יש איזה שקט שמעוררת הישיבה בצוותא עם דרורה כוכבי בשבת בבוקר על קפה בטאון-האוס הפינתי בו מתגוררת בתה. אולי אפילו יראת כבוד. כמה אנשים יכולים להגיד שהם מלווים את הישיבה על הגדר עם רצועת עזה מאז ראשית שנות השישים? אני מנסה לקרוא בשפת הגוף עדויות קטנות ואילמות למתח היומיומי שהלך ונבנה במרוצת השנים, אבל כלום. כוכבי שליוה ובוטחת. כאילו שלפני פחות מחדשיים לא היתה עדיין מוטלת בתוך היורה הרותחת של מלחמת "צוק איתן" בלי להצליח לדמיין אפילו מתי ואיך תגיע לבקר את הבת ( מיכל שחף, שם בדוי. השם המלא שמור במערכת. טוב נו...סיגל שחר). כשאני מגיע, היא כבר על המזוודות. היתה פה מאז ראש השנה והנה הערב היא עולה על המטוס בדרכה חזרה לקיבוץ בו היא מחזיקה בתפקיד המזכירה. דרורה ניאותה לחלוק עימנו מעט מחוויות הקיץ האחרון בקצה השפיץ של החזית. כמה זמן כבר את מכהנת כמזכירת הקיבוץ? כשלוש שנים. נבחרתי לכהונה בבחירות קלפי, לקדנציה של ארבע שנים. קודמתי עברה לתפקיד אחר, בתק"צ ( התנועה הקיבוצית) כמנהלת המחלקה לחברה. אגב, היא עצמה עשתה דוקטורט בנושא של "עמידה במצבי לחץ בזמן חירום". מעניין למה... בדיוק... הייתי רוצה להחזיר אותך לקיץ שעבר עלייך. האם תוכלי לספר על רגע אחד, משמעותי, כזה שמגדיר מבחינתך את הקיץ, או אם תרצי – הרגע בו הבנת שהכל השתנה? טוב זה בכלל לא קשה למצוא ולאפיין את הרגע הזה לצערי הרב...זה היה הרגע בו הודיעו לי שזאביק עציון נהרג בחצר של "נירים", מנפילה של פצ"מר. שעה וחצי מאוחר יותר, הודיעו גם ששחר מלמד, שנפצע קשה, לא שרד. שני חברים באחר צהריים אחד וחבר שלישי שנפצע ונקטעו לו הרגליים זו לדעתי הנקודה הכי קריטית ומשמעותית בכל המלחמה הזו שנתנה תוקף לעובדה ש"נירים" היה נתון המלחמה. אני לא יודעת עד כמה אתה מודע להיסטוריה של נירים, אבל זה קיבוץ שעלה במסגרת 11 הנקודות ב 1946 ובמועצה האזורית אשכול ישנם שלושה קיבוצים מאותה התיישבות – בארי, נירים ואורים. כך שלמעשה ישנם חברי קיבוץ בני תישעים מדור המייסדים של הקיבוץ ( רובם כבר הלכו לעולמם) שזוכרים סיטואציה דומה. מבחינת חברי נירים כיום המלחמה האחרונה היתה דנגור 2 (דנגור היא הנקודה בה ישב הקיבוץ מיום הקמתו ועד 1949 לרבות תקופת מלחמת השחרור- הערת המראיין). בשני המקרים מצב מלחמה, התקפות על הישוב, חברים נהרגים ונפצעים ועמידה על גבולות של מדינה. אז היה זה על המדינה שבדרך ואילו היום על מדינה שקצת "איבדה את הדרך" לפחות בכיוון של ניסיון הליכה להסדר מדיני שיבטיח שלא יהיה סיפור כזה כל קיץ שלישי! אני בתפקידי כשלוש שנים וזוהי המלחמה השניה שאני מכהנת בה כמזכירה. כלומר עד אותו רגע אמרת לעצמך: " בסדר, זה