימנע מכל תחושת ניכור, ובפתיחות יתר לכל קשר חברתי ולו הקלוש ביותר. הצורך לבנות מאפס מארג קשרים סוציאליים גורם לך להיאחז בכל שבב חיוך שמישהו זורק לך. כך מצאתי את עצמי נכנס הביתה בערב מהעבודה, שבוע מאז הגעתנו לכאן, וקולט את קרלוס מהתחזוקה של רולינס מסב להנאתו אל השולחן. "אסטה ביין, סי קרלוס? " חייכה אליו במאור פנים אשתי ולמבטיי השואלים סיננה "הוא בחור מאוד נחמד, יכול להיות חבר שלנו". על כל אימייל שנשלח בתפוצת הקיבוץ התנפלנו כמו שני מוטרפים, עונים בנחמדות מצחיקולית ומתחנחנת, מציעים להפגיש את הילדים לפליי-דייט, לתת את האוטו, לתרום כיליה. מנגנון ההתנהגות השני קשור לפריזמה דרכה תפסנו את אמריקה אליה נקלענו. במהלך התקופה הראשונה למגוריו של הקיבוצניק ברוקוויל הוא עסוק בביקורת מתמשכת ומזלזלת בהרגלים האמריקאיים החדשים: "פחחח, ראית איך הם משתמשים בצ'קים כל הזמן? מה זה פה? אייטיז? " " מה זה השטויות האלה? מה זה Adult swim? אין אף מבוגר בבריכה גם ככה" " מפגרים אלה, אפילו לא בדקו אם הדי.וי.די באריזה כשהחזרתי, יכולתי להחזיר קופסא ריקה" בפעם הראשונה כשמישהי שעובדת במסדרון לידי ניגשה אליי בחיוך קריפי ושאלה בפה מלא שיניים ישרות ולבנבנות " Hi, how are you?" הרגשתי צורך בלתי נשלט לשחרר לכיוונה בעיטה ולברוח. מי היא? מה היא רוצה ממני? איזה קוד התנהגות מקומי הפרתי שזה הגיע לי? הכל נתפש בעינינו כנחמד מדי, עטוף בדוק של זיוף עם ארומה של התנשאות פריבילגית. כל המסביב הירוק הזה, עשה לנו בחילה. התגעגענו לקפה טוב, אפילו אם בדרך המלצר שופך עלינו חצי ממנו ולא טורח להתנצל. אבל גלגלי האבולוציה, גם אם טוחנים לאט, עדיין טוחנים בכיוון אחד. והם מגלגלים אתכם אל השנה השניה. השנה בה דברים מתחילים לעשות יותר היגיון סביב לכם. בשקט, בשקט, אתה מוצא את עצמך ממש מחכה לשריקה של המציל כל שעה שתוציא כבר את הילדים מהמים. פתאום האדיבות האוטומטית של נותני השירות מסתברת כנעימה, הקיבוצניק אפילו תופס את עצמו מחייך לזרים ברחוב. העמידה הקדושה בתורים, אותה הוא נהג לכנות ״רובוטית וכבויה״ מורידה לו את רמות הסטרס. הוא לא מאמין שזה קורה לו, אבל הוא אפילו ניגש לג׳אניס מ accounting (זו עם השיניים הלבנבנות) ושאל אותה : Hey, how was your weekend? תוצר חיובי נוסף של השנה השניה, הקיבוצניק צובר ותק. הוא כבר לא היצור הנפחד שלא יודע מימינו ושמאלו. ילדיו כבר שוחים ברזי האמריקנה, הוא היכה שורשים בקהילה ומצא כבר עם מי לעשות ראש-השנה וליל הסדר. והנה הוא כבר מדריך את הקיבוצניקים מהמחזור החדש, אשר בעיניים שלהם הוא מזהה את המצוקה, את המבט שהיה לו לפני שנה בדיוק כשהגיע. והוא נהנה מזה, כל מייל של קיבוצניק טירון נענה בלמדנות פסקנית של בעלי ניסיון כאילו הוא מינימום אכל מאותו המסטינג עם מונטגומרי עצמו. אבל בתקופת הזוהר הזו יש גם כמה צללים שמתגנבים. אתה מרגיש שאתה, אשתך והילדים מתחילים להרגיש טיפה נוח מדי בחיים החדשים שבניתם לכם. כשאתם מגיעים לכמה שבועות של ביקור מולדת, אתם דואגים להזכיר לכל החברים שהשארתם מאחור כמה שלא צופרים אצלכם בצמתים, כמה חשוב למחזר, איזה כיף זה גורס אשפה בכיור, כמה פעמים קפצתם כבר לניו-יורק וכו׳. החברים שנשארו בישראל מגלגלים עיניים ומעניקים לכם בצחוק את התואר ״יורדים״, אולי המילה שמנגנת על מיתרי הנפש הכי עמוקים של הקיבוצניק. וכבר על המטוס בדרך חזרה, הוא ומשפחתו מתרגשים לחזור למקום שכבר הפך להיות הבית, מרכז החיים. ודווקא בנקודה הזו, כשמגיע הקיבוצניק למעין שיווי משקל עם החיים, האבולוציה הקיבוצית מכה בו שוב. הפעם הוא לא שעוזב, הוא הנעזב. משפחות של קיבוצניקים ותיקים יותר – כאלו אשר קיבלו אותו לחיקן בהגיעו – מתחילות להיעלם. חלקן חוזר לישראל שכן פג תוקף השליחות/רילוקיישן/התמחות ואילו אחרות עוברות לאיזורים אחרים בארה״ב בחיפוש אחר שלב נוסף בקריירה. כך או כך, קשרים שנבנו בין משפחות מתנתקים. החברים הכי טובים של ילדיך נבלעים בתוך רכבי סופר-שאטל כחולים ומתאיידים לכם מהחיים באותה קלות בה טאון-האוס נטוש משופץ ומאכלס מיד משפחה חדשה. וכשכל זה קורה, אין מנוס אבולוציוני והקיבוצניק עובר אל השלב הבא. ממרומי הפז״מ שלו, הקיבוצניק כעת משלים עם הזמניות של המקום בו הוא גר. הוא מכיר בהיות הקיבוץ ״תחנת מעבר״. ישנו ברקע שעון חול גדול שהגרגירים בו הולכים ונערמים והקיבוצניק מרגיש אותם יותר מתמיד. הוא מפסיק להתמסר בקלות לכל מי שחפץ ומשפחות חדשות שמגיעות כבר לא ממש עושות לו את זה. מירב זמנו מוקדש לשלב הבא – חזרה לישראל או זליגה לשכונות היוקרתיות יותר בצפון בת׳סדה רבתי. הבירוקרטיה הרבה והארגונים הקשורים למעבר לפרק הבא, מסיחים מעט את דעתו מהעובדה כי חיי הקומונה הקיבוציים עומדים בפני סיום. הוא ואשתו מנסים לגנוב עוד ארוחה בסילבר דיינר, עוד לאטה פאמפקין בסטארבאקס, עוד קפיצה לג׳ורג׳טאון, עוד נסיעה לאגם נידווד – רגע לפני שהכל הופך ל״לשעבר״. וה״לשעבר״ הזה הוא השלב האחרון באבולוציה של הקיבוצניק. מעתה ועד אחרון ימיו הוא יהיה חלק מהעגלה הזו שממשיכה לנסוע קדימה ורק הנוסעים בה מתחלפים מדי פעם. רגע לפני שהוא מוסר את המפתח למשרד, הוא עובר על ערימת הדואר שמורכבת בעיקר מברושורים וחמרי פרסום הממוענים לדיירי עבר ביחידת אותה גם הוא עוזב. הדיירים הבאים, הוא יודע, יראו מדי פעם גם את השם שלו עולה וצץ בין הצעות מסטייט-פארם או טריפל איי. עדות אילמת לימים הקיבוציים שלא ישובו עוד. במהדורה הבאה אכתוב טור דומה אך במקום להדגים באמצעות תאוריית האבולוציה, אשתמש בבריאתנות על מנת שלא לקפח את קוראי הקיבוצון שמאמינים כי העולם נברא בשישה ימים. הפעם תקבלו ממני המלצה. דמיינו שאני מבקר התרבות או הטלוויזיה של ה"קיבוצון". יש בזה פחיתות כבוד, שכן זה שם אותי באותה דרגה עם אנשים כמו חלקיה שני, צופית דופר ועידו גולדשטיין, אבל אני אלמד לחיות עם ההרגשה. זה לא עוד טור מתחכם על הקיבוץ והאמריקה שסביב לו. טוב, אולי בעצם רק קצת... לא רבים מאיתנו צורכים טלוויזיה בכבלים בשנים האחרונות. כניסתן של שחקניות הרשת דוגמת "נטפליקס" ו"הולו", בתוספת דרכים לא ממש חוקיות לצרוך תכנים באמצעות אתרים כמו "סדרות" ו"גוזלן" כמעט ומייתרות לגמרי את הכורח להיות חבר של קומקאסט. לא פחות חשוב מכך – אפשר להימנע מהתענוג הצרוף הכרוך בצפייה בפרסומות מטרידות של תרופות בהן מסתובבים המון אנשים מחייכים לקולו של קריין שמגולל את רשימת תופעות הלוואי הלא נגמרת. אבל מה לקוראיי הנאמנים ולנושא? ובכן, לי יש מנוי לכבלים. תשאלו מדוע? התשובה לכך נעוצה בעובדה שאני שייך לזן האומלל והנחות ביותר בעולם – חובבי הספורט על כל גווניו וסוגיו. ומאחר שאיני מרשה לעצמי שלא לצפות בכדורסל/כדורגל/פוטבול/טניס/אתלטיקה/שחיה/היאבקות/קרלינג ( כן...