קשה לחשוב על ביקורת ספר שתהיה רלוונטית יותר לקהל הישראלי ברוקוויל מאשר זו המתארת את הספר בו נדון היום.
אם אתם ישראלים יהודים שחיים באיזור וושינגטון רבתי בשנת 2017, ״הנני״ של ג׳ונתן ספרן-פוייר צריך להיות ספרכם הבא, בהנחה שטרם הנחתם עליו את הטלפיים. ולמקרה שתהיתם מדוע: ככל הידוע לכותב ביקורת זו, ״הנני״ הוא הספר היחיד שכל עלילתו מתרחשת באיזור Woodley-Park ו Silver-Spring מצד אחד, וישראל מהצד השני. כל הדמויות הראשיות הן או יהודים-אמריקאיים או יהודים-ישראלים. אם זה לכשעצמו לא יספיק על מנת לדרבן אתכם, אז רק אוסיף כי הספר הוא יצירת מופת שנכתבה על ידי הסופר היהודי האמריקאי החשוב ביותר כיום (לו הקדשתי טור שלם בעבר) ונוגעת בכל התקרובת המסובכת הזו של יחסי ישראל- יהודי ארה״ב, יחסי יהודי ארה״ב עם עצמם ויחסם של אותם יהודים לאמריקה בה הם חיים. נשמע יומרני? בהחלט, ככה זה עם ספרן-פויר. לא חסרות מניירות ואהבה עצמית מוגזמת, לא חסר קיטש והספר בוודאי ארוך יתר על המידה. אך עם כל זאת – יצירה חשובה מאין כמוה שמהווה חלון הצצה לעולמם של יהודי המקום שחיים סביבנו אך כה מעט ידוע לנו לגביהם. ישנם כרבע מיליון יהודים במשולש די.סי- מרילנד-וירג׳יניה ומבחינתנו הם לא הרבה יותר מפנקס צ׳קים לעת מצוא ואוטובוסים של ״תגלית״. ממש בשבוע שעבר (יוני 2017), עם התפוצץ פרשת נשות הכתל ועניין הגיור הלא אורתודוקסי, סערו אמות הסיפים של מחוז מונטגומרי רווי היהודים. הרפורמים והקונסרבטיבים היו כמרקחה וכך גם שלל הסוכנויות והפדרציות היהודיות המרובות הזרועות לאורך המחוז כמו סניפים של טאקו-בל. ואצלנו הישראלים מה? שלווה אדישה או אדישות שלווה. מה לנו ולזה? מרבית החילוניים שנעים על הספקטרום האגנוסטי-אתאיסטי ויתרו כבר מזמן על הצורך להבדיל בין הזרמים או ליטול חלק בקלחת היידית שאינה מנת חלקו. לא מן הנמנע שדווקא הרתיעה הרפלקסיבית הזו, פועל יוצא של עשרות שנות חוסר הפרדה בין דת ומדינה במדינת המוצא שלנו – היא זו שמונעת מאיתנו להכיר לעומק את יהדות ארה״ב הליברלית, הרפורמית, הקונסרבטיבית ואף הרקונסטרוטיבית. וזה טראגי. לא כי אנחנו מפספסים איזו אמת רוחנית נשגבת או גודמים את היהודי הקטן שבתוכנו ומאבדים קשר עם המורשת. אלא כי דווקא לחילוניים פרוגרסיביים יש עולם ערכים משותף ועצום עם הזרמים הליברליים של יהודי צפון אמריקה וביחד הם עשויים להיות כוח מוביל בעולם היהודי שערפל העתיד צופן לו עוד המון התנגחויות בין תתי הזרמים השונים. רוצה לומר – אם חילוניים לא יתגייסו למען רפורמים בשל הזכות לקיים מצוות על פי דרכם, אין להם מה להתגייס למען להטב״קים במידה והם סטרייטים או למען שחורים אם הם צחים כשלג. מאבק למען פלורליזם הוא מאבק למען פלורליזם, וראוי כי כל אתאיסט ״מתקדם- בעיני-עצמו״ ייכנס תחת האלונקה למען התמונה הגדולה גם אם הוא מגחך לנוכח אנשים המתנודדים אל מול קיר ואבניו העתיקות. ואולי אין דרך טובה יותר להתחיל מאשר לפתוח בעמוד הראשון של ״הנני״. במוקד הספר יש ספירלה של משברים. זה מתחיל