* מתוך כבוד לארוע המאמר נכתב בלשון נקבה, אך מתייחס לנשים וגברים כאחת החיים לתקופה מוגבלת בחו"ל מקנים הנחה מסוימת על מעורבות ודאגות. את מוטרדת ממה שקורה בישראל, אבל עדיין רחוקה מספיק כדי שהתחושה תהיה עמומה דיה. מאידך, הצרות באמריקה לא באמת שייכות לך. זו כמעט קלישאה. אבל אחת לכמה זמן יש ארועים מקומיים שחוצים, או לדעתי צריכים לחצות, את סף האכפתיות שלך אפילו כמבקרת לרגע. אלה חריגות בלתי סבירות מנושאים שאמורים להיות בלתי תלויים בדבר. רוב מערכת הבחירות בארצות הברית, מעבר לעניין בדינמיקה הפוליטית והמתח שנבע ממנה, לא חצתה את הרף הזה. אבל ההתבטאויות של פרזידנט אלקט טראמפ לגבי יחסו לנשים אמורות לגרום לכל אדם עם מוסריות מינימלית לזוע באי נוחות רבה, ולרצות למחות בדרך כלשהי. זה אינו נושא אמריקאי, הוא חוצה גבולות, שפות, יבשות ואמור להיות מובן מאליו. לכן יוזמת מצעד הנשים (Women's March) בוושינגטון, על מאות אלפי מפגינותיה ומפגיניה, היתה מפתיעה בעיקר אם לא היתה מתקיימת, והעוצמה בה סחפה את ההמונים היתה, בהתאם, מובנת מאליה. לאחר החלטה קלה להשתתף בארוע, קמנו לנו בבוקר שבת, דחפנו ציוד מינימלי לכיסים (אסור היה להביא תיקים), ויצאנו לדרכנו. בדרך סיפרנו בקצרה לילדים (בני 5.5 ו-9 שנים) במה מדובר, כולל הבהרות בסיסיות: "מה זאת הפגנה?" ו- "למה צריך לדון בשוויון בין נשים וגברים?". לאחר דיון קצר (מאוד- כלל בעיקר דיבור שלנו והנהון של הילדים), חברנו אל חבורת האקטיביסטיות של הקיבוץ והתחלנו את מסענו לעבר היעד. התחושה שמשהו שונה באויר התחילה עוד בדרך לתחנה, כשנתקלנו בנשים עם כובעים ורודים ואוזני חתול (Pussy, כמאמר הנשיא טראמפ, מסמלי הארוע). הנסיעה ברכבת הגבירה עוד את ההתרגשות לקראת המצעד. הקרונות היו כצפוי עמוסים ביותר, אבל היתה תחושת שותפות והתלהבות באויר שהקלה על הדוחק. ברגע שירדנו מהרכבת הכה בנו העומס הצבוע בורוד. זרמנו עם ההמונים אל ה-mall, תוך שחצינו תורים אינסופיים אך מסודרים להפליא מול שירותים כימיים ירוקים ומפנקים (הסדר בתורים האלה לעולם יפתיע אותי). לאחר כמה דקות הליכה התמקמנו על הדשא המכוסה, אמנם שני רחובות מהרחוב המוגדר למצעד, אך בהחלט עמוס ביותר ופעיל מספיק כדי שנהווה חלק מהדבר האמיתי. עיקר המסרים מסביב נגעו בדבר שלשמו התכנסנו, זכויות הנשים ומעמדן. עם זאת, היתה תחושה שחלק מההתלהבות נבעה מהתסכול שבבחירתו של טראמפ. בהתאם לכך, השלטים עסקו בחתולים במגוון וריאציות, אבל גם בנושאים רבים אחרים: גזענות, יחס לזרים, לקהילה הלהט"בית, למדע, להתחממות גלובלית ועוד.
השאלה (המיותרת לדעתי, מן הסתם) האם גברים אמורים היו להשתתף זכתה גם היא להתייחסות. מעבר לכך, זו היתה הזדמנות אדירה להגיע כמשפחה, ולהראות לילדים מחאה עממית, ואת העוצמה של ההמון. הילדים השיגו שלט מאחת שהגיעה מצוידת ביותר להפגנה, הוסיפו כתובות אישיות שלהם והניפו אותו בגאווה. לא בטוח שהבינו כל מה שהולך סביבם, אבל את התחושה הם בטוח ספגו. יש לי הרושם שיהיה להם על מה למחות גם בישראל, כשנחזור, ואני מקווה שלא יקבלו שום דבר כמוגמר גם אם מגיע מה"מדינה" וידעו למחות כשיהיה לדעתם צורך בכך. לאחר כמה שעות חשנו שספגנו מספיק ותרמנו די, וחזרנו הביתה ברכבת פנויה להפליא, ותחושה שנטלנו חלק במאורע משמעותי, אולי אפילו בקנה מידה היסטורי. (תמונות- מאיה פיימן, אסנת תירוש, רוייטרס)
0 Comments
|