ששש... אתם שומעים את זה? לא שומעים?? נכון! שקט. אין "אמא משעמם לי" או "אמא מה עושים היום". אין. שקט! כמה חיכינו לשקט הזה, שקט מבורך. שגרה. ילדים עייפים בערב והולכים לבית הספר בבוקר. סוף סוף. יש לי ילד בכיתה א'. זוכרים את כיתה א'? כמעט לכל ילד ישראלי יש זיכרון של כיתה א'. ההתרגשות. הבגדים החדשים, הנקיים. לבשתי שמלה סגולה. לא היה לי תיק גב, היה לי ילקוט. פעם, להגיד ילקוט היה ממש "קול". הילקוט שלי היה בצבע כחול עם כיס כתום. מרובע כזה, קשיח. הוא נסגר עם שני אבזמים כסופים מקדימה, ואני הנחתי אותו על כתפיי כמו כתר של זהב, גאווה שאין לתאר אותה במילים. צעדנו יחד, אמא ואני, לבית הספר במושב. הכלבה של השכנים, שנקראה על שם פרוותה השחורה באופן הכי לא פוליטיקלי קורקט "כושית", צעדה לידנו. גם היא הבינה שיש פה משהו חשוב, ורצתה להיות חלק מהעניין. המורה עדינה קיבלה את פנינו, בחרנו את מקומות הישיבה בכיתה (אני בחרתי לפי הצבע, שולחן צהוב שהיה אז הצבע האהוב עליי), אבל יותר מהכול בחרתי לשבת ליד חברתי הטובה שלבשה אז שמלה לבנה עם לב גדול מקדימה. כן, אני זוכרת את הכיתה, את המורה, את ההורים הנרגשים. האותיות היו תלויות מעל הלוח הירוק, מכוסות בנייר קרפ בצבע אדום שהסתיר אותן. כל פעם המורה חשפה אות אחרת, וכך גם אנו חשפנו אט אט עולם של מילים, שהפכו למשפטים, שהפכו לסיפורים. פעם גם אמא היתה ילדה שנים אחר כך בני הבכור עלה לכיתה א'. בית הספר "ראשונים" בנס ציונה, קבוצת ילדים לבושים חולצות לבנות עליהן רקומות המילים "שלום כיתה א'", נכנסים בשני טורים, ותלמידי הכיתות הגבוהות מכינים לכבודם טקס של קטעי קריאה ושירה. הילקוט שלו כבר לא היה מרובע כל כך, וכמו רוב הילדים גם לו היה תיק "טרולי", כזה עם עגלה וגלגלים למטה כאילו מדובר בשדה תעופה לא בית ספר. סכומי עתק הושקעו בילקוטים עליהם הוטבעו תמונות באיכות ירודה של "הלו קיטי", "דורה", כוכבי קבוצת הכדורגל של ברצלונה, ו, רחמנא לצלן, "מיכל הקטנה". שלא לדבר על קלמרים תואמים, ושלל אביזרים שאחרי שבוע בערך, גיב אור טייק, כבר חזרו שבורים מעוכים ומקושקשים. אבל ההתרגשות, אותה התרגשות של בני שש וצ'ופצ'יק, ההולכים בפעם הראשונה לבית הספר, היא לא השתנתה. את הנשיקה הוא ביקש שניתן לו עוד בבית, כי אוי לה לבושה, וגם הוא, ממש כמוני, בחר לשבת ליד החבר הכי טוב וצעד נרגש לעבר הכיתה. שלום כיתה א' השנה, בני הצעיר עולה לכיתה א'. כלומר, אם היינו גרים בישראל, הוא היה עולה לכיתה א'. כאן, הוא עולה ל"פירסט גרייד". שזו בסך הכול עוד כיתה בסדרה של כיתות, שלבים בסולם. בשנה שעברה, הוא נכנס בפעם הראשונה לבית הספר. אבל זה היה קינדרגרטן, סוג של גן חובה וכיתה א' אמריקה סטייל. אמריקה היא תעשייה אחת גדולה של מוסדות לימוד וציונים כך שבבית הספר ניתן למצוא פחות טקסים ויותר הכנה לקולג' שמתחילה כבר בשנים הראשונות בבית הספר היסודי. קצת מפחיד ואפילו מדאיג, יש לומר. וגם אז, לא היו חולצות לבנות או טקסים או שירים. נפרדנו כך, ליד האוטובוס הצהוב, ובן חמש שרק אתמול עוד התעורר באמצע הלילה ושתה סימילאק, אמר לי ביי ונבלע בין שאר הילדים על ספסלי האוטובוס. זה היה הטקס, המעבר, ההתרגשות שהחלה בערב קודם נגדעה באיבה בלי שיכולתי להתבוסס בה קצת, להזיל איזו דמעה או שתיים, לפגוש אמא נרגשת אחרת ולהיאנח יחדיו על עוד שלב שילדינו עוברים בחיים בדרך להיות אנשים גדולים. במקום זאת צפיתי באוטובוס המתרחק והמשכתי לעוד יום עבודה. בכיליון עיניים חיכיתי וציפיתי לסוף היום, לשעה ארבע אחר הצהריים, כדי לשמוע איך עבר היום הראשון. וכל מה שהוא אמר לי זה "היה כיף" ובכך הסתיים לו היום הראשון בבית הספר. עולים לאוטובוס, תם הטקס השנה זו כיתה א'. שום דבר מיוחד, כי הוא כבר "ותיק" בבית הספר, מכיר את המסדרונות, את הילדים, שולט בשפה וכותב יפה את שמו ואת תאריך הלידה שלו על הטופס שהמורה חילקה במפגש ההיכרות. החוויה שלו היא חוויה מסוג אחר. יחד סידרנו את הילקוט, סליחה, את ה"בק –פק" ופיזרנו אבקת קסמים מתחת לכרית שתבטיח שנת לילה טובה לקראת היום הראשון ללימודים (רעיון מקסים, אגב, שקיבלנו מהמורה ומומלץ בחום לכל הילדים הנרגשים שעדיין מאמינים בפיות ובאבקות קסם). השנה, הוא אמר לי, הוא יישב באמצע האוטובוס ולא בספסל הקדמי. הילדים הקטנים ביותר יושבים בספסל הקדמי, וההתקדמות לעבר אחורי האוטובוס מסמלת שלב נוסף. כך הוא מספר לי ומכין לעצמו לבד את השוקו בבוקר. אני מביטה בו ועם כל ההתבגרות הזאת ולמרות שזו לא השנה הראשונה, אני מזהה את היד הרועדת קמעה, את הקושי להירדם בלילה, משהו בכל זאת מזכיר לי שהיא לא אבדה עדיין, ההתרגשות. אותה התרגשות שיש לכל ילד ביום הראשון בכיתה א'. בכל כיתה בעצם. וגם היד שלי, היא קצת רועדת, והבטן. וגם אני צריכה קצת אבקת קסמים כזו שתבטיח לי שאשן טוב בלילה ואגיע רגועה לתחנת האוטובוס הצהוב ואתן את הנשיקה עוד בבית, ואנפנף להם לשלום בדרך לעוד שנת לימודים מלאת חוויות ותגליות. ברוך הבא לכיתה א' נוסח פרמלנד
שנה טובה ושנת לימודים מוצלחת לכל ילדינו (וגם להורים שלהם)!
1 Comment
לפני שבוע בערך נשמעה שריקת הפתיחה של משחקי המונדיאל לקול תשואות הקהל ובקצב הסמבה. הארץ הטרופית והיפה המארחת את המשחקים תמיד נשמה כדורגל, אבל הפעם מדובר בחגיגה של ממש. החגיגה הזו מתקיימת במקביל אצלי ממש מתחת לאף, או ליתר דיוק – בבניין בו אני עובדת. הבנק לפיתוח אמריקה הלטינית והקריביים הינו ארגון שבו, באופן לא מפתיע בכלל, מרבית העובדים מגיעים ממדינות אמריקה הלטינית. מעין מובלעת דוברת ספרדית בתוך הבירה האמריקאית. המשחקים של גביע העולם הפכו מהר מאוד למוקד העניינים, והדיונים אשר לרוב מתמקדים בנושאים פיננסיים וכלכליים הפכו לשיחות עומק על איכות המשחק של נבחרת ספרד, האכזבה מארגנטינה והתחושה הכללית שגרמניה או הולנד יניפו הפעם את הגביע. בינתיים ההימורים נמשכים, התקוות, ורגעי המתח כאשר הכדור מתקרב אל השער. יום אחרי שנפתחו משחקי המונדיאל, ערוצי החדשות הישראלים סיפרו על חטיפת שלושת הנערים על ידי החמאס. מדינה שלמה כמרקחה, הקבינט מתכנס, ודף הפייסבוק שלי מתמלא בסטטוסים מתפללים לשיבתם הביתה. באותו יום הדיון הכי משמעותי היה מדוע שידרו את "האח הגדול" בטלוויזיה. לא יודעת, משהו בי התכווץ לא רק לנוכח המקרה הקשה של החטיפה, אלא גם לנוכח העובדה שממש, אבל ממש לא אכפת לי מה משדרים בטלוויזיה בישראל. גם אם מדובר בוויכוח עקרוני. חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם מקרה כזה היה מתרחש בארה"ב? באיזה ערוץ היו מדווחים על זה, ומה היה מתרחש בערוצים האחרים, היה באמת הופך לאישיו?