ממשברים אישיים – בן ה-13 במשבר התבגרות לפני בר-המצווה, האב ג׳ייקוב במשבר אמצע החיים, האם ג׳וליה איבדה עניין בחייה. משם הספר עולה למשברים פנים משפחתיים – הזוגיות המתפרקת של ג׳ייקוב וג׳וליה והשפעתה ההרסנית על כל הסובבים. הניגוד הגמור בין ג׳ייקוב – המייצג את יהודי ארה״ב הליברלים והביקורתיים כלפי ישראל לעומת אביו ארב, שמייצג את הדור שבו ציונות היתה חזות הכל והעמידה לצד ישראל היתה אוטומטית. הדיאלוגים העוקצניים ומלאי הבוז בין השניים ושזורים לאורך כל הרומאן – מסמלים את הקונפליקט העצום בו מצויה יהדות ארצות הברית בעת הנוכחית. ופתאום באמצע כל הבעיות היומיומיות האלו – קורה אסון בקנה מידה לאומי לישראל המוציא מכל הדמויות את כל ההתמודדיות הפנימיות והכמוסות שלהן. דמות ראשית נוספת היא בן-דודו הישראלי של ג׳ייקוב, תמיר. תמיר ובנו ברק, מגיעים לביקור לרגל בר-המצווה של סאם בנו של ג׳ייקוב ולמעשה ״נתקעים״ בדי.סי בשל מצב החירום בישראל. הניגוד בין ג׳ייקוב- היהודי הגלותי עם הנוירוזה האמריקאית לתמיר הצבר הדוגרי והקולני הוא סמל נוסף אותו מנסה ספרן-פוייר לשווק לקורא. מהיכרות עם ספריו המוקדמים, אין ספק כי המחבר, ילד הכאפות, החנון האולטימטיבי, עם הצדקנות הצמחונית שלו וההומניזם הבלתי מתפשר שלו ( הניבעים היטב בספריו ״הכל מואר״ ו ״לאכול חיות״) חש רגשי נחיתות לעומת דמות הצבר המחוספסת שבפועל הגשימה את חזון הדורות היהודי. תמיר, שחי בישראל כל שנותיו, בנה חיים שלמים, קריירה והצלחה תוך שהוא חי בארץ הקודש – נתפס בעיני ג׳ייקוב כאלטר-אגו שלעולם לא יוכל להיות. יחסי הקנאה-חיבה שלו עם תמיר הם התמצית של הקונפליקטים שיש ליהודי המקום עם עצמם ועם בני עמם. יש לזכור שספרן-פויר חי בישראל במשך חצי שנה על מנת לאפיין מקרוב את דמויות הישראלי המצוי. אז אמנם הוא בורא כאן דמות ישראלית מוגזמת וקלישאתית ( דקה אחרי שהוא נוחת ברייגן, תמיר לופת באשכים של ג׳ייקוב ומציץ לזרים בשירותים. נו, קצת הגזמת אדון פויר) אבל הנראטיבים שמלווים את עולמו של ג׳ייקוב ביחס לישראלים במהלך הספר נראים מהימנים למדי. ראוי עוד לציין, כי הספר רצוף השוואות תנכיות סמליות וחכמות להפליא. אני משוכנע כי עם קריאה שניה אבחין ברבות נוספות. הסמל הכי מובהק, מתגלם בכלבם של בני משפחת בלוך. יצור זקן בשם ארגוס שאינו שולט עוד על סוגריו. מדפו הראשון ועד האחרון, עוסקים בני הבית בצורך להמית את הכלב המתת חסד אך דוחים את הקץ. עקדת יצחק מהדהדת לכל אורך הרומאן ( כמו שמו של הספר- הנני, מילת המפתח של פרשת העקדה) וההחלפה של הבן היקר בכלב רק מעצימה את המשלים של הסופר, שמציב מולנו את ההפרדה בין ישראלי ליהודי, בין יהודי לאמריקאי ובין אדם לכלב – אך גם אוהב לשבור את כולן ולייצר משל אוניברסלי ואחיד של אהבת חיים, נצחיות והמשכיות. בקוראכם את ״הנני״ תקבלו שניים במחיר אחד – גם יצירה חכמה ועשירה העוסקת בכם ובסובבים אותכם וגם איזכורים נהדרים על רוקוויל וסביבתה. אפילו פיצה ״ארמנד׳ס״ מקבלת כמה שורות, מה יש פה לא לאהוב? קריאה מהנה.
