תדמיינו את עצמכם נוסעים במערב הפרוע, רוכבים על עגלה עמוסת ילדים, מטלטלין וטובין מקוסטקו ו-וולמרט, כדור שמש עגול מכה בכם בפנים וברקע מתנגן אהוד בנאי עם 'בואי אל הארץ המובטחת'. היי, למה לדמיין. התבוננו היטב בתמונה הזאת: או בתמונה הזאת: עכשיו תלחצו על הקישור הבא: https://www.youtube.com/watch?v=P7N9DGJh8JE כן, כן, זה הדבר האמיתי. לא, אתם לא על כביש גהה בדרך חזרה מההורים, מאזינים לפתיח של גל ירוק בגלי צה"ל. זו הארץ המובטחת וזו שעת בין השמשות. רגע שבו הכל מזדקק לדבר אחד, העבר, הזכרונות, החלומות והתקוות יחד עם החיוכים והנשימות של אשתך והילדים באוטו. במישורים העצומים והצהובים, בין פרות לסוסים, המבט נמשך מערבה אל השמש השוקעת ואל האופק שנדמה כי מוביל אל האין סוף. אבל דווקא כאן במקום הכי רחוק. בחור הכי נידח. איפה שאין קליטה סלולרית, תחנות דלק או רמזורים אתה מבין ששום חוויה כבר לא תהיה ממש חדשה עבורך וכל מה שתחווה תמיד יזכיר לך משהו שכבר ראית בעבר. המישורים והצהוב והפרות והסוסים גורמים לך לחשוב שהמקום הזה נראה בעצם כמו רמת הגולן פוגשת את צפון הנגב. וכל הדרך הארוכה הזאת של 1,760 ק"מ מלוס אנג'לס, ליוסמטי, לאגם טהו ולסן פרנסיסקו תחפש אחר המוכר והידוע. עצי אורן, אצטרובלים, אוויר יבש ומאובק, אגם בצורת כינור ואור חזק ומסנוור. אבל למה להקדים את המאוחר. הגענו לכאן מהקיבוץ ברוקוויל לביקור משפחתי אצל הגיס בעיר המלאכים. לוס אנג'לס, העיר הכי מכוערת בעולם עם בקרת האקלים הטובה בעולם, נשארה אדישה כלפינו ואנחנו לא נשארנו חייבים. העיר הזאת יותר גרועה מפתח תקווה (מבלי לפגוע בתושבי המקום בעבר ו/או בהווה), נוסעים ונוסעים ולא מגיעים לשום מקום. נכון, יש חוף ים יפה עם דקלים ותפאורה יפה, אבל ברגע שמנסים להיכנס מגלים שהים קר מדי וגלי מדי. אז הלכנו לבריכה יפה במיוחד, שיושבת על חוף הים. עם המצוק והדקלים מיד חשבתי על חוף אכדיה. נכנסים למים. לא לפני שהמצילה מאשרת שחגורת ההצלה של הבת עומדת בתקנים ומסמנת אותה עם סרט לבן, ייעודי. בריכה יפה. מים בדיוק בטמפרטורה הנכונה. ממול האוקיינוס. כיף. פתאום שריקות, צעקות. כולם מפנים את הבריכה במיידי. המצילה הראשית מגיעה עם רשת המחוברת למוט ארוך ומתחילה לסרוק את הקרקעית. אחרי מאבק לא קצר היא מחלצת מהקרקעית חתיכות צואה ומרכזת אותן בדלי אדום. המצוד הסתיים. עכשיו צריך לחכות שעה עד שהבריכה תטוהר. יוצא לנו החשק ואנחנו הולכים לאכול במסעדה על החוף. מחפש מקום לעגלה. פתאום מישהו מהשולחן ליד אומר לי בעברית, זה מקום טוב. קוראים לו ירון קפלן והוא לא ישראלי ולא מפתח תקווה. אבא שלו עשה פוסט במכון וויצמן בשנות ה-70 והוא בילה בגן ברחובות בגיל 4 עד 5. כל פעם שהוא נכנס לארץ רוצים לעצור אותו כי הוא לא עשה צבא. התסרוקות שלו מוזרה והוא נראה כמו דמות הזויה מסרט של אדם סנדלר. חוזרים לבית של הגיס. האוטו מרגיז אותי. מאזדה 5. בארץ נראתה לי כמו מפלצת. כאן זה מרגיש לי כמו איזה מכונית מיני. אני לא מבין איך אצליח לדחוס למכונית את כל הציוד שלנו. מתעורר באמצע הלילה ומבין שחברת ההשכרה "טעתה" בחיוב כששכרתי את המכונית. קם בבוקר ונוסע לשדה התעופה, חוזר בתחושת ניצחון עם מיני ואן. אפשר לצאת לדרך. נפרדים מהגיס ומשפחתו ויוצאים צפונה. נסיעת לילה. שעה מלוס אנג'לס ואנחנו במערבון. מישורים עצומים עם רכס הרים באופק. מטפסים על הרכס עם עשרות 18 wheelers מסביבנו ויורדים אל מישור חשוך ומדברי. הכביש הולך ונהיה צר עד שהוא הופך לדו כיווני ואני נזכר בכביש הערבה. השעה מאוחרת