קרלינג...), אני משיל כל חודש כמות יפה של דולרים לטובת הקונגלומרט האכזרי והנתעב המכונה אקספיניטי-קומקאסט. וסליחה שלקח לי כמעט מאתיים מילים להגיע לנקודה לשמה נתכנסתי – ערב משועמם אחד חיפשתי איזה משחק לשטוף בו את עיניי וזיפזפתי בעצלתיים בין ערוצי הספורט השונים ( בראיה לאחור הייתי יכול להתחיל את הטור במשפט הזה ולא היה קורה כלום. נו מילא, משלמים לי לפי המילה). בערוץ ESPN שודר סרט דוקומנטרי. הסרט, שהיה למעשה חלק ראשון מתוך חמישה חלקים בני שעה וחצי כל אחד, עסק בחייו של בחור שחור יליד סאן-פרנסיסקו. לבחור השחור הזה קוראים או.ג'יי סימפסון. אני משער שרובכם ככולכם מכירים לפחות במידת מה את השם וכמה עלייתו ונפילתו העסיקה את אמריקה בעשורים האחרונים. גם אני, בדקות הראשונות לצפיה, חשבתי ביני לבין עצמי כי הנושא הזה כבר מוצה עד תום ומה כבר אפשר עוד לחדש לי. טעיתי בגדול. עם כל דקה שעברה התחוור לי עד כמה עמוק ומרתק הניסיון הדוקומנטרי של יוצר הסרט (בעל השם של חנווני בפיצוציה בדרום ת"א) – עזרא אדלמן. קשה לי לחשוב על דבר אחד יותר מומלץ מצפיה ב "OJ - made in America". אני מרגיש בעל סמכות לפטור אתכם מכל דבר אחר שאתם עושים כרגע ולשדל אתכם להתפנות למשימה. גם אם אינכם חובבים ספורט, גם אם לא שמעתם על או.ג'יי מעולם. עזרא אדלמן לוקח סכין, פשוט חותך את אמריקה השחורה-לבנה ומגיש לכם אותה באופן גרפי, סוחף, מצמית. הדוגמה של סימפסון כל כך צבעונית ומלאת שכבות, שדרכה ניתן לספר את הסיפור הגדול שממשיך להתרחש לנגד עיני המהגרים המשתאות שלנו. מציאות שהשאירה לדמיון אבק הבמאי מעביר אותנו את התהליך ההיסטורי שעברו השחורים בלוס-אנג'לס ( כמיקרו-קוסמוס לארה"ב כולה) החל משנות השלושים בהם "ניגרו" היה "ניגרו", כלומר תת-אדם. אם מעולם לא שמעתם על איולה לאב, על המהומות בוואטס, על לאטאשה הרלינס, בוודאי על רודני קינג – אין זמן טוב יותר מעכשיו. למה דווקא עכשיו? כי אני רושם מילים אלה כיממה אחרי שצלף שחור הוריד חמישה שוטרים לבנים תוך כדי הפגנה בדאלאס. ההפגנה התרחשה על רקע שני מקרי הרג של שחורים מידי שוטרים לבנים לפני שתי יממות. הסרט הזה רלוונטי וצועק גם היום, כמו בכל יום במאה ושמונים השנים האחרונות. כי נכון שאפשר להחליט שמגיעים למרילנד לתקופה של שנתיים-שלוש, מקדמים את הקריירה, עושים איזה אזרח אמריקאי קטן וצרחני ואז שבים ארצה או ליעד אחר מבלי לנסות לקלף את הבצל האמריקאי נוטף הדמעות. אבל אפשר גם אחרת. בכל יום, במטרו, בסופר, במסעדה וברחוב, אנחנו נבלעים בים של אנשים עם סיפור. הסיפור הזה חבוי עמוק בפנים ומהדהד דורות רבים אחורה. הסיפור הזה הוא חלק צורב ותוסס מאומה שמחשיבה את עצמה ללפיד החירות בעולם חשוך, לסמן זכויות האדם הליברלי בתבל. וכשתצפו בדוקו של ESPN, יצלצלו לכם כמה פעמונים מהעבר בישראל. תיזכרו קצת באתיופים, אולי אפילו במהומות מואדי סאליב אם בא לכם להיות נוסטלגיים...לא חסר. זה צריך להיות במחשבות שלכם גם אם אתם לבנים כברבור, משתי סיבות עיקריות: 1.אף אחד לא חסין. לא צבע עור ולא ייחוס מעמדי יצילו אתכם מכוח שיטור מושחת או שיכור כוח. 2. גם אם אתם בצד ה״נכון״ של המפה האתנית, גם אם לא תסיימו לילה בתא מעצר בשל גזעכם, אתם רוצים להיות בצד המוחה, המתנגד לאפליה ומזדהה עם מוחלשים. כי הכי פשוט זה לצלם למשפחה בארץ את הילד משחק בפארק עם מלוכסנת, הודי ושחור ולכתוב משהו כמו ״ יוגבי האלוף והמאממם עם החברים החדשים שלו אימוטיקון קורץ, אימוטיקון של טורבן הודי, אימוטיקון של אצבעות ב- V ". הסרט עצמו, כפי שציינתי מחולק לחמישה חלקים – הראשון מספר את הסיפור החריג של סימפסון ככוכב פוטבול זוהר שלמעשה הצליח להתעלות מעבר לגזע ולצבע, זה שאמריקה הלבנה חיבקה כדוגמה חיה לכמה שכושי יכול להתנהג כמו האנשים הנורמליים ( ככה לבנים מתוארים באמריקה של שנות השישים בלוס אנג׳לס!). החלק השני כבר הופך אותו לכוכב הוליוודי ששכח מזמן את שכונת המצוקה ממנה צמח. אז גם אנו מתוודעים למערכת היחסים שלו עם ניקול בראון – בערך הדבר הכי בלונדיני ומושך שניתן לדמיין, אנטי תזה לצבע העור הכהה של או.ג׳יי. בתחילת החלק השלישי נמצאת גופתה המשוספת של ניקול והדרמה הבלשית-משפטית תופסת תאוצה לכדי סחרור בו המציאות משאירה לדמיון אבק. אני לא רוצה לגלות יותר מדי מאירועי המשפט המפורסם, אולי המפורסם ביותר בתולדות אמריקה, אבל רק כדי להמחיש את המרחק בין אמריקה הלבנה לשחורה: בתחילת המשפט 64% מהלבנים (על פי סקרים) היו בטוחים באשמתו של סימפסון ו 72% מהשחורים היו בטוחים בחפותו. בתום המשפט (ששודר בטלוויזיה ונותח לעייפה בכל פלטפורמה תקשורתית), 87% מהלבנים החזיקו בדעה כי הוא אשם בעוד 77% מהשחורים המשיכו להאמין כי זכאי הוא. כלומר, לא רק שהמשפט לא איחד בין המחנות, הוא קיטב אותם עוד יותר! במהלך הצפייה, תוכלו אף להתיידד לעומק עם מערכת המשפט האמריקאית, הפוליטיקה של בחירת מושבעים והאופן בו שנים-עשר אנשים מן היישוב יכולים להיות מוטים לכל כיוון בתלות במוצאם. אדלמן עושה עבודה כל כך מקיפה, מראיין קרוב למאה דמויות מפתח, משוטרים דרך בני משפחה, עיתונאים, עורכי הדין של שני הצדדים ואפילו עד שתיים מחבר המושבעים. תוסיפו לכך מוסיקה נהדרת, חומרים מצולמים נדירים וראיונות שמובילים את הדמויות השונות לחשוף הכל ויש לכם יצירת מופת. אחד הרגעים שומטי הלסת הזכורים לי, לקוח מתוך הריאיון עם מושבעת מספר 9, אישה שחורה בגיל העמידה. היא נשאלת: ״ההחלטה שלכם במשפט היתה נקמה על רודני קינג?״ היא משתהה מעט ואז מפטירה –yep . היא ממשיכה ואומרת שלא תתפלא אם תשעים אחוז מהמושבעים החליטו על זיכוי כדי לנקום באמריקה הלבנה. היה זה רגע אחד קטן ומזוקק של זקיפות קומה לשחורים ב LA, רגע שלא נמשך זמן רב מדי, שכן המערכת, כמו המערכת, תמיד תמצא את הדרך לגבות את החוב בריבית דריבית כפי שתגלו בחלק החותם את הדוקומנטרי. האמיתות החבויות בסרט ״ OJ – made in America״ יטרידו אתכם הרבה אחרי שתסיימו לצפות בו. וכמו שכבר כתבתי בטוריי בעבר, מתגלגלות פה בפרברים ובשכונות שבפאתים כמה חביות נפץ חברתיות לא קטנות בכלל. יש למישהו אש? ניקול ואו.ג'יי בימים אחרים