0 Comments
זמן רב עבר מאז כתבתי ל"קיבוצון". אני מודה שכבר למעלה משנה שמופעל עליי מצד מערכת העיתון לחץ מתון עד תלול לכתוב משהו על הרפר לי. למעשה, רק כאשר צחי זופרן פנה אליי והתעקש שנכתוב את שני הטורים שלנו כחלק ממהדורה אחת באותו נושא, לא יכלתי לסרב עוד. למה דווקא על הרפר לי ולמה דווקא עכשיו? ישנן מספיק סיבות, אבל שלוש עיקריות:
נתחיל מהעובדה הראשונה- נל הרפר לי, נפטרה השנה (פברואר 2016) בשיבה טובה בגיל 88. ואולם הסיבה השניה והיותר דוחקת, נעוצה בכך שספרה הראשון פורסם אי אז ב- 1960 ואילו השני יצא לאור ממש בשנה שעברה. זו תפוקה די דלה לסופרת, הלא כן? ועל אחת כמה וכמה אם מתחשבים בעובדה שהספר שיצא ב- 2015 הוא בסך הכל גרסה ראשונית של אחיו מ- 1960. בקיצור – אשה שכתבה ספר אחד בדיוק ומאז נדם קולה הספרותי. האם שווה להקדיש לה טור? התשובה היא – בהחלט כן! הסיבה השלישית לכתוב על הרפר לי ושני ספריה - הבחירות הממשמשות ובאות לנשיאות ארצות הברית. מה לספר מ 1960 ולנשיא הנבחר ב 2016 , אתם שואלים? ובכן, לא מעט. אז בואו נתייחס ל"אל תיגע בזמיר". נדיר כל כך למצוא ספר שיוצא בתזמון נכון כל כך ( הבשלת המאבק של התנועות לזכויות האזרח בשנות השישים), עוסק בתקופה ומקום משמעותיים כל כך בהיסטוריה האמריקאית ( דרום ארה"ב שבין תקופת הבניה מחדש – ה Reconstruction – ומלחמת העולם השניה) ורלוונטי כל יום וכל שעה מאז ועד הרגע הזה ממש. העוצמה של הספר הזה, היא היותו מסופר מנקודת מבטה של ילדה בת שמונה שנאלצת להתבגר מהר מכפי שתרצה על רקע השמרנות והמתיחות הבין-גזעית שאפיינה עיירות קטנות ודרומיות כמו מייקום, בה מתרחשת העלילה. עורכת דין צעירה ילידת אלבאמה שהיגרה צפונה, מתפנה לכמה שנים בכדי לכתוב את ״ניצב כל הלילות״. העלילה – ילידת עיירה קטנה בדרום שחיה בניו-יורק שבה לעיר הולדתה לביקור רק על מנת לגלות כמה חשוכה, נבערת, גזענית ומלאת סטיגמות החברה אותה נטשה. העורכת הספרותית קוראת ופוסקת – זה לא ספר טוב. היא מאיצה בה להרחיב את הפלאש-באקים השזורים לאורך היצירה ולכתוב את הספר מנקודת מבט של הילדה בת השמונה שחווה את מייקום, אלבאמה בזמן אמת. התוצאה – אל תיגע בזמיר- תזכה אותה בפוליצר ותהפוך לספר שנבחר שוב ושוב כאחד הרומאנים האמריקאיים החשובים במאה העשרים. ועל כן, ברגע שהודיעו כי גרסתו הבוסרית והראשונית של הספר תצא סוף סוף לאור – התרגשות אחזה בכל מי שאי פעם בלע את ״הזמיר״ בנשימה עצורה. תוך ימים ספורים נרכשו מיליוני עותקים ברחבי העולם. ולאחר שסיימתי את ״ניצב כל הלילות״ נותרתי ברגשות מעורבים. הדבר המרכזי ההופך את ״אל תיגע בזמיר״ למסמך של אנשי זכויות אדם ואקטיביסטיים ליברליים, הוא דמותו של אטיקוס פינץ׳, אביה של הגיבורה, עורך הדין שהוא אחת מהדמויות המצפוניות, החומלות ומעוררות האמפטיה שהועלו אי פעם על גבי הכתב. אטיקוס ניצב לבדו מול עיירה גזענית וצמאת דם כשהוא מייצג נאשם שחור באונס שלא ביצע ומספק ציטוטים כגון : ״לפני שאוכל לחיות עם האנשים כאן, עליי לחיות קודם כל עם עצמי״. דמות זו, בתוספת ציר המשנה של העלילה על הנער בו רדלי שנחבא בביתו כבר שנים והפך בליבם של התושבים למפלצת מסוכנת, מסיעים ביחד את המסר המרכזי של הסיפור. הפחד מהאחר תמיד יעוור את האדם לכדי שנאה לא רציונלית והוא יכול לדחוף קהילות שלמות למקומות אפלים. ודווקא ב״ניצב כל הלילות״ שעלילתו מתרחשת עשרים שנים מאוחר יותר, מתגלה