למחרת בעבודה, שוב דיברו על המשחקים ועוד מישהו לקח חופש כדי לטוס לברזיל ולראות מקרוב את אגלי הזיעה של רונאלדו. המרחק הגאוגרפי, לעומת הקירבה שבלב, ניהלו בפעם המי-יודע-כמה ויכוח סוער בראשי. מישהי כתבה שגם אם זה יעצבן את כולם, היא תביע את דעתה. ולדעתה הנערים נהגו בטיפשות כי מה פתאום לוקחים טרמפים בלילה ועוד באלון שבות לא פחות. ועכשיו בגלל זה כל כוחות הביטחון צריכים להיות על הרגליים ואיזה מחיר אנחנו עוד נשלם. התגובות שקיבלה היו מעניינות יותר מהסטטוס עצמו, רובן קשות וכואבות, ולקרוא אותן ממקום כל כך אחר, שבו השקט כמעט ואינו מופר מקסימום על ידי קצת גשם וברקים מדי פעם, היווה עבורי תחושת הקלה. אני רחוקה, זה לא נוגע לי. זו לא האמת. ליבי שם. עם ההורים של אותם נערים, החברים שלהם, והתחושות הלא קלות. אבל אני פה, עם הגולים והמשרוקיות. אימא שלי היקרה, שהגיעה לביקור בפעם הראשונה, חיפשה בשעה שמונה בערב ערוץ חדשות. לקח לה קצת זמן להבין (ובעיקר כדי לצאת מההלם) שאין כאן הרבה ערוצים כאלה, ואלה שיש משדרים חצי מהזמן תחזית מזג אויר. "כל כך ירוק כאן. ושקט", היא אמרה. צודקת. בשביל זה אנחנו כאן. בשביל לקחת לעצמנו קצת שקט לריאות. לא לקחתי חלק בדיונים על החטיפה. קראתי אותם מהצד, דאגתי, התעצבנתי, חששתי והמשכתי הלאה. בסופו של דבר, כולנו חיים את היומיום שלנו. רק התזכורת הזו, של הקרוב-רחוק שמשחק לי בראש כל הזמן, לא נותנת מנוחה. לפעמים היא גם מביאה איתה נקיפות מצפון. אולי אני צריכה להרגיש יותר? להיות מעורבת? האם זה בסדר לחוש הקלה שבמרחק? אין לי תשובות ואחרי הכול, זה מאוד אישי. נמצאת פחות בתוך בליל הפרשנויות הישראלי, זה שאני סולדת ממנו בימים כתיקונם, אבל גם לא יכולה להתנתק. לא רוצה. בינתיים, בעוד חבריי לעבודה מחזיקים אצבעות לקבוצתם, אני מתפללת שיחזרו כולם הביתה בשלום. אמן. בזמן שבישראל מתקיים קרב על מילקי וברוקוויל העצים מקבלים גוונים של סתיו, במקומות אחרים בעולם אנשים עסוקים בעיקר בהישרדות. ובחיים פשוטים. החיים מקבלים פרופורציה בתוך הג'ונגלים של גואטמלה, למרגלות הרי הגעש, ברחובות האבן של אנטיגואה ובדרכים העקלקלות המובילות צפונה עד לשרידי המקדשים של המאיה בטיקאל. בגואטמלה אני מוצאת אנשים וסיפורים וקפה. אני עומדת פנים אל פנים מול יופי, פחד ועולם שמחייך אליי ובוכה באותה נשימה. דמעותיו נאספות אל הנהר המתוק, או בשמו המקומי "ריו דולסה", נשטפות בגשם החזק שלא מפסיק לרדת, סוחף ומנקה את הכול. דון קרלוס מנהל את הבית ביד רמה. אנט, אשתו, נסעה לניו יורק כדי לעבוד. היא מבשלת עבור משפחה עשירה בתפוח הגדול והשאירה את קרלוס קצת לבד. אז הוא שותה. בערבים, אחרי העבודה, הוא מוזג לעצמו קצת ויסקי, שותה בכוס עם קרח וקולה, השילוב האהוב עליו, וכשזו נגמרת הוא לוקח את הבקבוק לחדר. הבנים שלו, חוזה ורודולפו לא רואים כלום. ככה לפחות הם מתנהגים. אבל אני רואה. ועוד איך אני רואה. ערב אחד הוא לא סיים את הבקבוק לאחר ארוחת הערב אלא לפניה. ואז התיישב לשולחן. צחק בקול רם, אמר מילים גסות, הפעיל את מערכת המוסיקה המיושנת בקולי קולות והתנהג כמו שאנשים מתנהגים אחרי שהם שותים בקבוק ויסקי לבד. לחוזה יש עסק לקפה. הוא קונה את הפולים ממטעי הקפה שבאיזור, קולה אותם בעצמו ומוכר לבתי קפה וחנויות. הוא מספר לכולם כמה העסק מצליח, ואיך הוא כבר עשה עסקים גם במדינות אחרות. אבל בשעות הצהריים המוקדמות הוא יושב לבד, בשקט, מסתכל על שקי הקפה ואז עובר למחשב, גולש באינטרנט, ומחכה. מחכה שהטלפון יצלצל, שמישהו ידפוק בדלת, מחכה לאימייל ולעוד הזמנה. "זו לא העונה", הוא אומר. אבל יש לו קצת עצב בעיניים ותקווה שהולכת ונמוגה. לקפה יש ריח נהדר, ואני קונה ממנו ליברה. הוא מתעקש להחזיר לי עודף של שני קצאל, ואני לא אומרת כלום, רק מחייכת. בתו בת השנה וחצי נכנסת לחדר בצעדים קטנים. "אריאנה!" הוא קורא ומרים אותה בידיו. היא מחבקת אותו ואז צועקת. כמו רוצה להגיד עזוב אותי אבא, לא עכשיו. והוא מבין. מוריד אותה, ואז אומר לי שלעסק שלו קוראים אריאנה. כי כל זה בשבילה. דון קרלוס מספר שהבן שלו מצליח, ויום אחד ישמעו על הקפה שלו בכל העולם. "אם לא נכנסות הזמנות זה רק בגלל שהוא לא עובד מספיק קשה", הוא אומר, ונכנס לחדר. סוגר את הדלת אחריו ואיש לא שומע ממנו עד הבוקר. רודולפו הוא המוח של המשפחה. ככה הם קוראים לו. הבחור לומד מערכות מידע, ועכשיו גם לימודי הנדסה. הוא גם לומד גרמנית בשעות הפנאי, כדי שיוכל להתקבל ללימודי דוקטורט בגרמניה. הוא נאה, ויש לו חיוך מקסים. שובה לב. ובעיקר נשמה גדולה. הוא גם מנהל את הכספים. למשפחה יש מספר עסקים בעיר, ומישהו צריך לנהל את הספרים. הוא מחלק קבלות, מחלק עבודה, מחלק הזמנות. הכול הוא עושה. דון קרלוס מדבר עליו בגאווה גדולה. ילד שלי מוצלח. באחת השיחות שלנו, הוא ביקש לשלוח לי קורות חיים כדי שאראה ואולי אייעץ לו. עניתי לו שאעשה זאת בשמחה, ושאם ירצה להגיע לבנק להתמחות אז יש לו בהחלט סיכוי טוב. "בינתיים, רק תגידי לי איך ניראה לך. אני עוד לא יודע מה אני רוצה לעשות." "אתה מתכנן ללמוד בגרמניה, לא?" "כן", הוא עונה. "קיבלתי מלגת הצטיינות". אני מתרשמת. "נו, אז נרשמת כבר?" "כן, אבל אני חושב לבטל". "אבל זו ההזדמנות שלך, רודולפו. לך ללמוד." הוא מחייך אליי את חיוכו שובה הלב ואני כבר יודעת, מישהי גנבה אותו. "למה שלא תיסע?" "התאהבתי", הוא אומר לי. אבל אני לא יכול להישאר פה כי אין עבודה ואם יש עבודה השכר נמוך. "אז תיסע יחד איתה", הצעתי. "אני עוד לא יודע" הוא אומר לי ופניו פני ילד אבוד. "אני לא רוצה לבחור, ואני עוד לא בשל לחתונה." "אל תעשה שום דבר שתתחרט עליו", אני מנסה לייעץ לו בטון אימהי. אבל הוא כבר מתחרט. מתחרט על שהכיר אותה, מתחרט על השכל שיש לו, מתחרט שקיבל מלגה. "אני מחכה לאימייל ממך". "בטח, אשלח לך". הוא נותן לי נשיקה על הלחי לפרידה. "יש לה מזל", אני מגניבה לאזנו. "יש לה מזל שהתאהבת בה". שוב הוא מחייך אליי את חיוכו היפה, ונעלם בחשכת הרחוב. כשנכנסים לבית של קוני יש תחושה של ביקור בחצר ספרדית, כזו כמו שיש בברצלונה. מזרקות קטנות, פסלונים של מלאכים, של ישו, ומרצפות טרקוטה שכמו מציירות שביל אדמדם המוביל אל תוך גן צמחים מטופח. כשמרימים את הראש מגלים את הקשת עם השעון, המעטרת את גג