היי לכולם. אני ליאת שמרלינג-מאיר, נשואה לעידן, אמא לאביגיל (6.5) ורני (4.5) שליחת הוראה מטעם ההסתדרות הציונית בבית ספר יהודי בוושינגטון די.סי. כבר שנתיים וחצי שאני "מורה ישראלית באמריקה" – אחרי שחינכתי בארץ 8 שנים כיתות א-ב הגעתי ללמד בבית ספר יהודי בארצות הברית. תמיד חלמתי ללמד במדינה אחרת, בתור תחביב כשטיילתי עם בעלי (לפני הילדים) הייתי מבקרת בבתי ספר ברחבי העולם, מחפשת את נקודות הדמיון והשוני בין חינוך בתרבויות שונות לבין ישראל ולומדת בשקיקה משיטות לימוד אחרות. חלמתי ללמד באמריקה, מדינת אינסוף האפשרויות ואז גיליתי את החלום ושיברו...
אני בטוחה שאם אתם הורים לילדים שלומדים בבית הספר פה, אתם ממש מרוצים! הילדים שלכם אשכרה לומדים משהו בבית הספר, המורה היא לא חברה שלכם אלא אשת מקצוע, מספר התלמידים בכיתה קטן יחסית, הילדים שלכם לומדים איך ללמוד ואתם לגמרי רואים איך הם מתקדמים בהישגים ובלימודים. מצד שני אין להם יותר מדי הפסקות, זמן האינטראקציה הבינאישי והחִבְרוּת בבית הספר מועט לעומת מה שאנחנו רגילים בארץ ואת המורה לא באמת מעניין איך הם מבחינה חברתית ורגשית.
כמי שעבדה במערכת החינוך הישראלית שאני מאמינה שהיא גם וגם (למרות שיש שיגידו שאני עושה אידאליזציה למערכת), בית ספר בישראל הוא בית – מקום בו ילדים לומדים על עצמם, על החיים ובונים קהילה וגם מקום בו לומדים את המיומנויות האקדמיות הנדרשות בשביל להצליח בחיים. החוויה הסובייקטיבית שלי ואולי של אנשים נוספים היא שפה אין גם וגם – גם חינוך וגם אקדמיה, יש רק אקדמיה ואת החינוך? תעשו בבית. אני חושבת שהפער טמון בתפיסה של החברה את תפקידה של מערכת החינוך, בבסיס תפקיד המערכת עומדים הערכים שאותה חברה מקדשת ועל כן הפערים בין התפיסות ובין המדינות ברחבי העולם. זה הפער שאני חווה כאמא וכמורה שהגיעה מישראל ללמד פה.
להיות מורה ישראלית באמריקה זה חלום – יש לי את כל המשאבים שחלמתי עליהם - כיתות עם מספר מצומצם של תלמידים, קולגות שאפשר לעבוד איתן וללמוד מהן, מקום עבודה שמכבד אותי, את הזמן שלי ואפילו אפשר לקנות משהו עם המשכורת שלי בסופר... שולחים אותי להשתלמויות ורוצים שאני אתמקצע, אלמד ואתפתח אבל הרבה פעמים אני מרגישה שחסר לי החלק של הנשמה בתוך הסיפור. אם תשאלו אותי איזו מערכת חינוך עדיפה – הישראלית או האמריקאית התשובה שלי תהיה שלכל אחת יש את היתרונות שלה. בארץ כבר שנים שלא משקיעים בצורה נכונה במערכת החינוך, בחלוקת המשאבים ובעיקר בהון האנושי שמגיע להוראה לחנך את הילדים שלנו. מצד שני משקיעים ביצירת קהילה, בלראות את הילדים מבחינה חברתית ורגשית, לפתח את היצירתיות שלהם ותחושת השייכות. הילדים שלנו שלומדים פה, נהנים ממורות איכותיות, כיתות שקטות ותרבות שמקדשת את הלמידה. הם מחליפים כיתה כל שנה – קבוצת ילדים ומורה, יש כאלה שיגידו שזה טוב עבור ילדים מסוימים, אבל אני חושבת שזה פוגע מאוד בתחושת השייכות וביכולת ליצור חברויות משמעותיות ועמוקות. הלוואי וגם פה באמריקה וגם בישראל ידעו לעשות את האיזונים נכון – קצת כמו בפינלנד. בינתיים, עד שזה יקרה וכל זמן שאנחנו פה, נמשיך להשוות ולהגיד איזה מזל שאנחנו ישראלים באמריקה – הילדים שלנו לומדים בבית הספר איך ללמוד ואחר הצהריים בסביבה ישראלית מגדלים קצת חיספוס, יוצרים חברויות משמעויות, ולומדים לצאת מהקווים :).
ומה לגבי הגיל הרך אתם שואלים? זה כבר לשיחה בזמן אחר :)