בסך הכל היינו קיבוץ רגיל. נולדתי וגדלתי בניר עוז, קיבוץ קטן ושקט בצפון מערב הנגב. אף פעם לא היינו הכי. לא היינו ותיקים כמו גבולות או נירים (כשהם הוציאו חולצות "אנחנו מרכז העולם" ענינו ב"אנחנו ליד נירים"), לא עשירים כמו בארי, לא קמצנים כמו מגן 😊. פשוט אלינו דברים הגיעו קצת יותר לאט. רעיונות כמו לינה משפחתית או הפרטה ששטפו את קיבוצי האזור, הגיעו אלינו בעצלתיים, נדחו שיחה אחרי שיחה מול הלהט האידיאליסטי, אך לבסוף חדרו אט אט גם אלינו.
גדלנו ילדות קיבוצית רגילה, עד כמה שאפשר להגיד שהדבר המוזר הזה רגיל – לינה משותפת, ארוחות בחדר אוכל, פריטים חופשיים בכל בו (המכולת שלנו), מכבסה. יצאנו לטייל על גב החמורים בשדות ולמתבן, מסביב לקיבוץ חיפשנו חרסים, עדות להתיישבות העתיקה במקום, זיהינו ציפורים ופרחים ואספנו צנפות של תינשמות. רצנו יחפים, בתחתונים וגופיות על הדשאים. לא היינו עשירים, החדרים (להורים לא היה בית אלא "חדר") היו קטנים וצפופים, האוכל היה פשוט אבל רוב הזמן שמחנו בזה (עד שבמשבר הכלכלי של שנות ה 80 התחילו לדלל את הקטשופ בחדר אוכל במים, אבל זה לסיפור אחר). וברקע הייתה עזה, ולייתר דיוק חאן יונס, וליותר דיוק – עבאסן. הייתי רוצה לצייר את זה כיחסים פסטורליים, הגדר בילדותנו הייתה תללית בגובה ברכיים שבהושטת רגל תוכל לעבור מצד אחד לשני. השדות שלנו נשקו לגדר (נשקו=נגמר השדה מתחילה הגדר) ובטיול יכולנו לראות את אנשי הכפר השכן בבתיהם (מאז נהרסו הבתים ונוצרה "רצועת ביטחון" בצד הפלסטיני של הגדר). הפועלים שלנו הגיעו כל בוקר בהליכה קלה מהרצועה לקיבוץ, עבדו איתנו יחד וחזרו לביתם בערב. כל זה היה באמת, אבל לצד זה ההורים שלנו (ואחר כך אנחנו) שמרו מדי ערב עם נשקים בקיבוץ, דלתות בתי הקיבוץ נפתחו תמיד כלפי חוץ כדי שיוכלו להימלט במקרה של חדירת מחבלים, טקס המעבר לנעורים נקרא "חטיפה" ולרבים מאיתנו היו חלומות מפחידים על מחבלים.
אבל אז דברים השתנו, אני לא יודע להצביע בדיוק על מתי, אבל במהלך שנות ה 90 התלתלית הוחלפה בגדר, כביש מערכת הוקם לאורכה, ופתאום הצטרפו פצצות המרגמה והטילים, והסגרים, והירי על הטרקטורים בשדות, ומבצע ועוד מבצע ועוד, וז'אן חברי שנפצע קשה מפגז המרגמה כשהוא מגן על בנו בגופו, ופינויים. ואני כבר הייתי סטודנט והתחלתי חיים אחרים. וכשבאתי לבקר, בהתחלה לבדי, אחר כך עם אדוה ואז עם הילדים, את ההורים שהפכו כבר לסבים, היינו יושבים, ומטיילים בפינת החי ובשדות ופוגשים חברים ויושבים בדשא וממרפסת ביתם נשקפה תמיד עזה.
ואז התחילה רכבת ההרים האיומה שנמשכת כבר חודשיים בוקר ולילה. היא נפתחה עבורי בהודעה נוראית ("המחבלים בבית מנסים לפרוץ לממ"ד, הצילו") המשיכה באי ידיעה מקפיאת דם (על ההורים, ואחר כך החברים) ואז הידיעה הנוראית עוד יותר, שם אחרי שם, נחטפו, נרצחו. ההלם מהאכזריות הבלתי נתפסת, הכעס וההשפלה מההפקרה הנוראית (7 שעות עד שהחייל הראשון דרך בקיבוץ), האבל על המתים ועל הקיבוץ שעלה בלהבות, אנחת הרווחה כשהניצולים חולצו מהקיבוץ, הדאגה מהסיוטים, המחשבות שלא נותנות מנוחה, הגאווה במאבק לשחרור החטופים ולשיקום הקיבוץ ושמירת האנושיות והשותפות גם בימים נוראים, החשש מהבאות, לאן ילכו? האם יחזרו?היאוש מחוסר התפקוד המוחלט של מוסדות המדינה, ואז משחק ההישרדות המסויט שאנחנו חווים מדי יום, דבוקים לערוצי החדשות, מי יעלה בגורל היום ומי נגלה שאינו איתנו עוד? והכאב, שתמיד נמצא שם. לפני מספר ימים שוחחתי עם אמא שלי ששהתה במלון באילת בזמן שחרור של קבוצה גדולה של חטופות מאנשי הקיבוץ. נשמעו ברקע מחיאות כפיים חלושות. חבריהם היקרים, שותפיהם עשרות שנים, חזרו מהתופת, אך להם לא עמדו הכוחות ליותר מזה.
מגיל צעיר עבדנו בענפי הקיבוץ (בהתחלה יום בשבוע, במקום לימודים, ולאט לאט יותר). הוכשרנו לרשת את הורינו המקימים ולתפוס את מקומם. מכאן גם הקשרים המיוחדים שהיו לנו בקיבוץ. הרבה תמהים על ההיכרות שלי עם הזקנים, דור ההורים שלנו. אז אלכס היה אבא של מתי, איתו גדלתי מגיל אפס (ולא כמשל), והכרתי אותו בביתו. אבל גם עבדתי איתו בשדות הקיבוץ, שכם לשכם, ובימי שישי אחר הצהריים שיחקתי איתו כדורגל ובערב ישבתי לצידו בפאב הקיבוצי (בירה חינם כמובן). בחדר אוכל בארוחות הצהריים הוא היה משתף בידע הבלתי נגמר שלו. וכך גם עם גדי, וחיים וזלמן (שבילינו יחד ימים בטרקטור בהם לימד אותי לחרוש תלם ישר), כולם חטופים. גם הנשים, אופליה, אמא של דמיאן והמטפלת שלנו במוסד החינוכי בשנות הנעורים, עדינה, אמא של ששון והמטפלת שלי בבית הילדים ששוחררו לאחר שנחטפו בידי החמאס. וסעיד, שעבדתי איתו בשדות, כרמלה האהובה, אמא של דור, ירמי ורמי ורבים אחרים שנרצחו. וכמובן החברים, בני גילי, צעירים ומבוגרים במעט - אביב ותמיר ודולב ועוד רבים שנחטפו.