הבית. מאחוריה, כמו ציור, ניצב לו ההר הגעשי המכוסה עצים, ועננים שטים נמוך, מקשטים את פסגתו. המראה הזה עוצר נשימה, וכשהיא חוזרת, אני קולטת שזה בית של מישהו. שאנשים ממש גרים מול הנוף הזה. קוני נוגעת קלות בכתפי וקולה הצרוד שואל אותי איך היה השיעור הבוקר. היא רזה מאוד, מאופרת בכבדות וציפורניה מטופחות. אני מספרת לה שהיה שיעור מוצלח אבל לפני שאני מסיימת בלנקה קוראת לה והיא הולכת למטבח. בלנקה מבשלת אצלה ומנקה כבר הרבה שנים. אם פעם ראיתי עוזרות ומשרתות לובשות שמלות בגוון כחול וסינר לבן למותניהן רק בטלנובלות, הרי שבלנקה היא עדות לכך שהן קיימות גם במציאות. שערה שחור ועבה, אסוף על עורפה. קוני אומרת לי שאין בישולים טעימים כמו אלה של בלנקה, ואני, רק לפי הריח העולה מן המטבח, יכולה להאמין לה. קוני גרה לבד. אין לה בעל או ילדים, אבל יש לה את בלנקה ואת פליקס. פליקס עושה את הקניות, מביא מצרכים, מטפל בגינה ובתחזוקת הבית. לקוני יש חוג התעמלות פעמיים בשבוע, ובסלון שלה מלא הכריות והפסלונים היא קוראת. ספרים, מגזינים, אפילו מדריכי טלויזיה. היא מזמינה אותי לטעום ריבת תותים ותפוחים שבלנקה רקחה. מספרת לי מה מכילה הריבה וכמה היא מיוחדת כי היא תוצרת בית. כאילו הכינה אותה בעצמה. בלנקה עומדת בחיוך מבויש במטבח. אני מעיפה מבט לעברה והיא יודעת שאני יודעת. אין לקוני הרבה רגעי אושר, ולבלנקה לא אכפת. אזוסנה ואני יושבות שם, על הגג הכי יפה בגואטמלה, ושותות קפה שקנינו רק לפני דקה בפינה. זה הקפה הזה שנטחן במקום, עם ריח שאין בשום מקום אחר וטעמו טעם גן עדן. אם הייתי יכולה להביא איתי את הקפה הזה לכל מקום, לא הייתי חושבת פעמיים. אזוסנה בסך הכול בת שלושים, אולי קצת פחות. כל כך יפה, מחייכת והרוח מעיפה לה קצת את התלתלים החומים המבריקים שלה תוך כדי רעש צלצולים מהעגילים הגדולים שלתנוכי אזניה. ויש לה ילדה בת שבע. היא מגדלת אותה לבד, "כי ככה זה כמתחתנים בגיל צעיר מדיי", היא אומרת."מתגרשים מהר. אבל פאטימה", היא אומרת, "היא מתנה". בעבודה הקודמת שלה היא ניהלה משרד אימוץ. "לא חוקי", היא מתקרבת אליי ולוחשת. "זה מאוד מקובל כאן. יש הרבה בחורות צעירות שנכנסות להריון ולא רוצות את הילד. אז הן מוסרות לאימוץ. ובאים זוגות אמריקאיים ואירופאיים וקונים את התינוקות. הם חותמים על איזה מסמך, אבל הבנות – הן לא יודעות קרוא וכתוב, אז הן חותמות עם האצבע. אבל שירלי, הן חותמות על דף לבן. הסוכנות כותבת שם אחר כך מה שהיא רוצה. זה נורא. פשוט נורא". אני מבינה ולא מבינה. מסוג הדברים שלעולם כניראה לא אצליח להבין. "המשפחות כאן גרות יחד, כל הדודים והאחים והבעלים והכלות. כולם. וכלכלית קשה. אין כסף והגברים שותים ומשתכרים. אז יש הרבה מקרים של גילוי עריות ואלימות. והרבה פחד." אזוסנה מספרת על החבר שלה. הוא גרוש ויש לו שני בנים. הם כמו הבנים שלה, היא אומרת. כי האמא שלהם ברחה. אני מספרת לה על הבעל שלי, על אהבה, ודאגה, ולפעמים גם מריבות ותלונות. "אבל לא משנה מה," אני מספרת לה, "אני יודעת שתמיד יש מישהו שדואג לי". היא שותקת ואז אומרת לי במבט מושפל "גם אני רוצה גבר כזה". אנחנו מדברות בספרדית. שלה קולחת, שלי עילגת. אבל אנחנו מדברות גם בעיניים. והקפה, יש לו טעם של סיפור. אז סיפרתי לה את הסיפור. הסיפור של המשפחה שלי, הבית שלי, של ישראל. על הקשיים, ההיסטוריה הבעייתית, החיים מחוץ לישראל ומה זה בכלל להיות יהודי. הכומר בכנסייה קורא לי כבשה שחורה, היא מחזירה לי בסיפור משלה. אני קתולית, אבל אני אחת ששואלת שאלות. ברור, חשבתי לעצמי. בחורה אינטליגנטית שאוהבת קפה. איך לא. אז היא שואלת. וקוראת ספרים. וחולמת להגיע לונציה. כי איטליה, היא אומרת, זה המקום הכי יפה בעולם. כך שמעתי. היא קוראת את הספר "האדם מחפש משמעות", וגם היא, ממש ככה.מחפשת. והחבר שלה, אולי יתחתנו ואולי לא. לא אכפת לה, היא אומרת. "טוב לנו ככה". ואני חושבת איך זה יכול להיות, גואטמלה זו מדינה שמרנית, מותר פה ככה? והיא צוחקת. "בטח שמותר" היא אומרת לי בעיניים היפות שלה. איזו בורה אני. כל כך לא מכירה ולא יודעת. אזוסנה לא שופטת אף אחד. הלב שלה נקי כזה, יפה כמוה. והקפה, הוא מסתורי ויש לו ריח מיוחד של סיפור על גן עדן ועל שתי נשים על הגג הכי יפה בגואטמלה שצוחקות בעיניים בהקלה כאילו אחרי שסופר הסיפור הוא כבר לא מכביד, והרוח מעיפה להן את התלתלים. גשם עז ירד כל הלילה והותיר את האדמה בוצית. בבוקר הנהר המתוק, ריו דולסה, היה שקט וחלק. אחרי שחבורת צעירים דוברי גרמנית צהובי בלורית עזבה את המקום, לא רק הנהר היה שקט. נותרנו שם רק בטו ואני,והנשים שניקו את החדרים ושטפו את הכלים מארוחת הבוקר. בטו הגיע לכאן מקובה. התיישבתי על כיסא הבר עשוי העץ, מתבוננת בו. עורו בצבע השוקולד ועיניו עיניי ילד מתוק כמו הנהר. "אני אכין לך את הקפה כמו שאת אוהבת" הוא אמר ובלי לחכות לתגובה נכנס למטבח הקטן, מלמל משהו בספרדית לאחת הנשים וחזר לדלפק.את ״קאסה רוסדה״ הוא מנהל כבר כמה שנים. איך מנהל? הוא ניראה אולי בן עשרים. נכנס שוב למטבח וחזר עם ספל קפה מהביל. "בלי חלב, אחרת זה לא באמת קפה" הוא אומר. "אני אספר לכולם בישראל על המקום שלך", הבטחתי לו. "יופי", חייך. אין הרבה אנשים עכשיו וצריך כסף. המקום ניראה לי כמו פיסת גן עדן אבל בטו קורא לזה פרנסה. "תשתי לפני שמתקרר, טוב?" "טוב", אני עונה לו. בינתיים השמש בצבצה מבעד לעננים וצבעה את הנהר בפסי זהב שכמו השתקפו בצדי הג׳ונגל שמסביב. "אני תכף הולך"." לאן?" שאלתי. "לאמן את הילדים". בטו למד חינוך גופני והכי אוהב כדורגל. "אני מאמן את הילדים כל סוף שבוע. עשרים וחמישה. אם לא ישחקו כדורגל הם יסתובבו ברחוב. וברחוב זה ישר סמים. הכדורגל מחזיק אותם. רק שאין כסף." "אתה צריך כסף לציוד? בגדים כדורים?" בטו הביט בי במבט מטופש. "את צוחקת עליי?" שוב אני לא מבינה כלום. "אני צריך מגרש. מקום מסודר." "אז איפה אתה מלמד את הילדים?" "בואי אראה לך." חצינו את הרחוב ואז הוא הצביע על שטח בוצי מאחורי הבתים הקטנים שכביסה צבעונית היתה תלויה בחצרותיהם. "כאן." שתקתי. "ואחרי זה כן,צריך ציוד." אני חושבת על הילדים ומשהו בגרון נחנק לי. "אבל הם מקצוענים שתדעי לך." עיניו מתמלאות גאווה פתאום. "ארבעה מהילדים האלה הפכו לשחקנים מקצוענים והן משחקים עכשיו בנבחרת. פה הם גדלו. פה!" הוא מצביע על ספק בתים ספק צריפים בהמשך הכביש. הקפה שלי עוד חם ובטו כבר מריץ את הילדים על אדמת הבוץ. "זה חימום", הוא צוחק. בקאסה רוסדה כבר לא שקט. קולות של ילדים ושלושה קטנטנים מגיחים על המדרכה. הקטן שבהם אולי בן שנתיים, מנסה לדחוף בכל כוחו את הפדלים של האופניים. שני אחיו עוזרים לו ודוחפים. שתי ילדות מצטרפות בעליצות לחגיגה ולי עובר בראש ״בים בם בם תירס חם״. יחד הם רצים על משטח העץ הצר שעל המיים. אני מפחדת. רק שלא יפלו. למה הם לבד? כפות רגליהם הקטנות מיומנות ומטופפות קלות עד שהם מגיעים לערסלים. כשהם חוזרים אני נושמת לרווחה. דווקא על המדרכה הבטוחה הקטנצ׳יק נופל מהאופניים ובוכה. אחת הנשים מגיעה בריצה מהמטבח. "קה פסו? קה פסו??" ("מה קרה? מה קרה??") היא צועקת בבהלה. הילד נפצע בכף הרגל. אישה אחרת מגיעה עם נייר טואלט מקופל טבול במיים.