מראיין: שלום שלי
שלי: שלום מראיין: אז מה גרם לך לאחר כל כך הרבה שנים של הימנעות מהתקשורת, למרות אינספור בקשות של עיתונאים מכל העולם, להחליט לשבת היום ולספר על עצמך? שלי: תראה, גם עכשיו זה לא קל לי. אתה יודע איך זה היה לחסות בצילו של העורך הקודם של העיתון? לטובת העיתון החלטתי להוריד פרופיל עד עכשיו. מראיין: בואי נחזור להתחלה, מהיכן הגעת אלינו לרוקוויל? שלי: הילדות שלי הייתה לא פשוטה, לא היינו עניים או משהו כזה אבל חיינו בצניעות והידקנו את החגורה בשעת הצורך. גדלתי בעיירה קטנה בדרום מזרח ישראל ובעיירה הייתה מסעדה אחת. שם למעשה הורי נפגשו. שניהם עבדו כמלצרים והתקיימו מטוב ליבם של הסועדים שהיו משאירים להם טיפים. מראיין: וכמה זמן הם המשיכו לעבוד במסעדה לאחר שהכירו? שלי: הם עדיין עובדים במסעדה! כל ילדותי התקיימנו מהטיפים שהם קיבלו במהלך עבודתם, חסכנו לירה ללירה ואח"כ שקל לשקל עד שלהורי היה מספיק כסף כדי לקנות את המסעדה שבה הם עבדו. מראיין: ממש מרשים לשמוע איך הם הצליחו להתקדם. שלי: כן, אני מאוד גאה בהורי! מראיין: הבה נתקדם שלב. שלי: אוקי, לאחר שהגעתי לגיל 18 התרגשתי כמו כל נערה להתגייס לצבא אבל לצערי הם דחו את בקשתי להתגייס בטענה שיש כבר מספיק שלי חיים בצבא ועד כמה שצה"ל הוא צבא חזק, גם לו יש קווים אדומים והם לא יכולים לחייל עוד שלי חיים. בסך הכל אני מבינה אותם, אין טינה. מראיין: פעם ראשונה שאני שומע סיפור כזה, ננסה לקבל תגובה מדובר צה"ל בהמשך. שלי: במקום להתגייס התחלתי לעבוד במסעדה של הורי, וכמוהם בתחילת דרכם התקיימתי מהטיפים שהושארו במסעדה. לאחר שחסכתי מספיק כסף החלטתי לצאת לטיול ארוך בדרום אמריקה. הטיול היה נפלא! מראיין: ואיך מדרום אמריקה הגעת אלינו? שלי: זה החלק המעניין של הסיפור. במהלך הטיול נגמר לי הכסף והתחלתי לעבוד במלצרות במסעדה חביבה אבל הטיפים היו מאוד נמוכים והגעתי למסקנה שכדי להמשיך הלאה אצטרך לעשות משהו קיצוני יותר. מראיין: ומה עם ההורים בארץ? הם לא יכלו לעזור? שלי: לא, הם היו עסוקים בלהחזיק את הראש מעל המים, באותו הזמן המצב הביטחוני לא היה משהו והעסקים שנפגעים ראשונים במצבים הללו הם בדרך כלל המסעדות. מראיין: אני מצטער לשמוע. שלי: אל תצטער, אני טיפוס שמח ובעל תושיה אז לא חששתי. כאמור, מחוסר ברירה החלטתי להיפגש עם תיירים שונים לטורנירי פוקר. מראיין: זה טוויסט רציני בעלילה, שיחקת פוקר לפני כן? שלי: לא, זו הייתה חוויה חדשה בשבילי. למזלי הייתי ממש טובה והמראה התמים שלי עזר לי למשוך שחקנים אחרים שחשבו שיוכלו לנצח אותי בקלות. מראיין: אז ככה השגת מספיק כסף כדי להמשיך בטיול ולהגיע לארה"ב? שלי: בערך, באחד המשחקים, אחד השחקנים החל ממש להשתכר והחל לצעוק שלא איכפת לו