ואנחנו עוצרים לישון במוטל שהזמנו מראש. קמים בבוקר. נכנסים לאוטו, נוסעים עשרים דקות ומגיעים: ברוכים הבאים לקוסטקו ויסליה, גדול יותר מ-Gaithersburg ונקי יותר מכל חנויות הקוסטקו במרילנד ובצפון וירג'יניה. אני מאוהב, רוצה לעבור לחיות כאן עד הפנסיה. עושים השלמות בוולמרט ויוצאים לדרך. יש לנו פגישה עם חברים בביקתה ביוסמטי. מכאן ועד ליעד אין קוסטקו, לא טריידר ולא טרגט. מתחיל להרגיש לא טוב. הפרידה ממכונת הנספרסו שלי הבהירה לי שיותר משאני אוהב קפה, בעצם התמכרתי אליו. לצד הדרך שלטי ענק – חוות בראבו, עוד כך וכך מיילים. הם מוכרים גם אספרסו. אשתי מציעה שנעצור לתדלק אותי. מגיעים למקום. פונדק עץ לצד הדרך. אני נכנס פנימה ומתפלא למצוא מכונת אספרסו אמיתית. הקפה מריח טוב, אבל מה שבאמת משגע אותי זה אישה שיושבת על הדלפק ומכרסמת בתאווה ספייריבס מתוך צלחת קלקר. אני מתלבט. חוזר לאוטו עם מנת הקפאין שלי ומספר לאשתי על הספייריבס. היא אומרת לי לך על זה, למה שלא תאכל צלעות אצל כושי רימון. ובאמת אני שם לב שהמקום הזה מזכיר קצת את הפונדק בערבה. נכנס פנימה וחוזר עם חמגשית. חוזרים לכביש המהיר. יום שישי אחר הצהריים. שמש קליפורנית נהדרת ואני מכרסם לי צלעות בתאווה, הרוטב עצמו מעולה אבל הצלעות עצמן לא מהבשר הכי טוב בעולם. יחד עם הקפאין בדם והילדים הרגועים מאחור אני מבסוט לאללה. מתבונן על המרחבים שנראים כל כך מוכרים. פתאום אני רואה טנק לצד הדרך ונדלק. אני מבין שהדבר היחיד שהיה חסר לי עד עכשיו זה חיילים וקצת משוריינים. אבל הטנק לא חוזר על עצמו ובגירסא האמריקאית של הערבה אין אוטובוסים עם חיילים שיוצאים לסופ"ש. רק עוד תחנות דלק ורשתות המבורגר עם שלטים שמזכירים את שנות השבעים. מחוז Tulare פינת ה-101. נפרדים מהמישורים והקליטה בסלולר ופונים אל ההרים. הדרך מתפתלת והנסיעה איטית יחסית. עוברים ליד חוות קטנות. לפי השלטים גרים כאן גם ילדים שנוסעים לבית ספר באוטובוס צהוב – עוד 400 רגל ל-School bus stop. ואני אומר לעצמי לורה אינגלס חיה! הבצורת ניכרת בכל פינה. הכל יבש והירוק של מרילנד התחלף בצהוב הכה מוכר. חולפים ליד מאגר מים ענק שהתרוקן כמעט לגמרי. הנוף יפה אבל לא מרהיב. מגיעים אל הבית ששכרנו. מתארגנים וממתינים לחברים שיגיעו. הם נחתו בסן פרנסיסקו לפני מספר שעות. כשהם יגיעו, הדבר הראשון שהם יאמרו: ראיתם כמה שהכל מזכיר את הארץ? וככה בדרך אל היוסמטי, במבנה של שתי מכוניות, עם מכשירי קשר א-לה Toys are us, נדבר על העליות אל מבוא חמה בגולן. ועד סוף המשא זה יימשך. ההשוואה הזאת אל המוכר והידוע. רק בכניסה אל העמק של היוסמטי או מול המצוק של el Capitan, ארגיש לרגע את אותה תחושת התפעמות ראשונית ממשהו שלא ראיתי כמותו בעבר ולא אראה עוד בעתיד. וגם במקום יפיהפה כמו אגם טהו, שבו אגע שוב באושר ובתחושת החופש שלא הרגשתי שנים, ארכיב לי מין סלט בראש של הכינרת, סיני, שוויץ ויוון ואולי אפילו קצת לדאק שבהודו. אני מגיע למסקנה כי כנראה שככל שאנחנו אוספים חוויות וככל שאנחנו מזדקנים, אנחנו נצמדים יותר ויותר אל המוכר והידוע, כמו תינוק שגדל אך מסרב להיפרד מה'שמיכי' שלו, גם אם היא כבר מהוהה עם חורים, היא אוצרת בתוכה ריחות של כל הרגעים הטובים והרעים, הנעימים והכואבים, המרגשים והמשעממים - כל מה שהופך אותנו למה שאנחנו. לא חוף גנוסר. Sand Harbor, Lake Tahoe
2 Comments
"מתי כבר יגיע האביב?" שאל אותי עמרי לא מעט פעמים כשכבר נמאס לכולנו עם החורף הקטלני הזה.. "כשסבא וסבתא יבואו לביקור בפסח, אז יהיה אביב" עניתי.