היא מנגבת את הפצע. "לכו הביתה!" קוראת השניה. "קדימה, הביתה!" הילדים הולכים חוץ מהילד הקטן שנותר יושב ובוכה. אחיו הגדול אולי בן שבע גם הוא לא הולך. האישה, היא לא נוגעת בילד, כלום. הוא לא שלה. הגדול לוקח את הקטן ומושיבו על ברכיו. מתעלם מצעקותיה. הוא מלטף ומחבק עד שהקטן נירגע. רק אז הוא מרים אותו בידיו הקטנות והם מסתלקים. גרוני נחנק שוב. חשבתי על ילדיי שלי, אלה שאני לא משאירה לבד אפילו לדקה. בטו חוזר ולוקח את הכוס הריקה מקפה אך מלאה דמעות. בטו מנהל את המלון הקטן והפשוט ועיניו כצבע השוקולד והוא מתוק כמו הנהר. שם על גדות הנהר בליוינגסטון מעבר לכביש של קאסה רוסדה בטו נותן לילדים תקווה. והמקום הזה הוא חתיכת גן עדן עד שחוצים את הכביש. "בטו זה כמו הכדורגלן ההוא, מברזיל",אני מנסה להפגין בקיאות. הוא שוב מחייך וניראה כמו ילד. "אלברטו. ככה קוראים לי." עננים שחורים החלו לכסות את השמיים ותוך דקות גשם עז ניתך על האדמה הבוצית ושטף סימני רגליים קטנות משביל העץ המוביל אל הערסלים. התרמיל שלי כולו רטוב מהגשם. עברתי למקום חדש היום, כי בלילה הקודם מצאתי עכבר מטייל לי בתוך המזוודה. בג'ונגלים ליטפתי טרנטולה ואת הטוקאן הצבעוני ראיתי בין סבך העצים. לטיסיה המורה שלי לספרדית סיפרה לי על הגזענות והשנאה בין הלאדינוס לאינדיאנים. היא בת למשפחה ספרדיה ולכן נחשבת "לאדינוס". השמעתי לה שירים מ"בוסתן ספרדי" וסיפרתי לה על השפה, על הלאדינו, על היהודים ועל הגירוש. תוך כדי "אדון הסליחות" היא סיפרה לי על בעלה שנוסע ימים ארוכים במשאית, ועכשיו הוא בכלל באל סלבדור והיא לבד עם שלושת הבנים. הספרדית היא לא רק שפה. היא חתיכת עולם ומלואו. המילים יוצרות ובוראות מציאות והכל מתחבר לי לסיפור אחד גדול שגם לי יש בו חלק ולו קטן. גם כאן, באנטיגואה, צריך רק לגעת קצת ולפנות מקום באוזן. הסיפור כבר יבוא.
כשאורות החג ידלקו בכל בית במדינה הקטנה שלי אי שם בלבנט, אני אארוז מזוודה לא גדולה במיוחד ואטוס לגואטמלה. לא, לא מדובר בעוד רילוקיישן. רק נסיעת עבודה לשלושה שבועות. אבל אלו יהיו שלושה שבועות של עולם אחר, של עיר זרה, של שפה שונה, של אני עם עצמי לבד. לא סתם המסע הקטן שלי בן שלושת השבועות יוצא בדיוק במוצאי החג היהודי, הפותח את השנה החדשה. מישהו כנראה תכנן את זה (לא אני. אני רק בדקתי מתי יהיה הכי פחות לחץ בעבודה כדי שאוכל לצאת), וכשהסתכלתי בלוח השנה שבבית, זה עם החגים היהודיים, הבנתי שהתאריך שנבחר מסמל יותר ממה שהתכוונתי. ראש השנה. עבורי, שלא באה מבית דתי אבל גדלה ביישוב חקלאי, החג סימל בעיקר את מעבר העונות שבין הקיץ לסתיו, עם החצבים הראשונים, הנחליאלים, והרוח הקרירה שהחלה מנשבת בשעות הערב בשבילי המושב ומביאה את ריח הרפתות שכולנו למדנו לאהוב כי הוא תמיד הזכיר לנו בית. כשעברתי לגור בעיר, החג שינה קצת את צביונו והפך למשהו מסחרי יותר. הווה אומר: מבצעי אחד פלוס אחד בכל החנויות, ירידי מתנות ושלל עמדות אריזה בקניונים. עם כל הסלידה שלי מקניונים ורכישה של סירים, מפות או מצעים, היה משהו מרגש בחג הזה גם בעיר הממוסחרת, כאשר קניית מתנות לכל המשפחה הזכירה לי שהמשפחה שוב נפגשת וחוגגת. רגע לאחר מכן גם נזכרתי שאני צריכה לאפות עוגת דבש או איזה מאפה להביא לשולחן החג, והתרוממות הנפש דעכה לה משהו. המטבח מעולם לא היה הצד החזק ביותר שלי. אבל הי, תנו לי לחתוך פרוסות תפוחים ליד צנצנת דבש, ואראה לכם מטבח גורמה מהו! בשנה שעברה חגגנו בפעם הראשונה את החג בגולה. עוד היינו בהתרגשות מהמעבר לארה"ב, והחג לווה בטיול ראשון לניו יורק הסיטי שאינה נרדמת (אם פעם חשבתי שזו תל אביב, הרי שניו יורק קצת החדירה בי פרופורציות). ביקור ראשון אצל חברים שלא ראינו הרבה זמן, עוד בישראל, וכאן הם היו במרחק ארבע שעות נסיעה בואכה ניו ג'רזי. כך עשינו חג שמח, חגיגי במיוחד, באווירה מעט שונה ממה שהכרנו אבל מרגשת לא פחות. זו הייתה הפתיחה הרשמית של תקופת חיינו החדשה, עם ביקור בטיימס סקוור וסיבוב חנויות בשדרה החמישית. התלהבתי מהעיר כמו קארי ברדשו על עקבים של ג'ימי צ'ו, וזה כל מה שהייתי צריכה כדי להתחיל את השנה הזו. מאז, חלפה שנה ועמה גם רגעים פחות מרוממי נפש ופחות מלהיבים מנעלי מעצבים. ההתחלה החדשה לוותה גם בלא מעט דמעות ומשברים. הרגשת הבדידות חנקה, שחררה קצת, ושוב חנקה. ככה זה. מציאות רילוקיישן. היו בה טיולים למפלים אדירים, הרים צבועים באדום וכתום של סתיו, נחלים, סוסים, חופים מרהיבים ומיאמי. היו בה מיקי מאוסים, רכבות הרים וחוות שפעם לא ממש מזמן היו בהן עבדים. נפגשנו עם אמריקה שלא הכרנו: לא רק זו שמצטיירת בסרטים שהתעשייה ההוליוודית מספקת לנו, אלא זו שמזכירה לנו שיש גם חצר אחורית לכל כניסה קדמית מפוארת. היינו מרותקים למראות, לקולות, לאנשים. החוף המזרחי, מסתבר, אינו כולל רק את ניו יורק, וושיגנטון ופלורידה. השנה הזו גם תפסה אותנו לא מוכנים עם מלחמה כאשר החזית מולה עמדנו אנו החיים בחו"ל הייתה בעיקר זו של ההסברה. פעם ראשונה בחיי הרגשתי צורך לדבר בשם הציונות, בשם המדינה שלי, ופעם ראשונה בחיי שהרגשתי כל כך חצויה, רואה גם את הסבל מעבר לגבול, מסתכלת על העולם בעיניים קצת יותר מרוחקות וגלובליות ומרגישה צורך לבחור בדרך של שלום, קשה ככל שתהיה. חברה טובה אמרה לי, "קל לך לדבר כל עוד לא נופלים לך טילים על הבית", ואני הרגשתי איך הבטן מתכווצת לי חזק. אולי באמת השתניתי.