רגיל, כבר מכירים את זה" ומאז הכל השתנה? כן, וצריך גם להדגיש שדבר נוסף שהיה שונה הוא משך הזמן, פה הייתה לחימה של למעלה מחודש ובעמוד ענן היה בערך שבוע. זה קיבוץ קטן ולאבד שני חברים זה לא דבר פשוט. צריך גם להבין שלכל אלו שנהרגו או נפצעו ישנן משפחות בקיבוץ, מה עוד שגם הוריהם עדיין חיים בקיבוץ – אנשים במלוא כוחם שאיבדו אבידה גדולה. אנחנו מטפלים בעצם בשש משפחות שחוו אובדן מאוד משמעותי. ואיך מטפלים? בשלב הראשון, הטיפול הוא בנושא זכויות מול המדינה. זאביק היה רבש"צ כלומר הוא חויל ועל כן הוא חלל צה"ל בעוד שחר נחשב כנפגע פעולות איבה. אז יש ענייני הלוויות השונות על פי בקשת המשפחות והמשתמע מכך. כמובן שכל המערכת והקהילה צריכה מענה נפשי מיידי. הקמנו מעגלי שיח רבים, של האנשים העובדים בענפים השונים, כאלו שנכחו והיו עדים לדברים. אנשים שחיפשו אפשרות להיפגש ,לדבר ולהציף – כל זאת על מנת לטפל אבל גם להבין ולבחון מחדש איך לנהוג בעתיד. למשל, איך מתנהגים במצב בו ישנן 15 שניות להגיע למרחב מוגן? אנחנו פועלים לפי הנחיות של הצבא והמועצה, ברגע שיש כוננות, כל המערכת מתנהגת בהתאם אבל במציאות של 15 שניות – זה פשוט מטורף! לפעמים גם בתוך הבית קשה להספיק להגיע לממ"ד. ועוד תאר לך שאני חיה לבד, מה עם משפחות בהן יש ילדים? הילדים פשוט ישנים וחיים בממ"ד. החלטנו לקיים "שגרת חירום" – מעין אוקסימורון כזה – כלומר אם מערכת החינוך פועלת- הילדים הולכים לגנים, חדר האוכל פתוח, ענפי השירות פתוחים. התנהלנו כמו ברווזים במטווח, בלי לתת לעצמנו דין וחשבון! בכל פינה יכול היה לתפוס אותי "צבע אדום", בכל מקום יכלה ליפול פצצת מרגמה שלהן בכלל אין התרעה. אם אין מיגונית בדרך, אתה נפגע וזהו. כך בדיוק קרה לשכן שלי, שלמזלו היה צוות רפואי צבאי מיוחד שישב מאה מטרים ממנו והספיק לייצב אותו ולהסיק אותו לסורוקה תוך עשרים דקות. היום אני יודעת שזה היה סיכון מיותר שלקחנו על עצמנו. אבל מה היתה האופציה האחרת? להישאר בחדרים או להתפנות. לא לצאת. מי שאין לו מה לעשות ב"נירים", שיתפנה. פרט לצוות החירום כמובן, שהרי חייבים להמשיך לחלוב פרות, חייבים לתת אוכל לעופות, חייבת להישאר כיתת כוננות. משהו כמו חמישים איש מיומנים ומצויידים. במקום זאת, בכל רגע נתון היינו בסביבות 120 איש בקיבוץ. מתוך? משהו בסביבות 400 נפש חברים ותושבים. וכל השאר? אנחנו התפנינו כקהילה ל"משמר העמק" שאירחו אותנו בצורה יוצאת מן הכלל. אבל אני רוצה שוב לחדד את הנושא שהעלה תרעומת רבה, כי מדוע נשארו כל כך הרבה ב"נירים"? פשוט בשל העובדה שהוותיקים לא רצו להתפנות. לך תשכנע אדם מבוגר לעזוב את הנוחות שלו. זה מאלץ להותיר מעגל