פסח מהווה זמן מצויין לקיים מנהגים עתיקים אבל גם לשבור שגרה. לכן, החלטנו לעשות מעשה ולכתוב לראשונה טור משותף שבמרכזו שני ספרים. בעצם שלושה. הראשון הוא לא ממש ספר כי אם הגדה לפסח, השני הוא גרסא פרשנית אמריקאית לאותה הגדה והשלישי הוא בעצם מסה שחיברו עמוס עוז ובתו, ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר, אשר יצאה לאור בעברית בשנה שעברה.
נתחיל דווקא במסה "יהודים ומילים" שחיבר המועמד הנצחי לפרס נובל בצוותא עם הבת. ראשית נמליץ לכל מי שהתחבט בדיון שנוהל מעל דפי ה"קיבוצון" בנושא ערכי החילוניות בניצוחם של ליאת נוקד-וינדר, גיא מורגנשטרן ובני שוקרון, לקרוא את הספר הזה. תמצאו כאן, בין השאר, נקודת השקפה מרתקת ששמה בצד את הארכיאולוגיה, ההיסטוריה והגנטיקה של העם היהודי ומתרכזת בגחלת הלוחשת שמעבירים ביניהם יהודי כל הדורות – המילה הכתובה. על פי המחברים, מן הרגע בו מלקק הילד בן השלוש את ציפוי הדבש מהאותיות ב"חדר" הוא נושא עימו את הלפיד היהודי שמסמן הלאה את הקשר בין היהודי והטקסט. למסה חמישה פרקים, חלקם מרתקים ממש ועוסקים בשאלות של רציפות הדורות והאם ליהודים בכלל נחוצה יהדות ואילו החלקים האחרים מעט תלושים ומפוזרים. אם אי פעם החשבתם את עצמכם "אדם קורא" ואם אי פעם החשבתם את עצמכם "יהודים", זה הספר הבא שעליכם לקרוא – חד וחלק. נביא רק ציטוט קצר מהספר שמיישב אולי את הסתירות בין תפישתה של נוקד-וינדר לתפישתו של מורגנשטרן: "מה פירושה של חילוניות בעיני יהודים ישראלים? הרבה יותר, כך מתברר, מאשר בעיני לא־מאמינים מודרניים אחרים. החילוניות היהודית האסרטיבית, החל בהוגי ההשכלה של המאה התשע־עשרה וכלה בסופרים הכותבים כיום עברית, איננה סתם אתיאיזם. היא מבוע. ארון הספרים שלה הולך ומסתעף, ומרחב היצירה שלה הולך וגדל. הנה מרגלית אחת מתוך המסה "עוז להיות חילוני" מאת ס. יזהר: "חילוניות אינה מתירנות, ואינה התפרקות הפקר ואינה נטישת כל מה שבמורשת המסורת, ואינה הפיכת גב לתרבות, לצריבתה ולמופתיה - זו התקפה דמגוגית קלה מדי - אלא היא הבנה אחרת של האדם והעולם - הבנה בלתי דתית. ייתכן שכל אדם, בזמן מן הזמנים, חש גם צורך לחפש את האלוהים. היינו הך כעת מהו דיוקו של חיפוש זה. תשובה מן המוכן - אין. בוודאי לא אחת. ולפיכך, גם אין הקלה מן המוכן, ארוזה ומוכנה לשימוש. וכל תשובה אחת כזאת נראית יותר ממלכודת: שלם בחירותך כדי לקבל שלווה. וגם האלוהים אז, שמו: שלווה. השלווה תימוג, החירות תבוזבז - ואז?" חילונים מודעים אינם מבקשים לעצמם שלווה אלא תסיסה, והשאלה חביבה עליהם יותר מן התשובה." הסיבה לכך שבחרנו דווקא בפסח להידרש לספר זה היא המשקל הכבד שנותנים המחברים ל"הגדה של פסח" אותה הם מגדירים כ"הוראות ההפעלה" של הזיכרון היהודי שמוצבות במרכזו של שולחן ארוחת החג הגדולה מכולן. וכאן אנחנו מגיעים לפרשנות החדשה להגדה שהוציא ג'ונתן ספרן-פוייר, אותו סופר יהודי שכבר הוקדשו לו מספר לא מבוטל של מילים במדור "קורא בין השורות" בעיתון דיגיטלי זה. בקוראנו בגרסא זו לא יכולנו שלא לשים לב לעובדה שבאנגלית נקרא הספר – "הגדה אמריקאית חדשה". הסופר טוען שזה על שום כך שההגדה נכתבה באמריקה וכך נהוג, אבל הספר כולו נוטף ממש מאמריקאיות צרופה. מרטין לותר-קינג מוזכר לפחות חמש פעמים, גם דרום אפריקה, אפגניסטן, סוגיות של צדק חברתי ומודעות עצמית עולות באסוציאציה באופן שרק סופר יהודי-אמריקאי שבע מרשה לעצמו להתחבט בהן. יש בזה מידת מה של צדקנות וצביעות אבל אם התבשמתם כבר מהחיים בארה"ב, תמצאו לא מעט נקודות הזדהות עם הכותב. תוכן ההגדה עצמו מוגש כרגיל על פי המיינסטרים ההגדתי המוכר לכולנו מה"קדש ורחץ" ועד ה"הלל נרצה". בדרך, מטפל ספרן-פוייר בסוגיות כבדות המשקל הרובצות על גבו של העם היהודי. מלחם העוני של "הא לחמא עניה", העבדות, דמותו של אליהו ועד הגדי התמים שמדליק את