ואכן הגיעו הסבים, והיה ביקור מוצלח, בין היתר תודות לסבלט (מומלץ אם מסתדר.. ותודה להילטון שהעלו מחירים והם הסכימו להיות שכנים שלנו לשבוע וחצי), ותודות לסופ"ש מוצלח יחד שגרם גם לי לכתוב ולהמליץ. אז חיפשנו רעיון לסופ"ש יחד, ניו יורק לא מתאים.. את האיימיש הם חרשו (זה היה לפני הפרסום של מתן שעורר חשק לנסוע לשם), שננדואה כבר מכירים.. חשבנו על בית באגם ככה קצת רוגע וטבע. אבל ככל שהביקור התקרב התחלתי להתגרד מהמחשבה של שהות סופ”ש מלא בטבע עם חמי וחמתי. ואז אורית ("אורית טורס") זרקה בנונשלנט וויליאמסבורג וקלעה בול! ועכשיו לתכלס: ויליאמסבורג, וירג'יניה, כשלוש שעות נסיעה מאיתנו. חלק ממשולש היסטורי, יורקטאון ג'יימסטאון וויליאמסבורג. בעיר ישנו חלק קולוניאלי היסטורי משוחזר, חנינו במרכז המבקרים (דילגנו על הסרט המוקרן שם אודות השחזור), עלינו על שאטל לאיזור. חזרה למאה ה 18. התחלנו בסיור מודרך בארמון המושל ומשם יצאנו לרחוב שבנוי כמדרחוב סגור ממכוניות ובמקומן אפשר לסייר בכרכרות עם סוסים. שוטטנו בין המבנים המשוחזרים, אפשר לחוות מאורח החיים של אז בביקור אצל הסנדלר, הנפח, בית המשפט, מאפייה... בצהריים (תתעדכנו במרכז מבקרים על השעה המדוייקת), יש מצעד תופים, חלילים ותאטרון רחוב שמכניס לאווירה תקופתית. מי שמעוניין יכול לשמוע נאומים וישיבות עם תומס ג'פרסון, ג'ורג' וושינגטון ועוד רבים וטובים שמעטרים שטרות ומטבעות. בסיום הרחוב הקולוניאלי ישנו איזור מסחרי עם בתי קפה וחנות ממתקים בה אפשר לקנות pez בדמויות כל הנשיאים ולטעום שוקולדים. חזרנו למלון (האיזור מלא מסעדות ומקומות לינה), ובבוקר למחרת יצאנו לג'יימסטאון, מקום ההתיישבות הראשונה של האנגלים באמריקה במאה ה17. נסענו למוזיאון ההתיישבות. הפעם צפינו בסרט בהתחלה, מה שנתן הקדמה לשחזור בחוץ. חייבת לציין שהסרט הקצר מעורר תהיה איך האמריקאים מספרים בגאווה ומצליחים להציג את ההיסטוריה הפחות נעימה שלהם על גירוש האינדיאנים ותחילת העבדות, באופן מרגש וגבורה. אה, ולמדנו שבעצם פוקהונטס לא היתה בת הזוג של ג'ון סמית אלא של אנגלי אחר. חלפנו דרך המיצגים בפנים ויצאנו החוצה לעבר כפר האינדיאנים. עמרי לא ויתר על ביקור בכל אוהל ובלע את ההסברים על החיים שלהם. הוא כבר מוכן לצאת לציד. משם ההמשך הוא למבצר הבריטי, שם מיד לבש שריון מתכת והסתובב שמח כמו בגן שעשועים תקופתי. אחרי הפסקת הגלידה המשכנו למזח לאוניות, שם הוא קפץ מסיפון לסיפון לבטן הספינה והפליג בדמיונות פיראטיים. רעיון מומלץ לטיול נחמד, לא רחוק מדי, לא אינטימי מדי עם אורחים, למי שמחפש תוכן היסטורי תרבותי וגם שמתאים לילדים בכל הגילאים ומאפשר מרחבים להתרוצצות. אולי ההיסטוריה שלהם קצת פחות נוגעת, אבל כשזה נוגע לשיחזורים היסטורים אין על הרצינות שהאמריקאים מקדישים בלהכנס לדמויות ולתת לכולם להרגיש קצת בסרט. שיהיו ימים אביביים יפים. הכניסה לויליאמסבורג לא זולה, 44 דולר למבוגר. 