של אנשים נוספים שצריכים להישאר כדי לתת להם אוכל, תרופות, עזרה. כך יוצא שמסכנים עוד ועוד אנשים, כמו אפקט דומינו. אחרי שעשינו את כל סבבי השיחות בתקופה של השבועות האחרונים, הפקנו בסיס לתכנית העבודה לחצי השנה הבאה, מזה נוציא את המסקנות לגבי הנושאים בהם אנחנו רוצים לטפל ולבחון מחדש. כלומר אתם כבר מסתכלים על הסבב הבא תראה, אתה צודק. ברגע שמדברים על אופק מדיני ועוד לא נדמו קולות ההרעשות והוא (ביבי) כבר מלאים 3000 דונם ביהודה ושומרון, מה זה אומר מבחינתי? כתושבת עוטף עזה ביישוב צמוד גדר? שהסבב הבא הוא רק עניין של זמן... בין היתר כתוצאה מהמצב, מוקמת תנועה עממית, לא פוליטית, של תושבי חבל אשכול. התנועה מנסה להתחבר ולייצר buzz בשיח הישראלי ותנסה למנוע את הסבב הבא באמצעות לחץ על המדינה שתלך להסדר מדיני שייתן תקווה גם לעזתים, כי אחרת אין להם מה להפסיד. זה מעניין, כי נהוג לחשוב שעם כל הסלמה או סבב, דעת הקהל ובעיקר הקהל שמושפע באופן ישיר כמותכם הופכת ליותר מיואשת ופחות מאמינה בפתרון. האם את מרגישה שה אכן קורה סביבך? זו שאלה נורא אישית ומשתנה מאדם לאדם, בעיניי המשמעות הגדולה היא שאנשים ממשיכים לחיות שם ולראות את עתידם במקום. זה אומר הכל. העובדות הן שאנחנו מאמינים בהישארות ורוצים בה, החבל הזה ובפרט היישובים סמוכי הגדר, הוא זה שמגדיר את הציונות ללא מרכאות. כך היה מאז ומתמיד, מאז קום המדינה, אין פה כל דבר חדש- היישובים שעל הגבול קבעו והגדירו את גבולות המדינה. והעובדה היא, שחבל אשכול הוא חבל פורח ומשגשג שקולט מתיישבים. כך למשל- במהלך הפינוי מגוש קטיף אנחנו קלטנו לאיזור חולות חלוצה שלושה-ארבעה יישובים דתיים שמקיימים את מציאות חייהם הדתית ומשולבים בתוך המועצה. זו העדות הכי משמעותית. כלומר את לא מזהה סממנים של יאוש? אנשים שאומרים "נער הייתי וגם בגרתי ולא בא לי יותר?" תראה, זה מאוד תלוי בהנהגה המקומית. קח לדוגמה את קיבוץ "נחל-עוז" השכן. זה קיבוץ שממש כמעט והתפרק. לא היתה שם הנהגה, כולם נטשו. בנחל עוז רובם ככולם תושבים ולא חברים שנהנים מחוויית הקהילה ללא התחייבות מרובה. נגמר החוזה והם הולכים לאן שהם רוצים, כיוון שהשורשים שלהם לא שם. בתקשורת לא מבינים את ההבדל בין תושבים לעומת חברים בקיבוץ. על תושבים לא חלות החובות והזכויות של החברים והם אוכלוסיה יחסית ארעית. בנירים הקיבוץ זקן. יש לנו 166 חברים עם גיל ממוצע של 63 , ובחמש עשרה השנים האחרונות לא קלטנו חברים. הבנים לא רצו לחזור מפני שלא הפכנו ל"קיבוץ מתחדש". כלומר ללא קשר למצב בטחוני, יותר קשור למבנה הקיבוץ נכון, קשור למי ששוהה במקום. אי אפשר לקיים מערכת חינוך ותרבות ללא דם צעיר