מעגל הדמים אשר מסתיים בבורא עולם. הפרשנות מוגשת ברצינות תהומית וניכר כי ידו של הכותב רעדה לפני שהקלידה כל מילה משל חרדת קודש הנחתה אותו. מה שמרתק אותנו בספרן-פוייר הוא העובדה, כי ההתנגשות בין היהודי שבו לאמריקאי שבו הולידו יוצר "פוסט הומניסטי" ודווקא האופן שבו הוא מנתח טקסט יהודי, מוציא את ה"פוסט-הומניסט" שמשתכן בתוכו ביתר שאת. דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בהתעסקות במושגים כמו "חירות", כמו "שכר ועונש" וכמו "צדק" שהוא מעלה תוך כדי פענוח ההגדה. שאלות כמו - מדוע שלח האל מכות בכל המצרים, גם באלו שלא היו מעורבים בהעבדת עם ישראל? כיצד זה מתכתב עם מעשים של נשיאים אמריקאיים כמו לינקולן וטרומן? האם מטרותיו הצודקות של אלוהים הכשירו את הענישה הקולקטיבית? מה הפירוש העמוק למונח "שפוך חמתך"? פוייר מנסה להציב מראות דוריות ששולחות בבואות יהודיות מגירוש ספרד, מגיטאות אירופה ואפילו מכלא קציעות של האינתיפאדה הראשונה, הכל כחלק ממסע של עם הכורע תחת נטל ההיסטוריה הקולקטיבית שמתומצתת לסיפור אחד שחוזר על עצמו בגרסאות אינספור. בנוסף לפרשנויות להגדה עצמה, מלווה את הטקסט מעין סרגל היסטורי שרץ לאורך כל עמודי הספר ומגולל בקצרה את תולדות הפסח וההגדה כמו ציר היסטורי בעל חשיבות יהודית ממעלה ראשונה. תמצאו שם כמה עובדות מעניינות על האופן בו התגלגלו קורותיה של ההגדה עד שהפכה למסמך החשוב והמלכד שהיא כיום. ברשותכם, נשמח לפתח את אחת מהנקודות עליהם עומד ספרן-פוייר בספרו ואף בני משפחת עוז מזכירים בספרם. הכוונה לסיפור ארבעת הבנים בהגדה. לטעמנו, אם ההגדה היא הלב הפועם של העם היהודי, כי אז סיפור הבנים הוא העורק הראשי שלה, קו החיים, הקוד הבסיסי. במיוחד אוהבים אנחנו את הפרשנות המזוהה (ככל הידוע לנו) עם הרב לאו לפיה אין מדובר בארבעה אחים או סוגי בנים כי אם בארבעה דורות. כך מוסבר שהבן החכם הוא זה שקורא, שלומד, שמעביר את הגחלת היהודית הלאה, אולם רצה הגורל ובנו הוא רשע, כלומר, לא ממש אכפת לא מכל הברבורים הללו על שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו וכו'. מכאן נגיע אל הנכד, הלא זה התם. התם הוא הבן של הרשע וכשמגיעים הם לביקור אצל סבא (החכם), שואל הוא את אביו שאלת תם – " אבא, מה אלו הספרים האלה, מה סבא לומד?". השנים חולפות ומגיעים לדור הרביעי, הסבא-רבא החכם כבר מת, ומאחר שהגחלת מעולם לא עברה אל הנין, הוא פשוט אינו יודע לשאול. ההגדה בעצם מתרה בנו: אם לא תגידו – לא יהיה מי שיידע. כך במספר משפטים ספורים, אפשר לתמצת את כל התורה כולה. אם צריך לבחור חלק אחד מתוך ההגדה, סיפור הבנים הוא הבחירה האוטומטית שלנו. אם צריך לבחור רק משפט אחד – הרי זה "והגדת לבנך". נדמה שביהדות, זהו הציר הבסיסי, הראשוני והחשוב מכולם: אבא ובן (תסלחנה לנו הנשים והבנות שלהן מקום נכבד, אבל באקלים השוביניסטי והפרימיטבי בו נוצרו הכתבים האלה, הן קיבלו פחות מקום). אי אפשר לפרק בין הצמד הזה, אין משמעות לאחד בלי השני וכל ההמשכיות היהודית לאורך אלפי שנים נשענה למעשה על שאלה אחת: האם הצליח האב להעביר את הגחלת לבנו? האם השכיל הבן לגמוע מלוא הכוס? לסיום, נסב את תשומת לב קוראי ה"קיבוצון" לאופן שבו מסתיימת ההגדה, המילים " לשנה הבאה בירושלים". בפרשנותו אומר פוייר: במשך דורות כה רבים, ערגו יהודי כל התפוצות למקום האחד הקדוש והנשגב, מושא תפילתם וגעגועיהם הבלתי נדלים. כבר שנים שכל שצריך בכדי להגיע לשם הוא מושב בטיסה ודרכון. אנחנו כבר לא חלק מאותו קולקטיב של עם הכמה להתאחד עם כור מחצבתו, אלא יחידים המחפשים את מקומם בפאזל בעולם מלא בסוגיות של חילון ודת. אנחנו, שעשינו את הדרך ההפוכה, שבוחרים לשים אוקיינוס בינינו לבין ירושלים, מעלים על דל שפתינו את שלוש המילים הללו לא בחרדת קודש כי אם בתהיה – לשנה הבאה בירושלים? חג שמח!
2 Comments
|