רציתי לכתוב טור על כמה שטוב באמריקה. כמה שחוויית החיים פה שונה, שהכל פה מרווח, כמה נותנים לך פה מרחב נשימה ואפשר לחיות את החיים בלי הצורך לוודא כל הזמן שהראש שלך מעל למים. וכן, תמונות גלי האשפה מביקורי הפסח בכינרת רק דרבנו אותי עוד.
אפילו כותרת כבר יש לי, וקובץ שסונף אחר כבוד לתיקיית ה"עורכי_קיבוצון_קרציות_הרגו_אותי_כבר_אפילו_נסיעות_לא_משלמים". אבל אחרי שכבר בניתי בראש את כל הטור, קפצתי למערכת העיתון שם ישבה בניחותא הגברת צופית דופר. מרחוק היא נראתה בודדה, אך כשהתקרבתי ראיתי שהיא מבדרת כריך סלמי הנלעס בשקדנות טיפוסית. מאחוריה הבהב צג המחשב בו היא סיימה לכתוב כתבה על מסעדה הנמצאת באיזור פרדריק משום מה. מה שצד את עיני היה שיחה על הקו-קלוקס-קלאן שצופית ניהלה עם חבריה לסעודה. חשבתי שזה מוזר אבל החלטתי לא להגיד דבר, עשיתי כמה דברים הרפתקניים בחיים, אבל להפריע לדופר באמצע הסנדביץ' אינו אחד מהם. בכל זאת הסתקרנתי לגבי קבוצות של "גאווה לבנה" באיזור מגורינו. לפעמים נראה כאילו אנחנו חיים בתוך הבועה הכי מעורבת וקוסמופוליטית שאפשר לדמיין, ילדים בכל הצבעים וממגוון תרבויות מתרוצצים להם בזמן ההפסקה בפארמלנד כאילו הם בוועידת גמדים של האו"ם. אז החלטתי לבדוק יותר לעומק. חשבתי על שתי אפשרויות. באחת, אני משנה זהות, מייצר סיפור כיסוי אמין ומצטרף לאחת מקבוצות העליונות הלבנה (white supremacy) כדי ללמוד אותה מבפנים, נאלץ להתמכר לסמים בשביל האמינות וחוטף מחלת מין מהשרמוטה של הכת תוך שבירת הקוד האתי שלי ושל המפעיל שלי, שבעצמו מסוכסך עם מפקח המחלקה הקשוח והתובע המחוזי המושחת שמאיימים להעיף את שנינו לכל הרוחות. באפשרות השניה אני עושה גוגל. רק בגלל שאני סוחב פציעה מהתחקיר הקודם, בחרתי באפשרות מספר 2. כפי שוודאי שמתם לב כבר, האמריקאים די מצטיינים בלתייג, למפות ולהעמיק בסטיסטיקות עד הרמות המגוחכות ביותר, כך שלא ממש מאתגר למצוא מידע בנושא זה ברשת. מסתבר כי ברחבי המדינה פועלות קרוב לכ-900 קבוצות הנופלות תחת הקטגוריה Hate group. באתר זה תוכלו למצוא מפה אינטראקטיבית עם מיקומים ופירוטים. וברוך השם לא חסר. אז נכון שכאשר מדרימים לטנסי ומזרח טקסס מתקבלת תמונה די מבהילה, אבל אפילו כאן בסילבר ספרינג ישנו סניף של ה CCC, הלא הם ה - COUNCIL OF CONSERVATIVE CITIZENS. זה אולי נשמע כמו חבורה של פנסיונריות מגבעתיים שיושבות בקפה "ויולה" כל בוקר ומשחקות ברידג', אבל זה לא. ממש לא. אחוות ניאו נאציות, גלוחי ראש ואנשי KKK מתמגנטים אחד לשני בעידן האינטרנט היטב מתחת לרדאר של כולנו. לא נפגוש בהם ביום-יום, אבל הם שם במרחב כל הזמן. והייתי טוען שזה לאו דווקא מפריע ושוליים סהרוריים יש בכל מקום, על אחת כמה וכמה במדינה בה החופש המוחלט קדוש כמעט כמו הזכות לשאת נשק. אבל אולי כדאי בכל זאת להתעכב מעט, לשים את האוזן על הקרקע ולנסות להקשיב לרוחות המנשבות. וכן, חדי האבחנה כבר ודאי הבינו לפני מספר מאות מילים שכל זה מוביל אותי לכתוב על דונאלד טראמפ. לא האיש עצמו, התופעה. הטראמפיזציה הזו שמנגנת סביבנו, זמזום רקע שהולך והופך לבאזז שאי אפשר להפנות לו עורף. אני משער שאין בקרב קוראי הקיבוצון כאלו המנויים על ה Daily Stormer המקוון (http://www.dailystormer.com/), שהדמיון בין שמו לבין הדר-שטירמר הנאצי אינו מקרי. אתר חדשות ניאו-נאצי זה מחבק את טראמפ ואף מכנה אותו- הפתעה,הפתעה – בתואר "המנהיג הדגול" וסופרלטיבים מקסימים נוספים כגון מושיע ומשיח. אז כן, מנהיגים שלוקחים את אש השנאה היוקדת, מתעלים אותה לתוך להביור ומפנים אותו כלפי ציבורים שלמים, כל זה לא חדש. עולים לי בראש כמה וכמה ראשי מדינות ומפלגות ברחבי הגלובוס שעושים זאת כבר שנים. מה שיותר מעניין, הוא מה המקור של האש הזו כאן בארצות הברית. חיפוש חטוף ברשת העלה תמונה של עורך הדיילי סטורמר עם כובע אדום ועליו הכיתוב של הסלוגן הטראמפי עליו חוזר "המושיע" חלוד השיער מעל כל במה – " Make America great again". אבל כשטראמפ אומר את זה במבטא הניו-יורקי המחוספס שלו, אני שומע משהו אחר. כמו כל אותם אנשי אמריקה הישנה, אני שומע אותו מתכוון ל- Make America WHITE again. כולם ידעו שלנשיא שחור בבית הלבן יהיו השלכות. כולם ציפו לתגובת נגד. כולם הריחו שככל שמיעוטים לא-לבנים יהיו יותר פעילים ומשפיעים פוליטית, שחקיקה פרוגרסיבית וליברלית תתקרב למיינסטרים, כך יתאגדו להם כוחות שמרניים-דתיים-אנטי ממשלתיים. רק שאף אחד לא חשב שזה יקרה בכזו עוצמה שמתודלקת בנחשולים של תיעוב הרסני. כתבתי כאן בעבר בבלוג טור בעקבות אלימות שוטרים לבנים שהורגת אזרחים שחורים. סיימתי אותו כך: "החלום האמריקאי ממשיך להתגלגל בכל יום ומתפלל שהמפלצות תמשיכנה לישון בשכונות הנידחות שבפאתי הסלאמס. הבעיה עם מפלצות היא, שלא רואים אותן עד שהן צצות מעל לפני השטח, רעבות וכועסות, וכשזה קורה...טוב, זה יכול להיות ממש לא נעים." אומרים שמערכת הבחירות לה אנו עדים מקרוב (ועדיין לא הגיעה לשיאה) היא מהחשובות, המרתקות והמפתיעות אי פעם בקנה מידה היסטורי. אני מסכים עם ההערכה הזו אבל חושב שיותר מהכל, זוהי התנגשות מהדהדת בין שתי אמריקות. מה שמבדל בין השתיים עוד מלפני מלחמת האזרחות לא מת מעולם והמשיך לרחוש מתחת לפני השטח כמו גחלים שכוסו בקצת חול של פוליטקלי-קורקט. אני לא רוצה לפשט את זה יותר מדי, כמובן שישנם פרמטרים רבים נוספים שמשפיעים על הבוחר הממוצע כמו הגדלה או הקטנה של מעורבות ממשלתית, מדיניות סחר חפשי ומעורבות בנאט"ו ובמזרח התיכון. אבל אין קרב גדול יותר מאשר זה המתחולל בין אמריקה של אתמול ואמריקה של מחר. המילניאלס ( ילידי 82' עד 97') מול הבייבי בומרס ( ילידי 46' עד 64'). הדור הישן, שראה בקפיטליזם חזות הכל ושימר עליונות לבנה מוסווית מסתכל על דור הנכדים, שהפך השנה רשמית לקבוצת הגיל הגדולה בארה"ב, ורואה שהם הרבה יותר ליברליים, הרבה פחות דתיים ולא חושבים שסוציאליזם היא קללה יותר. הבומרס מסרבים להתפוגג אל פאתי ההיסטוריה בלי קרב, וכל השוליים הגזעניים שמעולם לא חשבו אפילו להופיע אל הקלפי, מסתפחים להתנגשות הגדולה הזו בקול תרועה ונותנים להם רוח גבית. איך זה ייגמר? אף אחד לא יודע, בוודאי לא אני. אל מול שטף העכירות המונע משנאת זרים ומיעוטים, ניתן להתנחם בכך שהעולם בסופו של דבר, שייך לצעירים, ואלו ייתנו את הטון ויכתיבו לנו את האמריקה שלהם. אם לא מחר אז מחרתיים ואם לא בנובמבר 2016, אז בשנים שתבאנה עלינו לרעה ולטובה. בכל מקרה, אל תשליכו את הדרכון הישראלי עדיין, מי יודע מתי תזדקקו לו. המצלמה