והיינו חייבים לשנות את השיטה. הבנים אמרו: "אנחנו נחזור, אבל בתנאי שתהפכו לקיבוץ מתחדש". התהליך לקח שמונה שנים עד שהצלחנו להעביר את ההחלטה. מצד שני, לא רק תושבים עוזבים. גם בנירים עזבה עכשיו משפחת חברי קיבוץ שהחליטה שאי אפשר יותר והם לוקחים שנת חופש. אנשים חיים בפחד ובמתח. מציאות בעייתית. מרגישים את זה על הילדים, הנוער? אני מאמינה שכן. יש הרבה שאלות, תהיות ואי שקט. ברגע שמתחיל הסיפור של צבע אדום וכו' יש חרדות, הרטבות בלילה, חוסר רצון לצאת מהבית, בעיות חברתיות. המציאות קשה וההורים שואלים את עצמם מדוע להעמיד את ילדיהם במצבים הללו? מצד שני, ברור שבכל מקום יש סיכונים. אנשים גם משתדלים לשכוח מהר. מספיק שיש חודש של שקט והתקווה שהשקט יישאר צומחת שוב. אם לא היו שוכחים, אף אחד לא היה מסוגל להתמודד. מה שקרה עכשיו זה תיק שאני לא יודעת איך נצא ממנו. יש המון עבודה בשיקום הקהילה. השתדלתי להתנתק בחופשה שלי פה ולא להתקשר כל יום מתוך ניסיון להחזיר לעצמי קצת שלווה, אבל החיבורים יהיו מהירים מאוד ברגע שאחזור, אין לי ספק. ואיך באמת המעבר החד הזה, מהמציאות המוטרפת שם לשקט הרוקווילאי שבצד השני של הטיסה? המעבר הוא מאוד חד אך מתבקש. כיבינו שם שריפות. כל בור שכיסינו, צצו עשרה תחתיו, ואם לא הייתי מחליטה לחתוך אז הייתי נשארת מחוברת ללא הפסקה. תכננתי לבוא לפה כבר בפסח והייתה במהלך הלחימה איזושהי מחשבה לבטל. אחרי שהחברים נהרגו ממש שקלתי להישאר כי איך אפשר להשאיר את הקיבוץ ככה? בוא נאמר שהעבודה שלי מוגדרת כחצי משרה, ובחדשים האלה עבדתי שתים עשרה שעות, שבעה ימים בשבוע – זה פשוט לא נגמר. ישיבה ועוד אחת, ומול המועצה, ומול המדינה, ולפנות לשר ההוא ולארח את הצוות הזה ולהזמין את הנשיא. בהתחלה לא רציתי את כל הממלכתיות הזו, עם כל הצער והאבל שנפל עלינו ממש לא התחשק, אבל לא היתה ברירה. לקחתי את זה ברצינות. אני כבר לא מדברת על עיתונות וערוצי טלוויזיה. רגע, רגע, חשבתי שיש ל"קיבוצון" בלעדיות... כל זה במטרה שלא ישכחו אותנו ביום שאחרי. מה שלמדתי קצת בענייני "דוברות" הוא שסיפור אישי מוכר הכי טוב. כדי להעביר מסר היה לי חשוב להכניס סיפורים אישיים כדי להשיג יותר הכרה. אני אוהבת גם לתת את הדוגמה הציורית הבאה: אנחנו כמו אנשים שחיים על מורדות הווזוב. הם יודעים שאחת לזמן מה הלאבה תגיע ותהרוס את הכפר אבל חיים שם בכל זאת. ככה זה אצלנו. אנחנו מחוברים אל המקום, פה נטוע העבר שלנו וקשה להתנתק. אז באמת, כשאת מגיעה לפה ורואה שהבת שלך בונה פה חיים, מה זה עושה לך? קודם כל בעיניי זה בהחלט לא סוף פסוק. זה תהליך. המציאות העולמית היום שונה והגבולות הרבה פחות נוקשים. אני