בינואר 2021 קיבלתי חיסון שני ולאחר שבועיים של כניסה אובסססבית בכל שעות היום והלילה לאתר האינטרנט של משרד הבריאות להוציא דרכון ירוק, הצלחתי!
עכשיו רק שיפתחו את שדה התעופה ואני באוויר! אמנם עדיין אף חברת ביטוח בארץ לא מוכנה לספק ביטוח רפואי לנוסעים לארה"ב, אך גם לזה מצאתי פתרון. המזוודות שלי ממתינות בסבלנות לממתקים וספרי הילדים שימלאו אותם ועדיין מקוות שיכילו גם קצת בגדים חמים ולא יחכו עד הקיץ שיהיו מלאות רק בבגדים קייצים. בשנה האחרונה נמנעתי מלהיצמד לחדשות שתמיד היו דרמטיות ומצליחות להחשיך לא רק את המסך אלא גם את החיים. אבל עכשיו אני שומעת כל שעה חדשות ברדיו, רואה את החדשות המרכזיות בטלוויזיה וגם בודקת באייפון את מבזקי YENT. וכל זה כדי לשמוע משפט אחד- שדה התעופה פתוח לטיסות לארה"ב. פעמיים כמעט היה משפט כזה אך לאחר כמה שעות הוכחש. לאחר חודשיים של המתנה מתוחה אני רואה ב שחור על גבי מסך אלקטרוני – שדה התעופה נפתח! מיד מתקשרת לבעלי, תזמין לי כרטיס בטיסה הראשונה לארה"ב! "חכי" הוא עונה לי, "הכרטיסים מאוד יקרים, אולי המחיר ירד?" לא! אני צועקת, תזמין לי עכשיו, בטח תהיה התנפלות. "יש לך כרטיס" הוא מרגיע אותי כעבור שעה. אני נושמת לרווחה וקולטת – אני אראה את ילדי ונכדי בפסח לאחר שלא ראיתי אותם יותר משנה! ואז מתחילות להגיע אזהרות הקשורות לטיסה בעת קורונה מצד אוהביי – בני משפחתי וחברותיי. אני אהיה כל הזמן עם מסיכה אני מבטיחה להם, לא אוכל במטוס כשכולם מורידים את המסיכות. אני אכין סנדוויצים ואוכל רק כשכולם יסיימו לאכול וישימו את המסיכות מחדש. כן, אני אקח ג'ל חיטוי בכיס ואנקה את הידיים כל הזמן. כאשר הסובבים אותי נרגעים אני מרשה לעצמי למלא בסיפוק את המזוודות הנאמנות שלי בממתקים, פתיתים, ספרים ומשחקים וכמובן גם קצת בגדים חמים ואביביים והנה אני בנתב"ג. שדה התעופה נטוש, אורות בודדים, סדרנים מובטלים, אך עמדת הצ'ק אין של יוניטד מלאה! הטיסה מפוצצת, כולם כנראה היו עם האבצע על כפתור הזמנת הכרטיס. יושבת במטוס, כל הכיסאות מאוכלסים בנוסעים חובשי מסיכות בכל הצבעים ואנשי צוות עוברים בין השורות ומוודאים שאף אחד לא מוריד את המסיכה מתחת לאף. קיימתי את כל הבטחותי בטיסה והנה אני ברוקוויל, בקיבוץ האהוב עלי, כמה התגעגעתי! מציצה בחטף על הבתים הקטנים, העצים הירוקים, השבילים המקושטים באופניים, קורקינטים וכדורים ומחייכת לעצמי ברואי שהכל נשאר כפי שהיה. מייד נעטפתי בחיבוקים עזים של בני וכלתי, נכדתי נתלית על צווארי ורק נכדי בן ה 8 שחיכה בכיליון עיניים לבואי, עומד עם ידיו מאחורי הגב, נבוך ולא יודע מה לעשות. לחבק את סבתא כשיש קורונה? עכשיו מותר? מותר אפילו לנשק? אני רואה אותו עומד כך, ידיו מאחרוי גבו, עינייו אוהבות ועורגות ואני מחבקת אותו חזק ומנשקת אותו על ראשו, מרגישה כיצד גופו נרגע וליבו דופק בהתרגשות. נכדתי בת ה 5 עדיין בחיקי וכך בחובקי את שניהם מרגישה שהגעתי לפיסגה, לראש