22 לגיל 6-12 ומתחת חינם. אם מתכננים על יותר מיום אחד התשלום פחות יקר, וייתכן שתרצו כי הסיורים במבנים הם רבים, תלוי בסבלנות ועניין כמובן. והכניסה לג'יימסטאון עלתה 16 למבוגר ומגיל 6-12 7 וחצי דולר. מחוז לנקסטר, פנסילבניה, בטווח של שעתיים נסיעה מרוקוויל הוא מקום מגוריה של קהילת האיימישים הותיקה ביותר בארה"ב. האיימישים הם למעשה נוצרים המאמינים בטבילה לנצרות בגיל מבוגר (אנאבפטיסטים). מסיבה זאת נרדפו והוצאו להורג רבים מהמאמינים הראשונים באירופה במאות 16 ו-17 ע"י פרוטסטנטים וקתולים כאחד. האיימישים סירבו להאבק ולהילחם ברודפיהם (אחזקת נשק היא אסורה) ופשוט נדדו הרחק מאירופה ליבשת אמריקה הצפונית. ממרחק של שלוש מאות שנה עדיין שומרים הם על השפה הגרמנית אם כי לומדים בבית הספר בעיקר באנגלית על-מנת שיוכלו לתקשר עם שכניהם המכונים בפיהם "אינגליש פיפל".
את חוות האיימישים במחוז לנקסטר ניתן לזהות בבירור על פי הכביסה התלויה לאורך מטרים רבים מבית לבית. אם אין מספיק בתים צמודים יש שהתקינו אסם על מנת שיוכלו לקשור את חבל הכביסה. לחוות יש גם מבנה מתכת גבוה עם כיפה הנקרא סילו לייבוש ואחסנה של תוצרת חקלאית (אלא אם כן מדובר במשפחה של נגרים-אומנים). לכל משפחה איימישית יש כרכרה שחורה עם כוח סוס או שניים (אותה מקבל כל נער ליום-הולדתו הששה-עשר). לאיימישים אין מכוניות, הטרקטורים נוסעים על גלגלי מתכת (כדי שלא יוכלו לנסוע על הכביש) והאופניים הם בלי פדאלים מדוע? כדי שתנועה תהיה איטית יותר וכך גם החשיפה להשפעות שליליות מבחוץ. מאותה סיבה הבתים לא מחוברים למערכת החשמל, והתאורה, התנור, מכונת הכביסה, המגהץ, המיקסר והמקרר עובדים על בסיס גז, מנוע בנזין, דיזל או אנרגיה סולארית. כמובן שאין טלביזיה (הלוואי עלינו) אינטרנט או כל מריעין בישין מסוג זה – שוב, במטרה לשמור את הקהילה מהשפעות חיצוניות מזיקות. אהה, יש יוצא מהכלל – טלפון אחד (רצוי חוגה) לשתי משפחות על-מנת לצמצם זמן שיחה. הכנסיה האיימישית היא ללא מבנה – ז"א היא נודדת מבית לבית. תורנות חניך תורן זו מתרחשת אחת לשמונה חודשים במחוז לנקסטר. לצורך העניין מביאים ספסלי עץ ארוכים והמשפחה מכינה ארוחה לכל החבר'ה. יש סדר אכילה – הגברים אוכלים ראשונים הבנים שניים, הנשים אח"כ ובסוף – מסכנות, הבנות... (לא חושב שאצלנו זה יתפוס). לכנסיה הביתית מגיעים כולם לבושים במיטב מחלצותיהם, הניראות כמעט אותו הדבר. בעיקרון הרבה שחור, עם קצת גוונים עדינים לנשים עם תוספת בד לבן לבנות ולנשים הלא נשואות למען לא יתבלבלו המחזרים ויחזרו אחר נשואות חלילה. מספר כללי הופעה נוספים: כפתורים נוצצים- אסור, חגורות- אסור (ולכן השלייקס), זקנים – חובה, שפמים – אסור, מדוע? כי לצבא שרדף את האיימישים באירופה היו כמובן כפתורים נוצצים, חגורות ושפמים. עוד כללי לבוש: כיסים – אסור (כדי לא לאגור דברים שלא צריך), כובע קש – אחד (חובה) או ביום טוב כובע שחור מהודר. לפי הכובע יודעים האיימישים להגיד מהיכן הגיע פלוני או אלמוני. קפלים וחיבורים בבגדי הבנות מחוברים בסיכות (!) למה? כך נהוג. לא אוגרים דברים שלא צריך אמרנו, ולכן אין צורך בארונות בגדים ומספיק שתי שורות ווים: לבגדים של יום חול ולבגדים של מועדים ושמחות (שנראים כמעט אותו דבר רק נקיים). לצד כל האיסורים יש חופש בחירה - בניגוד לחרדים של מאה שערים ולעוד קהילות רבות, אין שידוך בנישואין. התנאי היחיד הוא שיהיה זיווג בתוך הקהילה (איימיש לאיימישית בלבד). חופש הבחירה ניתן גם לכל צעיר או צעירה (לפני גיל 22) להחליט האם הוא בכלל רוצה בכל העניין הזה של החיים כאיימיש. אבל מרגע שמוטבל הוא מחוייב ואם אח"כ יתחרט ויעזוב - יוחרם וינודה מהבית לכל חייו. האמיישים מחנכים מגיל צעיר לשיתוף ואחריות. אין גן ילדים וכולם לומדים ביחד מכיתה א' ועד ז'. מה קורה אז? הולכים לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה ואין יוצאים מהכלל. כדי להיות איימיש טוב אין צורך בהשכלה רבה. ואכן התמימות ניכרת אף במבוגרים. מארחינו למשל הופתעו לשמוע שהמקומות הכל-כך קדושים להם כמו ירושלים, נצרת ובית לחם באמת קיימים ואינם רק באגדות. יש להניח שרובם לא יצאו ממדינת פנסילבניה כל ימי חייהם, אולי חוץ מאלה שנזדקקו לניתוח דחוף בבי"ח מרוחק. אפרופו ניתוח דחוף – לאיימישים אין ביטוח רפואי. כשמישהו זקוק לטיפול יקר מתגייסת הקהילה וממנת לו הכל. כך נחסכת כל הבירוקרטיה ועמלות הפקיד של שימוש בביטוח רפואי. לא צריך בכלל ביטוח כי הביטוח זה הקהילה עצמה. למשל סיפרו לנו שאסם של משפחה מסויימת נהרס שלשו פעמים. בפעם הראשונה ע"י טורנדו, בפעם השניה משריפה ובפעם השלישית כי אם הבית נסעה על הטרקטור בטעות אחורה במקום קדימה. בכל פעם (ממש כמו בסרט "העד") הגיעו כולם ובנו את האסם מחדש בן לילה. לסיכום - להתארח בחווה איימישית אותנטית היא חוויה מעצימה. הפשטות, התמימות והשותפות גורמים לשלווה נפש אמיתית והרהורים על משמעות החיים המודרניים והצורך בכל זה. בינתיים החלטנו להשאר כמו שאנחנו, אולי רק בגלל שאיימישים לא מקבלים זרים חדשים לקהילה... דרך אגב – שמה של החווה בה היינו – "pond view". ONE DAY TRIPS: Nice 10 towns, cities and villages in less than 2 hours drive
1. Middleburg, VA 2. Historic Occoquan, VA 3. Alexandria, VA 4. Frederick, MD 5. St. Michaels, MD 6. Annapolis, MD 7. Solomons, MD 8. Gettysburg, PA 9. Shepherdstown, WV 10. Harper's Ferry, WV WEEKEND GETAWAYS: 10 Trip ideas (one-two nights stay) 1. Philadelphia, PA 2. Cape May, NJ 3. Assateague Island, Chincoteague Island, VA 4. Pittsburgh and Falling Water, PA 5. America's Historic Triangle: Wiiliamsburg, Yorktown and Jamestown, VA 6. Amish Country, PA 7. Outer Banks, NC 8. Blue Ridge Park and Shenandoah National Park, VA - Little towns with character: Harrisonburg, Charlottesville (don't miss Monticello!), Staunton, all in VA 9. Monongahela National Forest, Canaan Valley, WV 10. The Poconos, PA |