מאוד מקווה שזה ישתנה והיא תחזור למרות שזו כמובן החלטה שלהם. כלומר זה שאת גרה "על מורדות הווזוב", לא גרם לך לשמוח שהבת שלך לא צריכה לחוות את זה? לא, לא. אלו החלטות שהם מקבלים. באותה מידה הם יכלו לגור במורדות הווזוב. החיים לא מחולקים למין סלמי כזה, פרוסות פרוסות, זהו מכלול. זו משפחה שמקבלת החלטה שכוללת את כל מערך החיים המשפחתיים. גם הילדים האחרים שלי מקבלים החלטות משלהם. אף אחד מילדיי לא חי בנירים לצערי, אבל זו החלטתם ואני מכבדת אותה. גם אני חייתי את חיי וכשהחלטתי בשנות השישים לעבור לנירים זה היה כמו לעבור לסוף העולם. אולי באמת תספרי קצת על שנותייך הראשונות בנירים. איך התגלגלת לשם? הגעתי במסגרת הצבא בתור חיילת בנח"ל. כמובן שהקיבוץ היה צעיר ומלא חיים וכל ההווי היה מאוד שונה. הלינה היתה משותפת, הקשר בין האנשים היה חזק ביותר. אני הייתי חיילת צעירה והכרתי שם את בעלי ונשארתי איתו. היו צמתים משמעותיים בחיי בהם רציתי לעזוב את נירים ודווקא עודד לא רצה לעזוב. בסוף נשארנו. למשל, הייתה אופציה לעבור לאמריקה. סיימתי תואר ראשון בפקולטה לחקלאות, פתחו בי"ס למדעי התזונה וכעבור שנה קיבלתי הצעה מהאוניברסיטה לעבור ל UCLA, לעשות דוקטורט ולשוב וללמד באוניברסיטה. זה היה דבר מאוד יוצא דופן לאותה תקופה, שנת 1975. נו, ולמה לא? הקיבוץ לא אישר לי. די! כן, כן. יכולתי להחליט שאני עוזבת ומאבדת את זכויותיי כחברה. ההחלטה היתה משפחתית והקיבוץ החליט בסוף. ככה זה היה באותה תקופה. גם החליטו בשבילי שאעבוד בבית הילדים למרות שרציתי לעבוד בנוי. אף אחד לא שאל אותי. הרימו ידיים באסיפה והחליטו והייתי מחוייבת לציית. כל החיים חינכתי את ילדיי לרדוף אחרי החלום שלהם, להצטיין, לפרוש כנפיים ולא להיות "גובה דשא". לכו, תתפתחו, כי העולם לא נגמר בשער של "נירים". ועכשיו כשזה קרה אי אפשר לרדוף ולהחזיר אותם אל מתחת לסינור. יש כאן קונפליקט מובנה שאני חיה אותו. יש לי אגב גם בן נוסף באוסטרליה. אפשר לראות בזה בהחלט גם הצלחה. במקרה שלי לא אישרו לי לצאת ללמוד כי פחדו שאני כבר לא אחזור. אין ספק שהמחירים האישיים הם לא פשוטים מאחר שאני לבד ב"נירים". אתה עושה ילדים וחושב שתמיד ישארו שלך ולצידך , אבל כמו שאמר חליל ג'ובראן: "ילדיך הם לא שלך, הם רק עוברים דרכך". אם את צריכה לנחש מה יקרה עם קיבוץ נירים עוד חמש או עשר שנים, מה את רואה לנגד עינייך?