ההר. להרגיש שוב את הגוף הקטן שלהם ואת ידיהם המלטפות ולשמוע קרוב לאוזן את הכל המתוק "סבתא". ומיד כמובן גם את "סבתא, מה הבאת במזוודות?" בבת אחת נעלמה שנה וחצי של קורונה בתוך הבית המוכר וקולות נכדיי. למחרת סיירתי איתם כבר בשבילי הקיבוץ, סקרנית לראות את הדיירים, מי עזב ומי נשאר? את חלקם אני רואה על הדשא, כל אחד קרוב לביתו, רובם חובשי מסיכות ואז שומעת "שלום, מה שלומך? ברוכה הבאה!" קשה לי לזהות את הפנים מאחורי המסיכה אך אני מקבלת בשימחה את הברכות ומתחילה לזהות את הדיירים המוכרים על פי הגוף, הקול ותנועות הידיים, וכשמתקרבים כמובן את העיניים. יש גם חדשים. שמחה לראות שהחדשים כבר אומצו על ידי הוותיקים וממשיכים להיות קבוצה מגובשת שמטיילים יחד, אוכלים ארוחות משותפות וצוחקים יחדיו. רק נושאי השיחה קצת השתנו. נושא השיחה המרכזי הוא "קיבלתי חיסון ראשון!", "אני כבר עשיתי את השני והרגשתי על הפנים", "אני צריכה לנסוע שעה וחצי לקבל את החיסון אבל לא מוותרת". נהנית לשמוע את הצעירים הכל כך ישראליים – להתחסן לא מהססים וגם מוצאים פתרונות כיצד להקדים אותם. מוצאת את עצמי מוקפת בצעירים מלאי חום ומרץ היוצאים מבתיהם לאחר תקופה כל כך ארוכה של הסתגרות, ניתוק וגעגועים ומייד מתחברים מחדש בינהם, וגם אלי. "מה את הולכת לבשל קובה?" אולי תעשי לנו סדנה קטנה? פונה אלי דיירת חדשה. ביום שישי אנחנו כבר טורחות במטבח, כל אחת עם קערת הבצק שלה. ואיך אפשר יום עצמאות בלי לעשות על האש? כמו אז, לפני שנתיים, מתאספות כמה משפחות וחוגגות את יום עצמאותנו בעשן ובבשר, תפוחי אדמה ושיפודים. יום חזרתי לארץ מתקרב, מצד אחד אני רגועה כי בני ומשפחתו חוזרים לישראל בקיץ, אך מצד שני אני מרגישה צביטה בלב, אני נפרדת מהקיבוץ. אני מסיירת לבדי בשבילי הקיבוץ בעיני פרידה, שלום לך סנאי חמוד ארוך זנב, אתה תמיד מחכה לי על השביל. שלום גם לכם שבילים מקושטים בצעצועים ותודה לכם שהפעם קיבלתם את פני גם בפרחים האהובים עלי – טוליפים בצבעים מרהיבים! שלום לכם דיירים ישראלים חמי לב ונעימי שיחה. מאוד נהנתי להגיע לכאן בחמש השנים האחרונות ולהרגיש בארה"ב ובישראל בעת ובעונה אחת. במיוחד בשנה הזאת בה, למרות שהבריכה סגורה וחדר הכושר לא היה פעיל וכולם עוטים מסיכות – האווירה החמה ושמחת החיים מלאו את ביקורי ואת ליבי. ועל כך אני מודה לכם. סבתא.
0 Comments
בקיבוץ ברוקוויל
שיחי הדס נטועים לאורך השביל. עצי אלון ענקים שולחים זרועות ארוכים ומצלים את רחבת הדשא. בקיבוץ ברוקוויל ראיתי שפן וסנאי על השביל יונקי דבש ודרורים וגחליליות חגות בערבים ומאירות לצרצרים צרודים. בקיבוץ ברוקוויל יונתן ונדב עם אופניים על השביל יש חומוס במבה ושוקולד השחר ופתיתים וקפה שחור פפריקה וזעתר. וכשמנגל מתמנגל במרפסת קטנה אני נזכרת בביתי שבשכונה. "סבתא, סבתא, בואי" נכדתי הקטנה מקבלת את פני וישר רצה לתוך הבית, נשכבת על הגב, קמה, קופצת ומתחילה לרוץ בסיבובים.