מה יקרה היום כי הוא זכה בהגרלה של הגרין קארד לארה"ב וזה היום הטוב בחייו. כמובן שמייד זיהיתי את ההזמדנות שנפלה בחיקי ושכנעתי אותו לשחק מולי על הגרין קארד תמורת כל הכסף שצברתי עד כה בפוקר בחודשים האחרונים. לאחר ערב ארוך שהחל ב9:00 בערב והסתיים ב 7:00 בבוקר יצאתי עם הגרין קארד ביד! מראיין: זה הסיפור הכי... לא רוצה להגיד הזוי, אבל מפתיע ששמעתי על הגעה לארה"ב. שלי: כן, מיד למחרת עליתי על המטוס הראשון שמצאתי לארה"ב, שהיה אל שדה התעופה רייגן שבוושינגטון די.סי. כבר לאחר הנחיתה התחלתי להרגיש כאן בבית. מונית סופר-שאטל שהזכירה לי את המוניות שירות של נתב"ג, מינוס הנהג העצבני, הזיגזוג על הכביש וריח הסיגריות, לקחה אותי בביטחה לרוקוויל. מראיין: למה לרוקוויל? שלי: שאלתי את הנהג לאן כדאי לי לנסוע? והוא אמר לי שיש הרבה אנשים שמדברים ונראים כמוני ברוקוויל אז החלטתי לנסות. מראיין: ו...? שלי: לא הבנתי על מה הוא דיבר, לא ראיתי ברוקוויל אף אחת שדומה לי או שקוראים לה שלי חיים. אבל תוך כדי שיטוטים ברחובות ראיתי לפתע שלט "Rollins park apartments" מקושט בבלונים ענקיים בכל הצבעים ומיד החלטתי שזה מקום שמח ופה ארצה לגור. מראיין: נשמע שהשקעת בזה הרבה מחשבה! שלי: לפעמים אני אוהבת להיות ספונטנית. בכל מקרה, כמה ימים לאחר מכן פגשתי אדם גבוה, הכי גבוה שראיתי בחיי והוא פנה אלי להפתעתי בעברית, אמר שקוראים לו תומר ושאל אותי לשמי. השיחה ביננו קלחה ונמשכה לא מעט זמן עד שהוא עצר והחל לחשוב. "את יודעת שלי, אני ושכן שלי, הדר, מקימים עיתון חדש לקהילה הישראלית באיזור. האם תרצי להצטרף?" חשבתי וחשבתי ושאלתי אותו מה אעשה שם? הוא מיד ענה " כל החיים אנשים אחרים נתנו לך טיפים, למה שלא תהפכי את הגלגל? את תמשיכי להתקיים מהטיפים, רק שהפעם את תהיי זו שנותנת אותם לאנשים אחרים". כמעט מיד עיניי החלו לדמוע, קצת בגלל שיתוש נכנס לי לעין וקצת בגלל ההרגשה שהינה אני יכולה לסגור מעגל! מראיין: ומה ענית לו? שלי: בגלל שאני יודעת דבר או שנים על משא ומתן, אמרתי לו שאחשוב על זה ועזבתי את הספסל במהירות. מראיין: וואו, ואיך הוא הגיב? שלי: במשך לא מעט זמן אחר כך הוא ניסה לתפוס אותי ולשכנע אותי להצטרף למערכת העיתון, כאשר הוא העלה את ההצעה שלו למשכורת שנתית של 6 ספרות, כשהראשונה לא מתחילה באפס, החלטתי שאענה להצעה ומאז אני פה, משרתת את הקהילה הנפלאה שלנו! מראיין: זה ללא ספק אחד הסיפורים המרתקים שיצא לי לשמוע! האם יש לך איזה מסר שאת רוצה להעביר לסיום? שלי: תמשיכו לשלוח אלי טיפים, גם אם הם נראים לך מובנים מאליהם או לא משמעותים. הם יכולים לשנות את החיים לאדם אחר! לתומר היה חלום להגיע ל100 טיפים, בואו נעזור לו ביחד להגשים את החלום!
0 Comments
|