אני מאוד מקווה שנקלוט הרבה חברים חדשים. למעשה ב - 16 באוגוסט היינו אמורים לקיים יום קליטה לחברים חדשים. זה מצחיק, אני מדמה את נירים למטוס שמחמם מנועים, מקבל אישור המראה, נוסע על המסלול, מנתק גלגלים מהקרקע ואז נאלץ לנחות נחיתת אונס. המלחמה פשוט טירפדה את כל התהליך. אני מקווה שנצליח במהלך השנה לקלוט עוד 20-25 משפחות, שזה מבחינתנו כורח שבלעדיו לא נשרוד. המדינה נותנת את התנאים ומנהל מקרקעי ישראל הלך לקראתנו. זוג צעיר יכול היום לבנות את ביתו ב"נירים". עשינו מהלכים מאוד אסטרטגיים בתחום שיוך הדירות והצמיחה הדמוגרפית. סיגל מתערבת: אם אני הייתי רוצה לעבור לחיות בנירים, מה היית אומרת לי? הלוואי, בואי. בזרועות פתוחות! לנירים יש המון מה להציע לצעירים, זה קיבוץ עם אנשים איכותיים. הוא יתשנה ויצעיר את עצמו. יש משמעות להתקיימות שלו כקיבוץ? אני חושבת שכן. כקיבוץ וכקהילה .אחד הדברים המצויינים שיש ב"נירים" הוא הערבות ההדדית. אנחנו מסבסדים את החינוך, משלמים מיסים מאוד גבוהים על מנת לקיים את זה. אנחנו נותנים רשת ביטחון לאנשים שלא יכולים להתקיים ולהתפרנס. על אף היותנו קיבוץ מתחדש, הפן של הקהילה מאוד חזק ואנחנו מאוד מאמינים בו. אני מקווה שזה יימשך ובארבע-חמש השנים הקרובות נרצה לראות 40-50 משפחות חדשות. אין ספק שזה גם ישנה את אופי הקיבוץ ולשם אני גם מכוונת את מירב מאמציי כמזכירה. אני נבחרתי על הטיקט של שלושה נושאים: מיסוד השינוי לקיבוץ מתחדש, עידוד הצמיחה הדמוגרפית והטיפול בנושא שיוך הדירות. נושאים משמעותיים שהולכים יד ביד זה עם זה. טוב ,לקראת סיום, הייתי רוצה לחדד את נושא התנועה החברתית שהוקמה באשכול. תוכלי לפרט? כן. "התנועה לעתיד הנגב המערבי". בדיוק קראתי את האימיילים האחרונים מהחברים בארץ, שהם מתארגנים לפעילות הפגנתית בצמתים. סיגל: את חושבת שיש לזה השפעה? אני לא יודעת אבל אני מקווה. זה מכוון הישר למקבלי ההחלטות. ומה המסר? המסר הוא שלא נישכח בתום המלחמה. אנחנו לא מוכנים לחיות כפי שחיינו ב 14 השנים האחרונות. אנחנו בשר תותחים. באחד הנאומים שנשאתי אמרתי שאנחנו חיים באיזור הזוי: לגשם הראשון אנחנו קוראים "יורה", ולמטר של קסאמים קוראים "טיפטוף". לא מוכנים יותר לעמוד בסיטואציה הזו. אבל כתנועה הנסמכת על הציבור בנגב המערבי, היית אומרת שסביבך כולם בדעה שיש להניע את התהליך המדיני? בהחלט. לצערי זה מאוד נוגע לקבוצה יחסית קטנה בישראל. אנחנו במטרה לעורר חלקים נרחבים בעם שיראו את התמונה כמונו. אני מאמינה שמרבית התושבים בעוטף עזה חושבים ככה. מדובר בכחמישה-עשר אלף תושבים (מושבים וקיבוצים) שיודעים שאחרת, המכה הבאה היא עניין של זמן. אף אחד לא מוכן לחיות ככה. אני לא מכירה אופציה אחרת, זולת איזשהו הסדר, לאו דווקא מדיני כולל, אבל שיסיים אחת ולתמיד את הכאב שלנו ושלהם. העניין הוא שהעיניים של מקבלי ההחלטות הן ביו"ש ולא בעוטף עזה ואת זה אנחנו מנסים לשנות.
0 Comments
|