ממריאה לרגע במרחב ובזמן ומתפקסת על מושבה קטנה בשפלה אי אז בשנת 1992. חורף. גשם עקשן מרעיש בחלון. יום חמישי, השעה מאוחרת- אולי עשר וחצי, אולי אחת-עשרה, כולם בבית כבר נמים את שנת הלילה. כולם פרט לתלמיד כיתה ט' שהשיעמום, החצ'קונים והשיער הקופצני מונחים עליו כמו פרסומת לחוסר טעם. הטלוויזיה דולקת, אין יכולת זפזופ, הנער שבוי של השידור הציבורי ערב כניסת הערוצים המסחריים. בדיוק מתחיל פרק ראשון בסדרה אמריקאית חדשה. תוך כדי נעימת הפתיחה האיטית והאפלולית והופעתן של הכתוביות הירוקות, הוא שוקל אם לכבות ולעלות לישון אך מחליט להישאר. מאה ושלוש עשרה דקות מאוחר יותר (אז לא היו פרסומות), הוא בוהה בכתוביות הסיום מהופנט, זרמים עוברים לו בכל הגוף והוא קולט שהוא בכלל עומד מול המסך. הוא גם מבין באותו רגע שהאופן בו יוכל להביט על אמריקה, על סדרות טלוויזיה ועל החיים עצמם ישתנה לנצח. ככה התחלתי לראות "טווין פיקס". אז הטור הזה מוקדש למספר אירועים במדיה האמריקאית של ימינו, שעדיין לא החלטתי אם הם משמחים או פתאטיים. אם כן, כמרומז- עונה חדשה וטריה לאם כל סדרות המופת, זו שהביאה את הקולנוע לטלוויזיה וחשפה בפני אנשי פרובינציה כמונו את החצר האחורית של הפריפריה האמריקאית. עשרים וחמש שנים מאז לקח אותנו הסוכן דייל קופר לנבכי העיירה המסתורית וניתץ ברכות של פאי דובדבנים את כל הפרות הקדושות מהן הורכבה אמריקה בדמיוננו, הוא חוזר לשם. ויכול להיות שחלקכם מרימים איזו גבה או שתיים כרגע וחושבים לעצמכם – " הוא לא נסחף קצת, הזופרן הזה? בסך הכל סדרת טלוויזיה..." אז תרשו לי להפנות אתכם לראיון שנערך עם היוצר של הסופראנו'ס כאן, בו הוא לא מותיר מקום לספק באשר להשראה שלו. "טווין פיקס” היא אחד הנדבכים האבולוציוניים המשמעותיים ביותר בתרבות האמריקאית, בוודאי כשזה מגיע למסך הקטן ויש הטוענים שהרבה מעבר. בלי השוטים הקודרים והשקטים של "טווין פיקס", אין יכולת קיום ל"אבודים" ול"שוברים שורות". לחשוב שלפני רבע מאה, היה נראה לנו הגיוני לשבת ולראות "שושלת" ולחשוב שהדבר המסעיר ביותר שיכול היה לקרות הוא שדקס דקסטר יוריד חולצה. וזה לא הדבר הגדול היחיד שמתוכנן ל– 2016. אם בכל עת שאתם חושבים על באולינג, על "white Russian " או על אצבעות רגליים משוחות בלאק ירוק, אתם נזכרים בהבזקת הגאונות העונה לשם "ביג לייבובסקי" , נכונה גם לכם שנת 2016 מעניינת עם סרט ההמשך. האחים כהן, שמאז הספיקו להפוך לאחד הדברים הגדולים שלהוליווד יש להציע, התרצו והחליטו לתת עוד סיבוב לציבור מדקלמי השורות מתוך הסרט. לא נשכח גם את "בנות גילמור" ( זו לא סדרה של בנות, סתמו) שעל פי דיווחי "נטפליקס" , תחזור לאקט מסיים נוסף ומצטרפת לשורה של פלאש-בקים מן העבר שעומדים לתקוף את כולנו. תנשוף, תנשוף. נושף, נושף
כל התנודה הזו אל עבר ההיסטוריה ואל שחזור תופעות תרבות מהניינטיז ושנות האלפיים המוקדמות, קורעת את ציבור המעריצים הנאמן לשני מחנות עיקריים – אלו שסוברים כי כל ניסיון להפיח חיים בקסם הישן ההוא רק יגרע מהילת הכבוד שמלווה אותו. מהצד השני, ניצבים תומכי ההחייאה מחדש שפשוט יקחו כל מה שיתנו להם ובלבד שיוכלו שוב לנהל שיחות עמוקות בפינת הקפה שבמשרד בהן יעלו ניתוחים ואנליזות לכל משפט סתמי שזרקה דמות משנה על הסט. אני מודה שאני קצת מתלבט בין שני המחנות. מצד אחד, קשה להאמין שמה שעבד כה טוב בזמן ובמרחב שונים כל כך, יצליח שוב לאתגר את הבלוטות רוויות הגירויים שלנו. "ביג לייבובסקי" למשל, רוקד סביב מלחמת המפרץ ולוס אנג'לס של תקופת בוש האב, עם גיבור משנה בוגר וייטנאם, גיבור משנה אחר שמת בסרט וגיבור משנה שלישי שמת במציאות ( פיליפ סימור הופמן בתפקיד ברנט האגדי). קשה לדמיין איך יוצאים מפלונטר כזה אל 2016 של ברק אובמה ועם ג'ף ברידג'ס העושה דרכו לאט לכיוון גיל שבעים. גם טווין פיקס עצמה – כששרילין פן הכניסה דובדבן לפה וקשרה בעזרת לשונה את הגבעול בסצינת הבורדל המפורסמת, זה היה חדש, זה היה חזק, זה היה אחר. אילו סצינה כזו היתה מצולמת כיום, האם האפקט הזה היה משתמר? סביר להניח שהרבה פחות. ועדיין, יש משהו בפנים שרוצה לחזור לשם. העובדה היא, שכאשר אני נוהג הביתה לבד בערב קר ורוח מנדנדת את הרמזור האדום התלוי על הכבלים, אוטומטית עולה שוב הבס העמוק והמצמית שכתב אנג'לו בנדאלאמנטי לפסקול של "טווין" ואני מדמיין ינשופים הנועצים בי בסתר את עיניהם הבוערות. האם זה יצליח לתפוס צופים חדשים? כאלו שלא היו שם בסיבוב הראשון? ספק רב, ועדיין, עם "פארגו" זה מאוד מצליח כבר למעלה משנתיים. פתח לאופטימיות. אולם מעבר לדילמה של הצופים הכלליים עם הנושא, יש אותנו – אלו שצפו בסדרות האלו בעודם בישראל אבל יצפו בסבב ב' דווקא בארצות הברית. וזה מעניין. למה? כי אם חושבים על זה לעומק, במובן מסויים ההגעה שלנו לאמריקה מלווה בעשרות שנים של הכנה מקדימה. שנות דור לפני שהגעתי לכאן כבר נסעתי על גבי ה New Jersey Turnpike עם סיימון וגורפינקל, קפאתי באימה במרחבים של מיין עם Stephen King , פתחתי את הלוקר לפני השיעור בתיכון "ווסט בוורלי", פיניתי עלי שלכת מהמרפסת עם רורי גילמור ( גם גברים סטרייטים יכולים לצפות בזה, חלאס), קירצפתי קרח משמשת הרכב עם "פארגו" והתחמקתי מגשם בבולטימור עם Counting crows. כל האסוציאציות שניטעו בנו מילדות, החל ב"בית קטן בערבה" ו"דאלאס" ועד "בלש אמיתי" ו "בית הקלפים" של ימינו, מתגשמות לנופים, לנורמות ולמראות אליהם אנחנו נחשפים יום-יום ושעה-שעה. למעשה, רק כאשר חיים פה, נופלים להם כמה אסימונים מן העבר. דמיינו את החלק הראשון ב"כשהארי פגש את סאלי" בו הם רוצים לחנוק האחד את השניה בתום נהיגה בת כמה ימים מחוף לחוף. רק אחרי שאתה עושה פה מסע מתיש כזה אתה יכול להיכנס לראש שלהם. אפשר לקבוע במידה סבירה של ביטחון, שאילו היינו גרים בכל מדינה אחרת על פני הכדור, לא היינו נתקפים בכזה שטף של קולות מן העבר. אז פתאטי או לא, אני מתכוון להיות שם כשזה קורה שוב, חצי יובל אחרי. פחות חצ'קונים, פחות שיער, יותר קמטים וקילוגרמים. אבל לפחות הפעם, כשהמצלמה תיכנס לתוך הדיינר, יכה באפי תמהיל ריחות הקפה, הדונאטס והחביתה השרופה בדיוק כמו בפינתי של הזקנה בבת'סדה בדרך לעבודה. ואולי, אם יהיה לי מזל, בין דיאלוג סתום לשוט ארוך על מאוורר תקרה מסתובב, איזה אושר ישן יתגנב מהחלון. כהרגלנו בקודש, נפתח בסיפור. בעת ביקור של ויקטוריה, מלכת אנגליה הנודעת, באחד הקולג'ים ברחבי הממלכה הסבה לה המונרכית עם פמלייתה באולם הסועדים