זו הייתה שנה של תגליות. אישיות, זוגיות, משפחתיות. כל תגלית הביאה עמה תחושת ניצחון קטנה. למידת השפה, היכולת להשתלב, היכולת לשמר את הייחוד, חברים חדשים מעבר לכביש, חברים ישנים מעבר למסך המחשב, היכולת להיכנס לראש אמריקאי ולשנות הרגלים, ההתאהבות בהרגלים החדשים שלא כוללים חדשות כל שעה והוצאת רישיון נהיגה מקומי, הישג בפני עצמו. אבל התגלית המרעישה ביותר הייתה זו האישית, שבה למדתי על עצמי. גיליתי את יכולת ההתמודדות שלי הפרטית עם כל השינויים במקביל, אלה המתוכננים ואלה שהגיעו במפתיע. בעיקר, למדתי לגלות שלא כל מה שנראה כל כך פשוט על הנייר, הוא כך גם במציאות. שינויים, מסתבר, הם תהליכי הלימוד הכי משמעותיים של החיים. השנה הסתיימה וחדשה תכף מתחילה. גם כאן משתנה קודם כל מזג האוויר, והרוח הקרירה מנשבת בערב. כאן גם משתנה צבעם של העלים על העצים ולמרות שכאן לא מגיע אליי ריח הרפתות וכאן אין מבצעי אחד פלוס אחד בקניונים (מבצעי "הכל רק ב 9.99 הם עניין שבשגרה), זו החגיגה הפרטית שלנו, ישראלים ויהודים, והיא יפה ומיוחדת לא פחות. לוח השנה בשנה וחצי האחרונות כמו דפדף במהירות עצומה על עצמו, העביר דף אחרי דף, והחודשים נדמו לימים. פתאום מצאנו את עצמנו עושים תכנונים לכל השנה - טיסות, נסיעות, חופשות, התחייבויות. כמה מוזר, אני חושבת לעצמי. מי היה מאמין? כל המעבר הזה לא היה בתכנון לפני שנתיים. השנה הזו תתחיל בנסיעה לגואטמלה, במסע קטן משל עצמי. שם, בארץ הרי הגעש והג'ונגלים, אולי מחכה לי עוד איזו תגלית מעניינת. ועד שזה יקרה, אני אכין את פרוסות התפוח בדבש הכי גורמה שיש, עם לחלוחית בעיניים של געגוע לגפילטע פיש החגיגי של אמא שלי, והעוף עם הפירות היבשים של חמותי, אבל עם הרבה שמחה בלב לקראת עוד שנה, עוד התחלה, עוד התחדשות. שנה טובה! המצאות לא רעות יש לאמריקאים האלה, לפעמים. הנה חג שאין לו שום קשר ממשי לברית החדשה, והוא לא נושא בחובו הבדלים של דת, גזע ומין. הדבר היחיד שהוא מפר אלו זכויות בעלי חיים, של תרנגולי ההודו, בעיקר. הכל התחיל עם המתיישבים הראשונים באמריקה הצפונית, שמצאו לנכון גם בזמנים קשים להגיד תודה על היבול החקלאי. כן, זה בכלל חג חקלאי. והם ידעו להודות שבעצם, מי שעזר להם להצליח ולגדל גידולים חקלאיים בתנאי השטח הלא פשוטים עבור אירופאים שלא ראו לפני כן שדה תירס בחייהם, היו האינדיאנים. אותם ה"פראים" מהם הם גזלו אדמות בתמורה לשום דבר, הפכו להיות מושיעיהם. אכן סיבה למסיבה. אין לי מושג איך הגיע תרנגול ההודו לסעודת החג, אבל מה שבטוח זהו אחד מאותם סמלים שהשתרשו בתרבות האמריקאית ללא סיבה מובהקת או היגיון בריא. בכלל, מה כבר יכול להיות בריא בציפור ממולאת הנאכלת לצד רוטב אוכמניות סגלגל? בחיי שאין לי מושג. התרבות האמריקאית משופעת מיתוסים, סיפורי גבורה וסילופים מרתקים למציאות חיים שונה לגמרי ממה שנלמד בבתי הספר. כדי לגלות את מה שהיה שם באמת לא צריך לחפור יותר מדי מתחת לשדות הירוקים ורחבי הידיים. מספיק לנבור מעט עמוק יותר, לקרוא בביקורתיות את ספרי ההיסטוריה ולהבין שהדמוקרטיה הגדולה בעולם למעשה הוקמה על יסודות של כיבוש קולוניאלי ברברי, נצלני וגזעני. לא שזה היה חריג במאה ה-17, כשהוקמו המושבות הראשונות על פני היבשת. המדהים הוא שעד היום, הדרך לתאר את הכיבוש הזה היא הרבה יותר נוצצת והירואית מאשר מה שהיה שם במציאות, ואמריקאים כמו אמריקאים – אם תוסיפו בסוף את הספרה 9, הם יקנו כל דבר. מעניין שדווקא בחג ההודיה השנה בחרנו לטייל לאותם אזורים היסטוריים בווירג'יניה המסמלים את ראשית ימי ארצות הברית (כשעוד לא היו ממש ארצות ובטח שלא הייתה ברית), טיול אותו פתחנו במושבה האנגלית הראשונה (ג'יימסטאון) והסתיים במקום בו התקיים הקרב המכריע בין האנגלים לאמריקאים אשר זיכה את האחרונים בעצמאות (יורקטאון). בכל אתר פגשנו מדריכים מקצועיים לעילא ולעילא, המתנסחים בשפה ציורית מלאה באנקדוטות הומוריסטיות, ומתארים בדיוק את מה שכולם רוצים לשמוע – הקמנו כאן אומה לתפארת, והרי שהמטרה מקדשת את האמצעים. הילידים רצו להרוג אותנו, אז בסך הכול התגוננו מפניהם. מה לעשות שאנחנו הבאנו אבק שריפה בעוד שהם עדיין השחיזו חניתות מעץ? רצינו לעשות איתם שלום. הנה, התחתנו עם בת הצ'יף היפה. היא הפכה לנוצרייה ולסמל לשלום בינינו. אז מה לעשות שהיינו צריכים לחטוף אותה, אולי קצת הכרחנו אותה להתנצר ולהתנתק ממשפחתה, מהתרבות שלה ומכל מה שהאמינה בו עד כה. היא הייתה בסך הכול בת שבע עשרה, גיל מצוין לחתונה. התנאים היו קשים, למרות זאת שרדנו. נו, אז מה לעשות שבתנאי רעב בלתי נסבלים הגענו למצב של קניבליזם? וכן הלאה. הגילויים המרעישים לא גרמו לאף אחד מהמבקרים באתרים הללו להסתובב אחוז הלם ותדהמה. ממש לא. תחושת הפטריוטיות החזקה מלווה את כל הסיורים, דגלים בכל מקום, ומשפטים נבובים אבל מלאי פאתוס בסגנון של "אומה מפוארת" "חופש לכל" ועוד לא התחלנו לדבר על העבדים מאפריקה כאשר המצגות התמקדו בעיקר בסיבות להבאתם והרבה פחות במציאות הקשה של עבדות ומשמעותה כי הלא מדובר באומה דמוקרטית וחופשית, ועבדות זה קצת, איך לומר, צורם באוזן. במקום זה הבחירה המתבקשת היא לספר על ג'ורג' וושינגטון, אדם משכמו ומעלה, אסטרטג לחימה מעולה, להציג את האוהל (האמיתי!) שלו ולתאר את תהלוכת הכניעה של האנגלים ולא לשכוח לציין כי וושינגטון מכובדנו לא היה מוכן לאפשר למפקד הצבא האנגלי (קורונווליס) לסגת בכבוד. ג'ורג'י, אתה אח. בניגוד לחוסר היכולת לספר את ההיסטוריה בצורה מעט יותר אותנטית, דווקא יש לאמריקאים יכולת משובחת ביותר להפוך כל אתר היסטורי למרכז קניות ממוסחר, גם אם זה נמצא תחת מעטפת של תפאורה מהמאה ה – 18. בווליאמסבורג, למשל, נעשה שחזור חביב ביותר של העיר הקולוניאלית עם דמויות בשר ודם לבושות ברוח התקופה ומתנהגות בהתאם, כולל המבטא הבריטי. מה שהרבה פחות חביב הוא שמדובר למעשה בשדרת חנויות, ברובן נמכרים פריטים מיותרים לחלוטין במחירים מופקעים, כמו למשל רובי עץ המדמים את ה"מסקטס" בהם השתמשו המתיישבים במלחמתם באינדיאנים, או כובעי קש בעלי סרטים צבעוניים וסינרים לתינוקות. כדי להגביר את תחושת הגיחוך (אם כי לא ניראה לי שהמבקרים הבינו שבעצם עושים עליהם קופה) בדיוק כשהגענו לשם התקיימה במקום הצגה של מכירה פומבית, רק שהפריטים נמכרו באמת ובמחירים שאינם שווים לכל נפש. כנראה שבמבטא בריטי ולבוש של המאה ה-18 קל יותר להתפתות לקנות כוס חרסינה בארבעים דולרים שלמים. בסופו של דבר, האמריקאים מודים. כמו בכל דבר באומה הזו, יש בזה הרבה צביעות וגם צבע. הרבה קיטש וגם חן. אחד מהכלים הידועים של הפסיכולוגיה החיובית הוא להודות בסופו של יום על אותם רגעים מאושרים, להודות לאנשים שחייכו אלינו ולאלה שפשוט היו שם בשבילנו. הנה, האמריקאים עלו על זה כבר בשנת 1863. וייאמר לזכותם, הם פיתחו חגים שאין בהם יותר מדי טקסים, ואפשר די מהר להגיע לשלב של האוכל. בעניין האוכל, יש להם עוד הרבה מה ללמוד מאיתנו. אחרי הכול, מי ממלא ציפור ענקית שגם ככה טעמה אינה מהמשובחים שיש, והופך את זה למנה המרכזית בחג? שלא לדבר על פשטידת הדלעת אבל זה כבר באמת כבר עניין של טעם. את הסיפורים הכואבים הם מכניסים עמוק מתחת לשכבות של סוכר וחמאה, עם קצת חמאת בוטנים ושברי עוגיות. אפילו פוקאהונטס, אותה אינדיאנית שהפכה לסמל לשלום, קיבלה מיתוס משלה באולפני דיסני. אתם יודעים שהיא לא באמת התאהבה בג'ון סמית', נכון? (ואם זה מה שחשבתם, מי אני שאהרוס לכם את הסיפור).