אחיה הגדול משחק אותה "קול" מחייך אלי חצי חיוך, פניו חיוורות מהתרגשות, עיניו נוצצות, מחכה שאבוא לחבק אותו ומיד שואל כמובן "מה הבאת לנו?" מזל ששמתי את כל המתנות בטרולי אני חושבת לעצמי ומתחילה לשלוף אותן אחת אחת. I want המון! צועקת נכדתי הקטנה, מושכת את החבילה וקורעת את הנייר. דפיקה בדלת, נכדי הגדול רץ לפתוח ושם עומדת הילדה של השכנים ושואלת: "אפשר לשחק אצלכם?" הוא מושך אותה פנימה והם רצים לשחק בחדר. כעת, המתנות יכולות לחכות... לרגע אני חוזרת אחורה, לפני 30 שנה כשילדי היו קטנים והחברים שלהם היו דופקים בדלת ובאים לשחק מבלי לקבוע Play date שבוע מראש, לשלוח הודעות לתזכורת וגם לציין את השעה המדוייקת מתי להגיע ומתי לאסוף אותם. אני מחייכת לבני שכנראה מנחש את מחשבותי ואומר" קיבוץ או לא קיבוץ?" נכדתי רצה אלי עם צעצוע חדש של קופה רושמת, לבושה בשימלה של אלסה. איזה יופי אני אומרת לה: "אבא ואמא קנו לך צעצוע חדש ושמלה?" "מה קרה לך אמא" עונה לי בני, "קיבלנו את זה מחברים שעוזבים, וגם את זה ואת זה..." "את רואה את כל חבילות הבגדים הללו?" הוא ממשיך, "אלו בגדים שקטנים על הילדים שלנו אז אנחנו מוסרים אותם לאחרים". "איך אתם יודעים מי צריך ומי עוזב?" אני שואלת. "יש לנו קבוצות ווטסאפ וקבוצת גוגל של הקיבוץ בהן מפרסמים הכל!" כל כך פשוט ויפה אני חושבת, ממש כמו משפחה ושוב נזכרת בכל חבילות הבגדים שהיינו מחליפים במשפחתנו כשהילדים היו קטנים. למחרת אני הולכת לחדר הכושר, מזג אוויר קייצי, נהנית מהעצים הירוקים בצידי השבילים, מביטה על הבתים הקטנים כאשר בפתח כל בית יש פטיו קטן עמוס באופנים, קורקינטים ועוד משחקי ילדים ואיש אינו מפחד מגנבים! מחייכת לעצמי ורק הסנאי הקטן היושב מולי כמכר ותיק ומכרסם בלוט בשתי ידיו הקטנות מזכיר לי שזה לא קיבוץ בישראל. בערב מגיעים למסיבה כמה זוגות חברים ואני חושבת לעצמי: "איזה כיף, כולם כאן הערב. מחר בערב אני בייביסיטר לשני השידונים האלה שלקראת שעת השינה הם מתמלאים באנרגיה שאגרו במטען הסודי שלהם, והכי אוהבים לפרוק אותה כשסבתא שומרת". לפתע אחת האימהות האחרות פונה אלי: "את עושה בייביסיטר מחר, נכון?" "כן" אני עונה. "אז תסתדרי עם ארבעה? הבנות שלנו מצטרפות מחר". קיבוץ או לא קיבוץ? אחר הצהרים הלכתי עם כלתי לאסוף את נכדי מההסעה ובינתיים היא החלה לשוחח עם אחד השכנים על מסיבת שבועות הקרבה ובאה. "מה יש בשבועות?" אני שואלת. "מה זאת אומרת?" היא מתפלאה, "יש אירוע שבועות לכל הקיבוץ! זמרים, מאכלים שכל משפחה מכינה והשמחה רבה!" אני כבר מדמיינת לעצמי את המשפחות עם זרי הפרחים על הראש, סלסלותיהם עם פירות וירקות בזרועותיהם, מרקדים יחפים ושרים "סלינו על כתפינו, ראשנו ביכורים" כפי שראיתי בסרטונים של הקיבוצים, ואז שאלתי: "תגידי, יש לכם שם לקיבוץ?" כלתי מסתכלת עלי כלא מבינה ועונה: "איזה שם את רוצה? זה הקיבוץ, כולם יודעים". אני מסכימה, איך בכלל חשבתי שהוא צריך שם? זה הקיבוץ הייחודי שכמוהו כבר אין בארץ וכנראה גם לא בארה"ב. |