החגיגי. לקינוח הוגש פודינג שוקולד כלשהו. עת פינו המלצרים את שאריות האוכל, עלה במוחו של השף רעיון והוא הפריש כמות קטנה מהקערית של הוד מלכותה, שמר אותה ולמחרת היום ערבב עם מנת הפודינג החדשה שהוכנה. כך נעשה מדי יום – שאריות הפודינג נשמרות ועושות דרכן לכלי של הפודינג הבא וכן הלאה עד עצם היום הזה – בסביבות 150 שנים (!!). מבקרים המגיעים לאותו מוסד אקדמי, מוזמנים אחר כבוד לטעום מהפודינג המפורסם שהשאירה להם ויקטוריה ולספר בבית שהם והמלכה אכלו מאותו המסטינג. מעבר לתהיות הסניטריות שהסיפור הזה עלול להעלות, הוא ממחיש איזו כמיהה בסיסית, איזה רצון להיות חלק מסיפור גדול יותר שלרוב מקנן בתוכנו, משל היינו באמת חלק ממארג רקמתי גדול ונושם. ופרט לכך, נזכרתי בסיפור הזה בביקור קייצי שערכתי במדינה הזו, שטופת הזיעה, האבק והחומוס. נו, איך קוראים לה? אה, כן, ישראל. =========================================== קטע מעבר ראשון: דיאלוגים אקראיים בין אב לבנו בפארק המים "שפיים ונהנים". אוגוסט 2015 (ברקע, מציל צועק בערבית לתוך מגפון) בן: אבא, מה זו השפה הזו? ספרדית? אב: ערבית בן: ערבית?! אב: כן, יש פה הרבה ערבים. בן: הם לא כל כך נחמדים. אב: למה? בן: הם כל הזמן צועקים ונדחפים. שתיקה בן (לאחר זמן מה): וגם כשנשבר להם הרובה-מים הם מאשימים אותנו. ========================================== יש דבר מה מרתק בביקור בן מספר שבועות בארץ המוצא שלך. אני מסתכל כמובן מעבר למפגש המחודש עם משפחה, טעמים, חברים, ריחות ומקומות, או לכך שאנחנו נמצאים בחופשה. אדם המסתובב כתייר בארץ מולדתו יכול לעשות המון דברים, אבל דבר אחד ודאי – הוא לא מפסיק למדוד ולבחון. קצת כמו מילואימניק שמגיע לפס קצרצר הביתה אחרי כמה שבועות של מציאות שונה לגמרי ומסתכל על החיים שהמשיכו הלאה בלעדיו, כך גם אנחנו מגיעים ומשווים לחיים החדשים שלנו, תוהים ובוחנים כל סיטואציה כמו משלחת אנתרופולוגית חדורת אמביציה. והפרספקטיבה הזו, אותה אפשר לרכוש רק אחרי שהתרחקת לכמה שנים, מגיעה עם תג מחיר לא זול לפעמים. תוצר לוואי נוסף של הביקור השנתי או הדו-שנתי בארץ, הוא הצורך להספיק ולדחוס ולעשות כמה שיותר. וכך אדם עלול למצוא את עצמו נעתר להזמנה ליום כיף בפארק המים "שפיים ונהנים" שהשם "שפויים ומתענים" כנראה לא היה פנוי אך היה מתאר אותו באופן הולם יותר. בקו הדק העובר בין החום, התורים המתארכים, גופותיהם של ארטיקי הבובספוג המוטלות רצוחות במה שהזכיר טבח המוני ב"ביקיני בוטום" והמאבק חסר הרחמים על כיסאות הנוח, הצלחתי בכל זאת לשמור על צלם אנוש בזכות היכולת להעלות בדמיוני קערה מלאה במסבחה חמימה שמחכה לי ביפו מאוחר יותר. =========================================== קטע מעבר שני: דיאלוגים אקראיים בין אב לבנו בפארק המים "שפיים ונהנים". אוגוסט 2015 בבריכת הגלים בן (צועק בהיסטריה): אבא! למה כולם נוגעים בי?! אב: כי צפוף פה בן: אבל למה נוגעים דווקא בי?! אב: תירגע, זה תיכף ייגמר ונצא בן (עובר לאנגלית): Don’t they know it’s rude? אב (מעקם פרצוף): טוב, יאללה בוא נצא =========================================== וכשחזרתי מאותו יום מתיש, כשאני שרוף והלום קרב אך גם עם בטן מלאה בקטניות נימוחות, תהיתי ביני לביני אם זהו, לעולם אביט על כל החוויה הישראלית דרך המנסרה החדשה שהורכבה על עיניי בשנתיים וחצי האחרונות או שמא אין שום דבר שכמה חודשי שגרה בישראל לא יכולים להחזיר. לא סוגיה פשוטה. הניגוד הזה רק התעצם יותר שבועיים אחרי שחזרנו רוקווילה וקפצנו למספר ימים ל Outer Banks המשתרעות להן לארכה של קרוליינה הצפונית. אין לי מילים נאותות לתאר את הדיסוננס שבין ערימת בני התשחורת שעלתה וירדה עם הגלים בבריכה בשפיים משל היתה רקמה אנושית אחת לחה וצווחנית, לבין המרחב הבלתי מתפשר של החוף הלבן-תכול שנמתח מיילים רבים ככל שהעין מאפשרת . תמיד אפשר להתנחם ביפו. לפני ואחרי....
חוויות מהסוג הזה עלולות לגלגל אותך לחשוב יותר לעומק על המקום בו תמצא את עצמך חי בעתיד. וניתן ברשותכם, להסתכל על כך משני כיוונים. זה שתומך בגורל וזה שלא. אני אחדד זאת על ידי בחינת הנקודה הבאה: ביושבנו על חוף הים ב Outer banks, הושטתי לבני הקטן אפרסק. הוא נתן ביס אחד, הסתכל אליי והושיט לי את הפרי בחזרה. " יש פה משהו חום, אני לא רוצה". רצה המקרה וזה אירע יום אחרי שתמונת התינוק הסורי שנשטף אל חופי תורכיה הציפה את אתרי החדשות. והנה יושב לו בני בן החמש, למרגלות אוקיינוס זהה ולא נאה לו שיש איזה כתם קטן על האפרסק בדולר ומשהו מה Fresh market. באותה שניה חלפו בי במקביל שתי מחשבות. האחת שמחה – איזה מזל שלבן שלי יש מספיק ביטחון, שפע וחוסר מודעות כדי כך שאפרסק בלתי מושלם לא עובר אצלו סלקציה. השניה כעוסה – יא גמד מפגר ומעצבן תגיד תודה שיש לך משהו לדחוף לפה, אנשים היו פאקינג הורגים בשביל למצוץ את הגלעין של האפרסק הזה. ותפסיק למרוח עליי את הנזלת שלך כבר! למעשה, אם חושבים על כך לעומק, כמעט כל דבר בחיים שלנו נקבע ביום בו נולדנו ובמקום בו נולדנו. הנה למשל, אילו הייתי נולד בבורקינה-פאסו, סביר שלא הייתי מרוויח יותר מדולר ליום כמו 50% מהאוכלוסיה. או במולדובה, האם הייתי רוצה שביתי תיוולד במדינה בה נטען כי 70% מהנשים בין הגילאים 15-25 מצאו עצמן מספקות שירותי מין תמורת תשלום לפחות פעם אחת במהלך חייהן? ומה לגבי מאוריטניה? בה כמות העבדים עולה על כשישית מכלל האוכלוסיה? בכלל, אם כבר מזכירים עבדות, הידעתם כי כיום, בשנת 2015, כמו שאתם יושבים מול הלפ-טופ ובוהים בשורות אלו ממש, מוחזקים קרוב לארבעים מליון עבדים ברחבי העולם? ארבעים. מליון. ברגע זה ממש. כורים, סווט-שופס, שפחות מין. במרתפים, במערות, במחנות. לפעמים תקופת חיים שלמה, לא מכירים דבר אחר. רק בגלל שנולדו בצד הלא נכון ולאמא הלא נכונה... ובכל זאת הגעתם עד כאן ואתם לא פליטים (מעל שישים מליון איש ברחבי הגלובוס) , עבדים ( כפי שנכתב כבר – קרוב לארבעים מליון) ולא סחרו בכם אף פעם ( Human trafficking בהיקפים של שמונה-מאות אלף איש בשנה ממוצעת בכל העולם). גם לא נולדתם במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, כמו ארגנטינה של שנות השבעים, צפון קוריאה של היובל האחרון או יוגוסלאוויה של שנות התשעים ( וכן, גם מזרח אירופה שלפני שבעים שנה לא היתה להיט). האם זה אומר עליכם משהו מעבר למזל ונסיבות? כמה אתם יותר טובים ומוצלחים ממקביליכם הנבדלים ממכם גיאוגרפית וכרונולוגית? ההיסטוריה מלמדת שלא שונים ממש. לפעמים הכל יכול לקום וליפול על חוש ריח טוב, אינסטינקטים בריאים ויכולת לקבל החלטות אמיצות. אפשר להניח שהיה הרבה יותר פשוט ובטוח מבחינה כלכלית וחברתית להישאר ברומא או בבגדד בשנות השלושים רגע לפני שהאדמה החלה לבעור. אלו שהפעילו את אפם ונתנו דעתם לרוחות המנשבות, ארזו את מטלטליהם והרחיקו אל הלא נודע אך בדיעבד בחרו נכונה. אז איך בכל זאת לוקחים החלטה הרת גורל לגבי המיקום בו תגדל את ילדיך? החלטה שתקבע כמה תלמידים ישבו לצידו בכיתה, באם ילבש חולצה של הפועל או כובע מצחיה של הרדסקינס, וגם...