"תסתכלי על זה כעל חוויה" אמרה לי חברה יקרה ולמודת רילוקיישן בניסיון לעודד אותי בשלב המלחיץ, רגע לפני שסגרנו את אחרון הארגזים. "במיוחד עבור הילדים". מאז עברה שנה, ואני מנסה להבין את משמעות החוויה. במיוחד עבור הילדים. אומרים שילדים מסתגלים מהר. אז אומרים. ילדים עוברים תהליך בדיוק כמונו, המבוגרים. הם עוברים מדינה, שפה, מסגרת. לחלקם אולי יש הכרות מוקדמת, לחלקם לא. "מה זה רצות הברית?" שאל אותי בני הצעיר, לפני שהצליח להכניס את האות א' לשמה של האומה האמריקאית. "זה במצרים?" היינו אז בתקופת חג הפסח, ומצרים נתפסה עבורו כמקום רחוק ושונה. זה הצחיק אותנו, אבל גרם לנו גם להבין כמה קשה להסביר לילדים צעירים מבחינה תפיסתית את משמעות המעבר. אולי הוא חשב על חציית ים סוף... "ילדים לא קולטים שפה חדשה יותר מהר ממבוגרים". כן, גם אני הייתי מופתעת לשמוע את העובדה הזאת מפיה של מורה לעברית ויועצת חינוכית בבית ספר בקנדה. "הסיבה העיקרית לכך שהילדים קולטים מהר את השפה נובעת מהעובדה שהם נכנסים מיד למסגרת דוברת אנגלית, שומעים את השפה במשך מספר לא מבוטל של שעות ביום, והם חייבים ליישם ולהשתמש באוצר מילים על מנת שיוכלו לתקשר. ככה לומדים שפה." לנו, המבוגרים, לא תמיד יש מסגרת כזו. יש לנו לאן לברוח. תמיד נמצא דוברי עברית סביבנו. המסגרות האלה, מצד אחד מכניסות את הילדים שלנו מהר מאוד לתוך התרבות החדשה, אבל מצד שני עלולות גם ליצור עבורם התמודדות לא פשוטה וקושי בהשתלבות חברתית. ילדים נוטים, ממש כמונו, להתחלק לקבוצות. להתחבר לדומים להם. מה קורה כאשר אין מישהו שדומה לך בכיתה? מישהו שמדבר בשפתך או מכיר את המקום ממנו באת? הם חווים כאן בינלאומיות, על כל גווניה. בבית הספר, בגינת המשחקים, בטיולים. המפגש עם ילדים מלאומים שונים, גם הוא חלק מהחוויה הייחודית וההתמודדות. לא עברו יותר מחודשיים מהרגע בו נחתו כאן, וכבר עלו השאלות שדרשו לגלגל מבט אל בן הזוג בתקווה שאולי הוא יהיה זה שיספק את התשובות: "אם אנחנו לא נוצרים, למה אנחנו אוספים ממתקים בהאלווין?" "למה אני לא יכול לחגוג כריסמס? לי לא אכפת מאיזה דת אני" "למה יש פה בנות עם נקודה על המצח?" ועוד שאלות, עליהן ענינו בסבלנות וסובלנות, המעידות על למידת הסביבה החדשה דרך עיניים בגובה מטר.
לפני זמן מה נערך בבית הספר פארמלנד "ערב בינלאומי". זו הייתה פעם ראשונה עבורנו, והחוויה הייתה נפלאה. לראות את הילדים שרים בשפתם, רוקדים, גאים כל כך במי שהם. לעיתים נדמה שהם כולם מיקשה אחת: דוברי אנגלית במבטא אמריקאי מושלם, בג'ינס וסניקרס, זוללים פיצה ומקשקשים על אפליקציה חדשה באייפון. הערב הזה הזכיר לכולנו שיש להם זהות מורכבת: הם שייכים ללאום מסוים, וגם קצת לא. הם מדברים בשפה מסוימת, וגם בעוד אחת לפחות. יש להם מורשת המייחדת אותם, ובכל זאת, הם קצת יותר מזה: הם ילדים של העולם. מבינים שיש עוד לאומים, ילדים שאולי נראים קצת אחרת, מדברים קצת אחרת. את התמצית של העניין נתן לי בני לפני שהבין אנגלית בהערה אגבית לשאלה "איך אתה יודע שהילדה רוצה לשחק אתך?" בלי לחשוב פעמיים הוא ענה: "כי היא חייכה אליי". "אז איך החוויה עד עכשיו?" שאלה אותי חברתי היקרה ולמודת הרילוקיישן בשיחה טלפונית לפני מספר ימים. "זו חוויה קשה ונפלאה כאחד", עניתי. "במיוחד עבור הילדים". הרבה התלבטויות אני עוברת לפני שאני מתחילה לכתוב. במיוחד בזמן האחרון, כל פוסט מתחיל מהבטן, עובר ללב ובסוף עושה כמה סיבובים בראש לפני שנוחת אל המקלדת. זה פוליטי? זה לא פוליטי? כאילו אפשר לכתוב משהו לא פוליטי על המצב הזה. כאילו יש בכלל משהו שאפשר להגיד, שאין בו הבעת דעה או כוונה או משנה כוונה או התייחסות ימנית-שמאלנית בואכה מרכז. מישהו ייפגע? אולי משהו שנחשב לקונצנזוס? קונצנזוס זו מילה שעדיין קיימת בלקסיקון, כן? עזבו קונצנזוס. הנה מה שיש בבטן: כאב נוראי. כאב על כל חייל, שזה בעצם אחד מהחבר'ה של כולנו. ההוא שעמד להתחתן, זה שיש לו אחות תאומה, ההוא שהכרנו בבית הספר, וזה שהוא חבר של הבן דוד. אף אחד כאן לא מבין איך זה שאני בוכה על כל שם, על כל חייל. "את לא מכירה אותו בכלל" אמר לי חואן קרלוס. "אין דבר כזה בישראל לא מכירה. אנחנו תמיד מכירים. ואם לא מכירים זה כאילו שהכרנו." ושוב, זר לא יבין זאת. הכאב בבטן מגיע גם מהרחם. אני גם אימא, וכל ילד הרוג או פצוע, לא משנה לאיזה עם הוא נולד, גורם לי להתכווץ בבפנוכו של הבפנוכו. מין כאב כזה שכל אימא מכירה: התחושה הזאת שיש לנו האימהות רגע לפני שהילד עומד ליפול ואנחנו רצות לתפוס אותנו בשתי ידיים. או ברגע שהוא מקבל מכה, או אם אנחנו רואות ילד אחר מרביץ לו. כאב פנימי שהוא כמו גלאי עשן, מתחיל לצפצף בשנייה שמשהו קורה או עומד לקרות. הלב. כשאתה נמצא רחוק, אתה רחוק. פיזית אתה לא שם, מנטלית, אתה מבולבל. איפה נפל? מישהו נפגע? דיווחו משהו ב CNN? כמו בשיר של אריק איינשטיין: "יושב בסאן פרנסיסקו על המים, שוטף את העיניים בכחול ובירוק, יפה בסאן פרנסיסקו על המים, אז איך זה שאני מרגיש רחוק", יפה פה. ירוק, כחול, שליו. אבל כשאתה רחוק, ולא שומע אזעקות, או בומים, אתה רחוק. אתה יודע שיש לך מזל וגם מרגיש לך הכי חרא בעולם שהמזל הזה הוא שלך לבד. אתה רוצה לשבת קצת בממ"ד כדי שלא יגידו שאתה רחוק. כדי שלא יגידו שיש לך מזל. אתה רוצה לדווח לאחרים איפה נפל ומה קרה, ולא שידווחו לך. אתה רוצה שישלחו לך צו שמונה בדואר אויר. במקום זה, אתה לוקח את תפקיד ההסברה בחו"ל. חשוב לא פחות, אתה אומר לכולם. משתתף בהפגנות תמיכה, תורם כספים לטובת חבילות לחיילים וסיוע ליישובי הדרום. בתוך תוכך, אתה מעדיף לנסוע לגבול ולתת להם את זה בעצמך. ללחוש להם "תודה" באוזן ולא לשלוח את התודות במיילים. ומה בראש? בראש יש התלהמות. כל מה שנכתב מעורר בך תגובות זעם, או אהדה, ובכל מקרה המילים הראשונות שעולות לראש הן לא בהכרח יפות. בעד השלום, נגד המלחמה, או להפך. הכול שחור ולבן, הכול קיצוני. נגמר לנו הבאמצע. באמצע יש רק כאב גדול. אותו כאב שהתחיל בבטן, ברגע שבו אתה קורא את השמות של החיילים שנהרגו. ומקווה שלא תכיר אף אחד. ומקווה שאלה האחרונים. ומסתכל על הילדים שלך, ובין דמעה לדמעה, עם התמונות של ילדים שהפכו למגן אנושי והילדים שיישארו תמיד בני עשרים במדים, אתה מתפלל. אפילו שאתה לא ממש אדם מאמין. וכשתחזור לארץ, עוד שנה, או שנתיים או עשר, אחרי כל הכחול והירוק, אתה מתפלל שכל מה שהם יידעו על ירוק או על אדום שזה רק צבע. לעזאזל, זה סתם צבע. https://www.youtube.com/watch?v=-w8v1V-wGUM בשבוע הבא אנחנו עולים כיתה. סיימנו בהצלחה (יתרה!) את כיתה ב' ואת ה – PRESCHOOL, והגיע הזמן להתחיל שנת לימודים חדשה. ככה רציתי לפתוח את הברכה לילדיי, שסוף סוף הגיעו לשלב שבו הם רוצים לחזור לבית הספר לא פחות מהוריהם למודי הסבל, מי היה מאמין. ומה זה הטילים בארץ לעומת מה שאנחנו עברנו כאן. ימים קשים של חיפוש אחר פעילויות, הפגת שעמום במשחקי תפקידים שאלות טריוויה ושבירת שיאים בטורניר הטניס בקונסולת "ווי" (הם שברו שיאים, לנו פשוט נשבר). אבל הי, לכל דבר טוב יש סוף, ושנת הלימודים כבר ממש מאחורי הסופשבוע מחכה לנו בחיוך נוצץ לפחות עד חופשת הלייבור דיי. כל העניין הזה של סוף והתחלה, הזכיר לי שנכנסנו כמעט בלי להרגיש לשנת הרילוקיישן השנייה, וברילוקיישן זה כמו בצבא: בשנה הראשונה אתה טירון אומלל, בשנה השנייה אתה רב טוראי מלך. כלומר, חושב שאתה כבר יודע הכול. מה זה יודע? בטוח. מה זה בטוח? סגור על זה. ולמען הדורות הבאים, אתה ממלא את חלל האוויר בתובנות החדשות שצברת על הרילוקיישן, למוד ניסיון שכמותך. כי אם כבר עברת הכול, ועכשיו כל השאר קטן עליך, למה שלא להעביר את הידע בגאווה הלאה. אז לטובת כל אלה שרק מתחילים, ואלה שכבר נמצאים איפשהו במהלך, הנה כמה תובנות שאולי יזכירו לכם שיש לקחת הכול בפרופורציה, תוך שימוש מסיבי בצחוק מתגלגל ואם אפשר בכמה הנהונים לאות הזדהות:
שתהיה שנת לימודים מוצלחת לכל ילדינו! "נו?... מה אתם אומרים?..."