כנראה...אם תסיע אותו לבקו"ם עוד עשר שנים? בסיבוב רחב אני חוזר שוב אל הפודינג של מלכת אנגליה - לרצון שלנו להיות חלק קטן מישות נצחית, מתגלגלת שיש לה המשכיות מהדהדת. כמו גלגלי שיניים קטנים במכונה עם ייעוד שגדול מסך חלקיה. מבעד לשלל הגורמים ברשימת הבעד/נגד הזו, שתקבע בערך כל דבר שקשור לחיים שלכם ושל ילדיכם, יש אחד גבוה מעל כולם: מה הפודינג שלכם? =========================================== קטע מעבר שלישי ואחרון: דיאלוגים אקראיים בין אב לבנו בפארק המים "שפיים ונהנים". אוגוסט 2015 בתור ארוך למגלשה, שמש קופחת אב: אז מה אתה אומר? בן: על מה? אב: אתה עדיין רוצה לחזור לישראל? בן: כן אב: אבל... לא נראה לי שאתה נהנה מכל אלה שדוחפים ועוקפים אותך פה. בן (חושב, חושב ולבסוף): אז כשנחזור לישראל אני פשוט אדחוף חזרה אב: הבנתי ( למרות שהוא לא באמת מבין) =========================================== שלום וברוכים הבאים לבלוג הקיבוצי שלי. הבלוג נולד מתוך רצון לתאר את החיים בבועה הזו, אותה אנחנו מכנים "קיבוץ", כטיפה הומוגנית בתוך אוקיינוס הטרוגני של קהילות. אנחנו מתנהלים בדיסוננס הקבוע שנלכד בין הנורמות האמריקאיות לחיים הארעיים האלה, מעין תיירים לטווח ארוך כשברקע מהדהדת המדינה ההיא, המזרח-תיכונית, שלא עוזבת את הלב. מה אני מרוויח מכתיבת הבלוג? על כל שעה שבה השקעתי בכתיבה אני מקבל מהנהלת ה"קיבוצון" סכום עגול. מאוד עגול. מה אתם מרוויחים? האמת היא שלא המון...אבל היי, יכול היה להיות יותר גרוע...יכולתם למשל להשחית את זמנכם על מדור המסעדות של צופית דופר או משהו כזה... טוב, הבה ניגש לעניין לשמו התכנסנו. כשאדם ואשתו קמים יום אחד, זורקים את שני ילדיהם ומעט הרכוש שצברו לתוך מזוודות ונבלעים בתוך מטוס רק כדי להגיח ממנו כמה אלפי מייל מזרחה, לוקחים מונית מ Dulles ונכנסים לבית אפרפר עם כיוון אויר אחד בדיוק- זה אומר שהכל, אבל ה-כ-ל עומד להשתנות. ובכל זאת, ישנם השינויים הצפויים: ברור מראש שיווצרו משברים סביב קשיי ההתאקלמות של הילדים, לא מפתיע שמשדרים NBA בשעות שאינן מצריכות שעון מעורר, טבעי שהפקידה בבנק תוציא לכם את המיץ עד שתקבלו איזה דביט קארד עלוב ושתסתובבו עם חבילות מזומנים כמו סוחר סמים קולומביאני. לעומת זאת, בניגוד לכל השינויים הברורים מאליהם שתקפו בבת אחת ללא יכולת בקרה מצידי, התרחשו גם שינויים שלא צפיתי ואשר הפתיעו אותי מאוד. אחד מהם קשור לתזונה היום-יומית והפעם נתמקד בעניין זה. שהרי לפני המעבר, דמיינתי את אמריקה עם נהרות של רוטב בר-בי-קיו מעורב בגבינת צ'דר שניגרים מהמבורגרי ענק ובתוכם צפים צ'יפסונים מטוגנים מהסוג שניתן להחליק בגרון עם משקה ממותק עד אימה ובחילה. חלמתי כיצד אני נכנס בצעד נחוש לדיינר בירידה מכביש מהיר, מלצרית בגיל העמידה ניגשת על עקביה השחוקים, שולפת עיפרון משיערה האסוף ברישול ולוקחת בלאות את ההזמנה. פינטזתי על הקפה השחור, הפושר, שישב בפרקולטור כל הבוקר, ועל הביצה עם הבייקון החרוך שמוגשים בצלחת גדולת מימדים... ואכן, בשבועות הראשונים, כמו משלחת אנתרופולוגים חדורי מוטיבציה, נטלנו נפשנו בכפנו וחדרנו להארד-קור של הקולינאריה האמריקאית- Cici's Pizza, five guys, IHOP, יו ניים איט- ווי דיד איט. הכל הפך לתערובת שמחה של רוטב מייפל, בשר אדום ופפסי-קולה. רק שכל אותה העת היה ברקע קול. הוא נבלע בתחילה בכל אותו רעש לבן שמלווה נחיתה בארץ זרה ובניית חיים מחודשת אבל הלך והזדקק, הלך והתגבר, ככל ששגרה הלכה וקנתה את מקומה שוב. לאט ובעקביות החלו מסתננים ללקסיקון המשפחתי מונחים כמו- "סלט קייל", "טף", "סיבים תזונתיים" ו"חלב שקדים". כמו כל המהפכות הגדולות בהיסטוריה גם זו קרתה בצעדים קטנים וחרישיים מתחת לאף של ההנהגה הישנה. בשלב ראשון אתה שומע את אשתך יושבת עם השכנה בסלון, ושברירי שיחה משייטים להם לאוזניך. המודיעין שלך מיירט את הניסיון שלה להפוך על פיו את כל התפריט היומי שלך בשם הצורך "להציל אותך מעצמך" ואתה מתחיל להפנים- קורה כאן משהו. אבל אתה נשאר אופטימי, מרגיע את עצמך שזהו רק טרנד וזה עובר ולא חשוב. אולם הימים נוקפים ולפתע אתה מוצא עצמך מביט ימינה ושמאלה בבר-בי-קיו, ואתה הדביל היחיד שנובר בערימת הסטייקים על מנת לחלץ את המדמם ביותר, בעוד השאר מסדרים בצלחתם במופתיות רביכה שמזכירה ערבוב של לשלשת ציפורים וקיא. הם כמובן קוראים לזה קינואה (כנראה במקור קיא-נואה...), אבל אותך זה לא ממש משכנע... בשלב מסויים התחוור לי שיותר ויותר קיבוצניקים חדלו לחלוטין מאכילת בשר או חלב או פחמימות או כל אלו גם יחד - אנחנו בארה"ב רבותיי...איפה הקלוריות שהבטיחו לי?! ושוב, אם חוזרים אל המהפכות הגדולות בהיסטוריה, תמיד ישנו אירוע אחד, מפץ כזה, שבו מבינים אנשי הסדר הישן כי העולם שהכירו התפוגג וזמנם עבר. אצלי זה היה אותו ערב מר ונמהר בו התיישבתי אל השולחן ונגסתי בשניצל מעשה ידי אשתי. בשניה הראשונה קרה לי משהו מוזר- הרגשתי כאילו שיגרו אותי לחוף איפנמה שבריו דה-ז'ניירו ולא הבנתי למה. ואז זה היכה בי: לשניצל היה טעם של קוקוס! באותו מעמד גם הובהר לי כי מאחר שלשמן קוקוס טמרפרטורת רתיחה גבוהה יותר משמן רגיל ( קנולה, תירס וכו') ניתן לטגן עימו באופן שלא משחרר כל מיני נגזרות רעילות ומסרטנות שהן הן אויב האנושות המוארת. שמן קוקוס...צירוף מילים שמזכיר יותר מיטת שיזוף בקופיפי הפך להיות החבר החדש במטבח שלנו. "דאם איט וומן!" צעקתי " לא סחבתי שלוש שנים את המא"ג והשכבתי מארבים בלבנון בשביל לקבל שניצל שלא היו מגישים אפילו בחדר האוכל בביסל"ח! אני ירקתי דם בשביל המדינה הזאת!" כמובן שצעקתי את זה בלב, בכל זאת, יש מישהו שלובש את המכנסיים בבית וזה לא אני. גם בינינו, לא ממש ירקתי דם בשביל המדינה הספציפית הזו ( למעט פעם אחת בה נשכתי את הלשון), אבל רבאק, שניצל עם קוקוס? מה הלאה?! אנטריקוט מטופו? פיצת סובין? אבטיח עם בולגרית ? ( מעולם לא הבנתי את הזיווג)... מכל מקום, אחרי שברונות לב מרובים בהם ניטלו ממני אט אט המאכלים האהובים עליי ( ועימם גם החשק לחיות) החלטתי לחקור מעט את הרעיונות העומדים מאחורי השינויים מרחיקי הלכת שאנשים מבצעים בתפריט היומי שלהם. מעל כל הדיאטות והגישות למיניהן, בולטות לטעמי שתיים שסוחפות אחריהן קהל תומכים גדל והולך ומהוות שני קצוות של מטוטלת שמנסה להגיע לאותו מקום: 1. טבעונות (Veganism) = הימנעות מאכילת כל מזון שמקורו מן החי, לרבות החיה עצמה אך גם תוצריה דוגמת חלב וביצים. 