אלה מכם שנולדו קצת לפני שהטלוויזיה שידרה בצבע, בטח זוכרים את פינתו של שלמה ניצן בתכניות "שעה טובה" ואחר כך "סיבה למסיבה", ששודרו כל יום שישי בערוץ הראשון. את הפינה, שהפכה לקאלט, הוא תמיד פתח במשפט הזה. אחריו הגיע הנהון ראשו המתולתל, וכמה שניות של צחוקים ומחיאות כפיים מצד הקהל באולפן. כמה שניות שבהן כולנו (כן, כן, כולנו. היה אז רק ערוץ אחד, זוכרים?) הרהרנו ולו לרגע בשבוע החולף, במה שקרה, ואירע, במבט מעט מפוכח, עם חיוך, עם סוג של הסתגלות גם למצב העגום ביותר. ישראלים. https://www.youtube.com/watch?v=ohuNHsG82NA נו, אז מה אתם אומרים? מאז אותה תקופה (שנות השמונים) ועד היום לא הרבה השתנה. אנחנו ממשיכים להצביע לאותם דמגוגים, לבחור לפי אותם קריטריונים, ולהאמין בחלום שפעם, מתישהו, יהיה טוב יותר. שלמה ניצן אמר את זה אז, ויכול היה באותו מידה להגיד גם היום, שהתרגלנו. אז פעם זה היה כותרות בעיתונים, היום הכותרות הן באינטרנט. הפלטפורמה השתנתה, הפוליטיקה, כך מסתבר, ממשיכה כהרגלה. ערב חג פסח, וגם אצלנו, הרחק מהלבנט, חוגגים. הבן הקטן קיבל השנה הגדה מתנה מהסבים, ולא ממש הבין מה זה "עבדים". כשהסברנו באנגלית, תוך שימוש במילה SLAVE, הוא שאל אם זה כמו השחורים שהגיעו מאפריקה והיו עבדים בארצות הברית של לפני האובמה והקייר. בגדול, ענינו לו שכן, ואז הוא שאל למה הם לא ברחו, כמו העבדים העברים במצריים. אז הסברנו שהייתה מלחמה, קשה, מלחמת אזרחים, ובסופה העבדים קיבלו את חירותם. ועם זאת, לשאלה הבאה שלו לא ציפינו: "אז אם העבדים כבר לא היו עבדים, למה היה מרטין לותר קינג ולמה השחורים באמריקה לא יכלו לעשות הרבה דברים כמו שאחרים עשו?" ואז כבר ניסינו להסביר מהי גזענות, ושנאה, והאם שחרור מעבדות הוא גם חופש, אמיתי. ומה זה בכלל חופש אמיתי? ומי שולט בנו? ואיך? מצאנו את עצמנו עונים על שאלה בשאלות אחרות, נוספות, וככל שהתרבו סימני השאלה כך הבנו יותר ויותר שהמושג האלה הם דיון פילוסופי שאין לו התחלה ואין לו סוף. ואת הזאטוט זה כבר ממש תסכל, אז הוא החליט שהוא חופשי לצאת החוצה לשחק והשאיר אותנו לחפש לעצמנו תשובות. אחרי שנודעו תוצאות הבחירות האחרונות, בדיונים בהם השתתפתי עלו הרבה מאוד סימני שאלה לגבי מהות הבחירה במשטר דמוקרטי, והבחירה הספציפית בנתניהו שנראה כחוזרת ונשנית בניגוד לסברות רבות (חלקן כמובן חלק אינטגרלי ממערכת בחירות ונועדו להשפיע על דעת הקהל), לפיהן העם היושב בציון כבר מזמן היה צריך "לרפרש", להתחיל מחדש, לבחור הנהגה אחרת. ואולי לא. מה שבטוח, הרבה דעות לא התייחסו אל נתניהו כאל המועמד המועדף בשל היותו הטוב ביותר, אלא בשל היותו הרע במיעוטו. או, כפי שציינו לא מעט טוקבקיסטים – נצביע לביבי כי אין אלטרנטיבה אחרת. שזה אגב, טיעון לגיטימי ביותר. לפחות בעיניהם. עם צריך מנהיג. הנה תראו את משה – המשימה אמנם הונחתה עליו היישר מלמעלה אבל היי, הוא עמד בה בכלל לא רע. קצת חריגה מלוחות הזמנים, פה ושם התפרעות המונית סביב עגל מזהב, אבל בגדול, זה הצליח. גם בלי לדבר בצורה ברורה, הוא סחף אחריו עם די פסיכי, שידע עד אז בעיקר סבל ומרורים, ונאלץ, כמו כל מנהיג שהיה לעם הזה, לסבול גם את השטיקים ולשכנע, באופן דמגוגי שלא משתמע לשתי פנים, שאין מה לחזור אחורה. וצריך להסתכל קדימה נכוחה, למרות הקשיים, ולסמוך עליו שהוא ידוע מה טוב לנו. המנהיגים מאז התחלפו, העם והשטיקים נותרו כשהיו. ואנו מייחלים כבר למנהיג שייתן לנו משהו יותר מהבטחה. אנחנו נותנים את הגה השלטון לאנשים שעושים בו כרצונם, מבלי לחשוב על שום דבר מלבד עצמם. מדושני עונג ומלאי אינטרסים, שיכורים מכוח, הם חוברים לטייקונים ובעלי ממון אחרים, ומתייחסים למדינה כאל סחורה שאפשר להעביר מיד ליד, לא ממש משנה שיש אנשים החיים בה, המנסים לשרוד אותה, יום אחר יום. אנחנו מחכים למנהיג שיהיה כמו אלה של פעם, כמו בן גוריון ובגין ורבין ושרון. אנחנו רוצים מנהיג רחב כתפיים וניסיון, שהיה מפקד בצבא וגם מנהל באזרחות, שיש לו אישה צנועה וחיים לא מנקרי עיניים, שלא מחפש רק את התקשורת אלא גם תושבי הפריפריות. אבל אנחנו שבויים בתדמית של מנהיג שאינה בהכרח קשורה למציאות – אנחנו מחפשים עוד רבין, עוד בגין, ואלה – כבר אינם. הם שייכים לתקופה אחרת, שכבר אינה קיימת. המנהיגים של היום הם מנהיגים ברשת. הם משפיעים באמצעות המדיה, זו החברתית, הם יודעים מה זה פרסום ויראלי ומה המשמעות של אלפי לייקים. הם מצטלמים עם תינוקות לסלפי, ולא לעיתון. הם יוצאי יחידות מחשבים ולא בהכרח יחידות קרביות. הם עשו באזרחות אקזיט ובכלל, הן נשים שעומדים מאחוריהן גברים צנועים ותומכים. המנהיגים החדשים צמחו כדור שני לשואה, גדלו בדימונה ובשדרות ובקרית שמונה, והם לא חוששים לפתוח דף בפייסבוק ולחשוף את חייהם הפרטיים. המנהיגים החדשים רואים עתיד גם דרך משקפת סגורה, ומוכנים להשקיע בפיתוח עוד בגרסת הבטא. רק שאנחנו עסוקים באשליית המנהיג ההוא, שכבר איננו, ואחרי הבחירות בחרנו להשמיץ את הימין, או את השמאל, תלוי באיזה צד אנחנו, לקרוא לאלה מטומטמים ולהם מתנשאים, ואז לחזור לשגרת חיינו עד הפעם הבאה שבה שוב נשאל מה קרה לנו. נו, אז מה אתם אומרים? החג הזה, יותר מתמיד, המשפט "עבדים היינו עתה בני חורין" מקבל משמעות עמוקה יותר. החג הזה, אני חושבת על הזכות שניתנה לי לבחור, על החופש לבחור. עבדים מאבדים את השליטה על חייהם. מאבדים את החופש להחליט עבור עצמם. האם היציאה מעבדות לחרות באמת הפכה אותנו לחופשיים? החג הזה, אני אזכר בסדר פסח המשפחתי אותו ערכנו כשהייתי ילדה. באבא שלי עליו השלום שקרא את כל ההגדה והחביא את האפיקומן ככה שלפעמים היה לוקח לי יותר משעה למצוא אותו, לפחות עד שאחי הצעיר נולד ואז כבר היה לי מתחרה שזירז את העניין משמעותית. אני אחשוב