2. פליאו (Paleo) = תפריט שמתכתב עם התזונה של האדם בן התקופה הפליאוליטית המשתרעת לה מיליוני שנים אחורה ונותנת דרור לצריכת בשר בלווית ירקות, פירות ואגוזים לסוגם. אני מוצא כי שתי השיטות גם יחד (ורבות אחרות), מנסות לכפר על מאות השנים האחרונות בהן השתנו לבלי הכר הרגלי צריכת המזון של המין האנושי על כל פרטיו (כמעט). ברור לכולנו שהאופן בו אנחנו צורכים סוכר, מלח ופחמימות הוא "שלא כדרך הטבע" כשם שהפקת חלב מפרות ועיזים הוא טריק שלמדנו די לאחרונה במושגים היסטוריים. הטיעון המרכזי הוא כי אבות אבותינו אי אז לא נזקקו לכל אותן תוספות מעובדות ומלאכותיות ושייטב אם נשחזר את ימינו כקדם כי כך נעניק לגופינו את צרכיו המקוריים ותו לא. יש להניח כי אם נבחן את התפריט היומי שלי לעומת התפריט המקביל של אדם שחי כאן לפני חמש מאות אלף שנה, המזון יהיה פחות שמן, מתוק, מלוח וכיוב' ואולי אף יותר מזין. אצל חלק מהטבעונים אף קיים הטיעון ההזוי כי האדם אינו טורף ולא נועד לצרוך בשר ומובאות עדויות כגון מבנה השיניים ואורך המעי שאינם תואמים אכלני בשר נודעים כמו הטיגריס וחבורתו. על כך יש לומר- "נו, באמת..." הרי האדם התפשט בכל רחבי כדור הארץ וניזון ממה שיכל. מן הסתם, באזורים טרופיים ועשירים בצמחיה הייתה לו הפריבילגיה לברור לו את הדיאטה הרלבנטית, אך מה בדבר ההומו סאפיינס שהרחיק עד האזורים הנורדיים? מה הוא יכניס לפה במהלך החודשים הקפואים, בהנחה ששנת חורף לא התפתחה אצלו כמנגנון אבולוציוני? אנשים ממש כמונו צדו וניזונו מחיות כשהיה בכך צורך, העובדה שאנחנו יכולים לעכל בשר מעידה כאלף עדים שלפחות בשלב מוקדם בהתפתחות של גזע האדם, זו היתה אחת האופציות על השולחן (התמודדות נאה עם הסוגיה ניתן למצוא בדף של מדרשת דוידזון במכון ויצמן, חפשו את הכתבה על טבעונות, הרצאות טובות ומדע –הלינק מצורף למטה). נחזור לנקודה העוסקת בבריאות ונפתח אותה. אנחנו שומעים מכל הכיוונים כמה שכל הפחמימות האלו ריקות, והסוכר הזה לבן והכולסטרול הזה רע,רע,רע. תחת כל עץ רענן צץ לו גורו בריאות שמושיט לך שייק בצבע ירוק-מוות ומבטיח לנקות ממך את כל הרעל הזה שמציף ומעוור אותך. וכולם אומרים לך- "זה מסרטן" ומצטטים מחקר חדש חם מהתנור שבדק והשווה אוכלוסיות שאכלו את זה ולא את ההוא וכמה שמזון שקר-כלשהו יכול לקנות ירידה של שבעה אחוזים בסיכון ליתר-לחץ-דם וכולי וכולי. כשמחלישים את כל רעשי הרקע והסיסמאות נותרת אמת אחת מצמררת בפשטותה - אנחנו חיים יותר. שלוש מילים ותו לא. אנחנו חיים כל כך הרבה יותר ממה שאנחנו אמורים, שזה פשוט לא ייאמן. כל אותם פליאוליתיים וניאוליתיים שבאילנותיהם אנחנו נתלים, פשוט מתו צעירים הרבה יותר. מובן שאפשר לזקוף זאת לזכות תגליות מדעיות ורפואיות, כמו גם ליכולת לייצר ביטחון אישי גבוה ביחס לתקופות אחרות בהיסטוריה, אבל מה משנות הסיבות? בשורה התחתונה, אישה ישראלית יהודיה חיה 84.6 שנים בממוצע (!!). תכניסו למשוואה תאונות דרכים, מחלות, מוות בלידה ומפגשים בסמטא חשוכה עם איווט ליברמן, ועדיין תקבלו תוחלת חיים שעולה בעשרות אחוזים בכל דור (ובקצב שרק מתגבר!). למעלה מכך, איכות החיים בגילאים המתקדמים אף היא בנסיקה. לדוגמא אנחנו כאן בקיבוצינו הקטנטן- רובנו נושקים לגיל הארבעים משני קצותיו. אילו היינו חיים לפני אלף שנה ( שמקבילות למילי-שניה במונחים של הקיום שלנו - אנחנו קיימים כגזע לפחות כמה מאות אלפי שנים וכנראה הרבה יותר), לא היו לנו יותר מדי שיניים בפה, סחוס במפרקים, שיער על הראש ובוודאי שלא היינו רואים ושומעים מי יודע מה. החיים שלנו ארוכים יותר באופן מובהק ותהליכי ההזדקנות של גופינו נדחקים לקצה ככל שהזמן והמדע מתקדמים. אז למה אם כן, אנחנו כל כך חרדים מהמזון הבא אל פינו? ובכן, לדעתי התשובה פשוטה למדי - אנחנו תמיד נרצה עוד. אם את צפויה לחיות עד גיל 85 ואת רק בת 40, כשתגיעי ל-85 תוחלת החיים תהיה באיזור גיל 95 על פי ההתקדמות הנוכחית. הבת שלך צפויה לכבות יותר ממאה נרות בעוגת יום ההולדת שלה והבת שלה? מי יודע...
ואז צצות להן תגובות בנוסח: " איך זה אם כך, שיותר ויותר חולים בסרטן? זו הרי כבר מגיפה שמשתוללת ועושה שמות!" וכי למה ציפיתם? חיסלנו כבר את כל “אויבי האנושות” בזה אחר זה: מחלות זיהומיות שהיו הקטלן העיקרי לאורך ההיסטוריה קיבלו מכה אנושה במאה הקודמת, מחלות הלב שתפסו את מקומן נפתרות היום על ידי תערובת של גורמים כמו אינסטלציה מתקדמת של צינורות הלב, סטטינים ודימות איכותי, עם מה נשארנו? עם מחלות שקשורות לזקנה - תסמונות דמנטיות כמו אלצהיימר ולהקתו, וכמובן סרטן. כי הכל מסרטן- האוכל שאנחנו אוכלים, האוויר שאנחנו נושמים, הקרינה הקוסמית שאנחנו סופגים, הקירות שלידם אנחנו יושבים ואפילו החיידקים בגופנו מזרזים את זה. אני חי משמע אני מסורטן, כי זו הפרקטיקה הטבעית של החיים - יריית הזינוק מוציאה אותנו מהרחם לזמן קצוב והמנגנונים שמפקחים ומוודאים שלא נישאר כאן מעבר לנחוץ הם תהליכי ההזדקנות של כל תא ותא. אם חושבים לרגע ברמת הגזע, סרטן הוא השומר היחיד שמקשה עדיין על ההשתוללות משולחת הרסן בה מערים האדם על הטבע. ובניתוח קר של הדברים, סרטן הוא למעשה חברו הטוב ביותר של האדם ( ולא הכלב, כמקובל), למרות שברמת האינדיבידואל ומשפחתו קשה כמובן להשלים עם רוע הגזירה. נקודת הסיכום, הולכת יד ביד עם המחשבה שעולה בי כל פעם שאני עם הילדים בגינה ואיזה ילד מעצבן לא עוזב את הנדנדה. בא לי תמיד לזרוק לו "תן קצת לאחרים יא זבל קטן..." כי הזמן נגמר. והוא ייגמר לכולנו. חלקנו קוראים לחיים פה "גשר לעולם הבא", אחרים מאמינים שנשמתם תתגלגל ותשוב הנה ביום מן הימים, רבים מחפשים להבין כל חייהם, ויש אף את אלו שפשוט לא אכפת להם. כך או אחרת, אנחנו צריכים לתת גם לאחרים ולפנות את מקומינו מבלי להיאחז בקרנות המזבח. ואם כבר הזמן שנקצב לנו כה קצר, לא כדאי להתפנק מדי פעם עם ארוחה טובה עמוסת רעלים משובחים? בתיאבון! http://davidson.weizmann.ac.il/online/maagarmada/med_and_physiol לתגובות ושאלות: [email protected] דן תורן כתב מלא שירים והיה חבר בלא-מעט להקות במרוצת השנים. באחד ההרכבים שנקרא "בלאגן" הוא שיתף פעולה עם ערן צור ויובל מסנר. בין חלק מהשירים שדי הצליחו בזמנו ( "שלח לי שקט", "גברים מקצוענים" ועוד) יצאה גם רצועה שנקראת "חוץ-לארץ".