על השירים החקלאיים, על ההגדה הקיבוצית אותה אמא שלי שומרת וכל כך אוהבת ועל זו עם כריכת הקטיפה שאבא נהג לשים במקום מיוחד בספרייה. בכוס של אליהו הנביא שנצצה באור נגוהות על שולחן החג אחרי שהברקנו אותה ומילאנו אותה ביין, ועל סט הכלים שהיה שמור במזוודה רק כדי לראות אור פעם בשנה, בפסח. היום אני לא שומרת כלים מיוחדים לחג, וגם אין לי הגדה בכריכת קטיפה. אבל יש לי מסורת להנחיל לדור הבא, ומשמעות, על חופש ובחירה ועבדות ומנהיגות, ואין כמו "והגדת לבנך" כדי להמשיך ולספר את הסיפור, ולחשוב על המשמעות שלו עבורנו, בדור הזה. לשאול הרבה קושיות, חלקן בוודאי יוותרו ללא תשובה, ולשאול את עצמנו שוב ושוב מה זה "בני חורין" והאם אנחנו באמת בוחרים במה שטוב לנו. ואם תשאלו אותי, אז אני אומרת – חופש הוא הרבה פעמים עניין של השקפה. תלוי מאיזה צד של המשקפת מסתכלים. חג שמח! http://www.israelvideonetwork.com/the-brand-new-passover-song-that-will-have-you-groovin/ "אני ממש לא מבין אתכם הישראלים" אמר לי קאזו ידידי מיפן. "איזו מין הסברה יש לכם, שכל הזמן רואים רק תמונות של הצבא שלכם מפגיז ילדים בעזה, ואף תמונה של מה שקורה בישראל. איך זה יכול להיות??"
"העולם שונא אותנו, קאזו" עניתי לו. "אין לי הסבר אחר. "תראה כמה סרטונים ותמונות מפיצים פה בפייסבוק, מה אין לך פייסבוק?" קאזו הביט בי מופתע. "שירלי, אני יפני. לא חייזר. ברור שיש לי פייסבוק. אבל חוץ ממך אין לי אף חבר ישראלי. איך אני אראה?" כל השיחה הזו התנהלה בינינו במהלך פגישה שערכנו לצורך הכנת קמפיין מיתוג לבנק עבור קהל יפני. על פי קאזו, מסתבר שביפן לא רק שלא יודעים מה קורה בישראל, גם לא ממש יודעים מה זה הבנק לפיתוח אמריקה הלטינית. בעודי חושבת על הקמפיין ואיך כדאי לפנות לקהל יפני, תהיתי אם יש קשר בין ההסברה הישראלית לקמפיין. כמובן שמצאתי. ברגע שעברנו לגור מחוץ לגבולות ישראל, הפכנו, בין אם רצינו בין אם לאו, לסוג של שגרירים. אנחנו מייצגים את המדינה, מראים לעולם איך נראים ישראלים שלא רוכבים על גמלים. כשקורה משהו בישראל, וזה לא נדיר, אנחנו נקראים לדגל. אולי זו חובה שגדלנו עליה, אולי פשוט התחושה הזאת שמייחדת אותנו בכל מקום בו אנו נמצאים על פני הגלובוס. אנחנו עם מגויס. מצד שני, ותסלחו לי על ההכללה, ישראלים לעולם יחשבו כמו ישראלים. היכולת לחשוב כמו עם אחר, עם תרבות שונה משלנו, לא נמצאת במאגר התכונות שלנו. אחרת, איך ניתן להסביר את העובדה שאנחנו לא מצליחים להעביר את המסר? "מדינה קטנה, מתחמקת מצרה, את הכתובת לא תמצא היא שמורה בתוך קופסה", שרו לנו כוורת עוד בימים הראשונים של ההיסטוריה. מאז, נשארנו סגורים ושמורים בקופסה: מחפשים להישאר בקרב דוברי עברית, מחפשים לילדים שלנו מסגרות יהודיות ואם אפשר אז גם ישראליות. כמובן שזה נוח, נעים וקל. מצד שני, כמה חברים שאינם ישראלים יש לנו? אפשר לספור על כף יד אחת, כולל את אלה שבפייסבוק. ובכל זאת, לאלה שיש לנו, אנחנו מרגישים חובה להסביר. אנחנו מפיצים סרטונים, תמונות ושלל באנרים שמהללים את ישראל לעומת אויביה הרעים. שוב, שחור ולבן, טוב מול רע. אנחנו צודקים, הם טועים. לנו יש זכות, להם לא. לגבי תוכן הדברים, אין לי שום כוונה להביע דעה לכאן או לכאן. אבל, האם התוכן הזה באמת עובד, זו כבר שאלה אחרת. העולם גיבש דעה די נחרצת על ישראל ולא קל לשנות אותה. כשאתה חי בחו"ל, אתה מבין עד כמה הדעה הזו נטועה עמוק פנימה. לכן, דווקא המקום הזה של שחור ולבן, של טוב ורע, הוא לא מקום אליו ניתן לחבר אנשים המגיעים ממדינות אחרות ולא מבינים את משמעות החיים כאדם יהודי במדינת ישראל. זה מקום שמשאיר הרבה "אנטי" ומעט הבנה. יש כאלה שמבינים. יש כאלה שנדהמים אפילו, וחושבים איך זה יכול להיות שאנשים חיים ככה בישראל והעולם שותק. אבל כולנו יודעים שמרבית האנשים בעולם לא חושבים ככה. הם רואים בנו עם ששולט בעם אחר, עם שפוגע, רוצח והורג. עד כמה שזה מחריד, זו המציאות. "הפניה שלי לשאר העולם היא כמו הקמפיין הזה שאני מנסה לעשות בפנייה לכלכלנים יפנים", אמרתי לקאזו. "להם אין מושג מי אנחנו, אז אנחנו מנסים להסביר. אבל גם אנחנו לא ממש יודעים איך להציג את עצמנו בפניהם בדרך שבה הם יבינו, ומה שמתקבל זו תוצאה הפוכה של יותר שנאה מאשר קרבה. זה מלכוד 22." קאזו חשב רגע ואז אמר, "אבל בשביל זה אני פה. אני יודע איך "לתרגם" את הרעיונות שלך ליפנית. לא רק לשפה היפנית, אלא גם לתרבות היפנית, כך שהם יעבירו את המסר אותו אנו רוצים להעביר. רק שאם אני לא אשמע את המסר ממך, ואאמין לך, ואבין אותך, איך אוכל לעזור לך?" נשבעת שחשבתי על כל העניין הזה הרבה זמן. בעבודה, בעדינות וברגישות המתבקשת, שאלו אותי אם המשפחה שלי בסדר. התעניינו. ידעתי שהם רוצים לשמוע שאני דואגת גם לאזרחי עזה ולא רק לאזרחי ישראל. ידעתי, שאני צריכה להיות מהאו"ם. מצד שני, אני חייבת להסביר. ישראלית, לא? אז הסברתי. הסברתי את מציאות החיים בישראל, עבור ילדים קטנים, עבור אימהות, עבור נשים בהריון, עבור החיילים. הבעתי דאגה כנה לאזרחים בשני הצדדים, אבל בעיקר הסברתי איך ניראה יום שגרתי עכשיו בתל אביב. יותר מזה לא היה צריך. המבטים אמרו הכול. משהו חלחל פנימה. זה היה המקום האותנטי, הפשוט, של שגרת חיים רגילה של אנשים רגילים במקום רגיל. אותו מקום שאינו רגיל יותר, רק ביפנית, אם תרצו. לא הפצתי שום סרטון, לא זלזלתי באף צד, לא לקחתי צד. אני גם ככה צד רק בשל היותי ישראלית. זה מספיק והותר. אחרי כמה ימים שלחתי לקאזו מבחר של סרטוני הסברה על המצב בישראל מנקודת המבט שלנו. שאלתי אותו מה דעתו, האם לפי התאוריה שלו אנחנו מדברים יפנית או עברית. "לא יודע" הוא ענה לי. הבטתי בו באופטימיות זהירה אבל אחרי כמה שניות הוא אמר: "בשבילי, זה הכול סינית". |