להלן מילות הבית הראשון בשיר: אתה צריך להסתובב ברחובות עירך כאילו זו עיר זרה. להיכנס לבית-קפה, לשבת, לראות מה יקרה. אולי תיכנס נערה שאינך מכיר, תחייך אליך ותשב מרחוק. תוכל לדמיין מה תעשה, תוכל גם לקום ולגשת. סביר שלא תיגש, אבל זה לא העיקר תחשוב שזה חוץ-לארץ וזה בסדר. האמת היא שהשיר התחבב עליי מהשניה הראשונה (למרות הקול המעצבן של דנה ברגר) וזה קרה הרבה שנים לפני שידעתי שממש אחיה ב"חוץ-לארץ". משהו בהרגשה הזו, ללכת ברחוב ולרמות את עצמך כאילו זו לא תל-אביב אלא לונדון ולהחליף את כיכר מסריק בפיקדילי, נוסך איזשהו ביטחון פנימי כי הסביבה הזו לא שייכת לך ממש. לא מכירים אותך כאן = לא מצפים ממך לכלום. כשתורן כותב: " סביר שלא תיגש, אבל זה לא העיקר" הוא לוכד את ההוויה החוץ-לארצית הזו – אתה כאן רק אורח לרגע, רוח רפאים שחולפת כמו צל והחותם היחידי שיוותר יהיה בתוכך. זה לא משנה אם תיגש אל הבחורה או לא, כי אף אחד לא עומד לידך ורושם, אף אחד לא יזכור את זה לטובתך או לרעתך. אתה בחוץ-לארץ. והנה אנחנו ממש כאן, מחוץ לארץ שלנו. ולא רק לרגע, כי אם לפרקי זמן בני שנים ספורות עד שנים רבות. אנחנו מעלים את הילדים על האוטובוס הצהוב, נוסעים לעבודה, עוברים בסופר, מזמינים אורחים לארוחה בשבת, קוראים לאיש הנחש הלחשני מרולינס ללכוד עוד עכבר שהציץ מהבוידעם, שיגרת חיים. אבל מתחת לכל המעטה העבה הזה מסתתרת העובדה שגם כאן אנחנו ב"חוץ-לארץ" כפי שמצייר אותו דן תורן. טרדות הכלל לא נוגעות בנו, הן מתנפצות על חומת האדישות שלנו, כמו אינן שייכות אלינו שהרי אנחנו סתם תיירים כאן, לא? וכאן בדיוק טמון סוד ה"חיים הנוחים" בארצות-הברית. לא השכר הדולרי ולא היכולת לקפוץ לאתר סקי ארבעים דקות מהבית , לא הקירבה לניו- יורק ולא הצ'יפס של ה Gordon-Biersch ( אין דברים כאלה...). אפילו לא האופציה לאסוף תרופות מרשם ב drive through של ה CVS, הכל מקופל היטב בחוסר התלות שלנו באדמה אליה הגענו. כי אם חושבים לרגע לעומק, מה אנחנו באמת יודעים על המקום בו אנחנו גרים? הנה למשל, מתנהלת כאן בשבועות האחרונים מערכת בחירות כלשהי. כלומר... אני משער שזו המשמעות של כל השלטים שאני רואה בצד הדרך וכל הנשים עבות הירכיים שמסתובבות עם קסקט, ערימה של סטיקרים וחיוך מזוייף. אבל בחירות למה? למי? לראשות המחוז? לראשות העיריה? למושלות? ומה בכלל ההבדל בין כל אלה? ולמה להחליף מה שעובד כל כך טוב ממילא? ולמי בעצם אכפת כל כך מזהות ראש העיר/המחוז/הנפה כדי כך שהוא ממש ייצא מהבית וינופף בשלטים בצד הדרך?! אז זהו, שאכפת להם. עשיתי ניסוי קטן במקום העבודה שלי כשעברתי בין החבר'ה האמריקאיים ושאלתי אותם מה הבעיה הכי גדולה באמריקה, במרילנד ובמחוז מונטגומרי. התגובות היו מיידיות ומגוונות. אובמה, נפט, בריאות, חינוך, מדיניות חוץ, גזענות, תחבורה, פערים, אובדן ערכים, אמונה, חוסר אמונה....הרגשתי לכמה רגעים כמו בבית...האנשים סביבנו, אלו שבאמת חיים כאן ולא ייעלמו תוך שנתיים, הם בוערים באותן הלהבות ששורפות אותנו כשאנחנו מדברים על צפיפות בכיתות, חולים ששוכבים במסדרונות בתי החולים, או בעל שרצח את אשתו בפטיש. בואו ניקח את נמל אשדוד כמשל: הגוף המסואב והמחליא הזה, שנגוע בנפוטיזם ופוליטיקה אינטרסנטית עד כדי כך שלידו מפלגת הבעת' בסוריה נדמית כמו שבט צופי גלעד. כמה זה מרתיח לדעת על כל המכרזים המכורים? על הכספים המכובסים? על הידיים שרוחצות ידיים שרוחצות ידיים? הווריד שבמצח מתנפח? אילו הייתם יכולים, הייתם סוגרים עשר אצבעות על צווארו של אלון חסן ולוחצים? מדוע אם כך, כשאנחנו יושבים פה למטה בבריכה עם הרגליים במים או עושים צעידת בוקר דרך ה"מושב" לNorth farm ובחזרה, אלון חסן הוא בקושי זיכרון אפור ומעומעם שמתקיים בחיים אחרים לגמרי? לא כי אין פה אלפי "אלון חסנים" למיניהם, לא כי יותר נוח ונחמד. אנחנו פשוט לא רואים. העיניים שלנו פקוחות כדי לראות כחול של ים וירוק של עץ אבל לא כדי לראות שחור של כביש ואדום של דם. כשאנחנו כבר כן מתעדכנים בחדשות זה תמיד מעבר לים, תמיד עם העין לעבר הארץ התיכונה, יש לנו מספיק מטען משלנו וחלילה מלהוסיף חומר מקומי. אני נזכר בביקור הראשון שלי בארה"ב בשנת 99'. בין השאר נסעתי עד מינסוטה ועבדתי מספר חודשים אצל דוד שלי במפעל שלטים קטן, מנסה לגרד עוד קצת כסף למסע בחוף המערבי. יומיים אחרי שהגעתי אליו, פתחתי את ה Star tribune - עיתון הבוקר המקומי שנזרק אל המבואה. הכותרת הראשית שהיתה מרוחה על גבי העמוד הראשון היתה כדלקמן: " עונת הדיג החלה!". זהו. לא פיצוצים ולא שביתות, לא אבטלה ולא נעליים. זרקתי לו משהו בסגנון של: " אין לכם דאגות אמיתיות פה, מה?". אבל הוא רק חייך עם העיניים הירוקות והקטנות שלו ולא ענה. הוא חי במינסוטה ארבעים שנה בבית פרוורים טיפוסי בצד הטוב של מיניאפוליס. אחת לכמה שנים, כשהיה מגיע לביקור בישראל, הייתי מזהה אצלו את הריחוק ההולך ונפער בינו לבין היומיום הישראלי שפעם היה מנת חלקו. אה, כן... כמעט שכחתי – לפני שנתיים ומשהו הוא פיטר את אחד העובדים במפעל השלטים הקטן בו כאמור, אפילו לי יצא לעבוד בעבר. זה היה עובד שכבר היה על סף פיטורין והעניקו לו הזדמנויות להשתפר, עד שהוחלט לחתוך אותו. הבחור המפוטר יצא מהמפעל וחזר עם אקדח כשהוא מתחיל מסע רצח נקמני בעובדי המפעל. שבעה נהרגו, כולל הבוס וכולל עובד של UPS שנקלע למקום בטעות. וגם דוד שלי. זה שחשבתי שסיום של עונת דיג היא הטרגדיה הגדולה ביותר שיכולה לקרות לו. השורה הלפני אחרונה בשיר "חוץ-לארץ" היא: אל תחפש אהבה, חפש אושר קצר אולי זה מה שאנחנו עושים פה בינתיים? בחוץ-לארץ שלנו? מחפשים אושר קצר ומשולל דאגות שישכיח כמה האהבה (= החיים במציאות שאינה חוץ-לארץ) יכולה להיות קשה ומייסרת? השורה האחרונה של השיר: ואז לפתע תרגיש רגש עתיק חם וסמיך בשרשרת המתמשכת הזו של אושר קצר שרודף אושר קצר שרודף עוד אושר קצר, יכול להיות שנרגיש מתישהו שזה לא מספיק? שהרגש העתיק והסמיך יצוץ פתאום וישטוף אותנו? סביר שלא נרגיש, אבל זה לא העיקר, תחשבו שזה חוץ-לארץ וזה בסדר. לתגובות: [email protected] |