אטיקוס אחר. זקן יותר, פרגמטי, מתפשר על עקרונותיו ונותן לגלי הגזענות הלבנה להרים את ראשם תוך שהוא משתף עימם פעולה ומצר את צעדי האגודה לזכויות השחורים. עולמה של ג׳ין-לואיז, היא סקאוט הקטנה מ״הזמיר״, קורס עליה כשהיא שבה לעיירה ונוכחת לדעת כי כל אהוביה הם כעת חלק מהמנגנון הדרומי לשימור עליונות הגזע הלבן. כאשר מסיימים את ״ניצב״, בהנחה ש״הזמיר״ כבר יושב לנו בראש, אפשר להתפעל מהשלם על שני חלקיו, אך אין ספק שכספר בעיני עצמו הוא משמעותית פחות טוב. הוא דומה יותר לאסופת תובנות שמקבלות נפח רק אם מכירים מראש את הנפשות הפועלות. הספר כן ממריא בשני דיאלוגים המצויים בדפיו האחרונים: האחד בין סקאוט לאביה והשני בינה לבין דודה. בדיאלוגים אלה מובעים כל הרעיונות המרכזיים של ליברליזם מול שמרנות ששוכנים עד היום בלב הדיון האמריקאי ונשמעים בווליום גבוה במערכת הבחירות הנוכחית. מיהו אדם? מהן זכויותיו? מה היחיד יכול לעשות בתוך קהילה? האם המצפון הוא גם המצפן, או שזהו אידאל חמקמק שלא מתקיים בעולם האמיתי? ומעל הכל – מהו ומיהו הדרום הלבן, זה שהפסיד במלחמת האזרחים אך גאוותו לא נעלמה לשום מקום, תשאלו את דונאלד טראמפ. במובן אחד זה ממש משמח לקרוא את הרפר לי בשתי נקודות זמן שונות אלה (שנות השלושים ושנות השישים). לי היא ממש צאצאית ישירה של הגנרל לי, גאוות הדרום שהועלה לדרגת על אנוש ממש בחוות והאחוזות של אצילי האיזור. היא חילקה את חייה בין המשק רחב הידיים במונרוויל הקטנה המונה 10000 נפשות לבין דירת חדר בניו-יורק העצומה. האם יש ניגוד תוך-אמריקאי מקוטב כל כך? כנראה שלא. ולכן היא הופכת לקול כה משמעותי המספר את הסיפור של השבר הגדול, של העלבון הצרוב בלבבות הדרומיים במשך שנים רבות כל כך. לי מותחת קו ישר בין ניצחון הצפון לביטול העבדות, לחוקי הסגרגציה ועד תקופת רוזה פארקס והתעוררות השחורים. ואם אתם חושבים שמדובר בהיסטוריה עתיקה שמחייכת אלינו מבין הדפים, אתם טועים. אני מקווה שצחי זופרן ירחיב על כך בטורו, אבל דבר אחד אני מבטיח לכם - אנשים באמריקה ובכל העולם "נוגעים בזמיר" בכל יום גם ב-2016. ולא תמיד יש מספיק אטיקוס פינצ׳ים שיעצרו אותם. הפעם נתייחס לספר וסופר מאוד מעניינים בנוף האמריקאי. מספיק להרהר בסיפור הרקע של טריסטן אגולף כדי להבין שמדובר כנראה בנפש ייחודית. להלן תקציר חייו: נולד בראשית שנות השבעים בספרד לאם ציירת ואב עיתונאי/סופר שהיגרו לארה״ב שנים ספורות לאחר מכן. כור ההיתוך האמריקאי, המכונה לעיתים גם ״השיטה״ לא ממש עבדו בשביל טריסטן הצעיר שנשר מלימודיו והרחיק עד פריז כדי להקים להקת רוק ולכתוב. יצירתו הראשונה, שהיא גם נושא הטור הזה, נדחתה על ידי למעלה משבעים הוצאות לאור אמריקאיות שלא השכילו לראות שום כישרון חבוי. דווקא מו״ל צרפתי, אליו התגלגל הספר במקרה, זיהה את הפוטנציאל, דחף את ״אדון החצר״ קדימה וגל הביקורות האוהד סחף אחריו תרגומים לשלל שפות והפך את הספר לרב-מכר בקנה מידה עולמי בכלל ואמריקאי בפרט. עד כאן סיפור הסינדרלה של אגולף נשמע דווקא כלקוח מסרט אמריקאי טיפוסי. רק שאצל אגולף, כמו בספרים כך בחיים, הסוף לא תמיד שמח. ב 2005, שש שנים מאז צאת ספרו הראשון, שם קץ לחייו בירייה לאחר תקופה ממושכת של דיכאון קליני. אגב, אם לא די בכך, גם אביו התאבד כשעוד היה טריסטן נער.
ואם מחברים את כל הנקודות האלה לקו אחד, לא מפליא שמתקבל ספר כמו ״אדון החצר״. בספר ישנן לדעתי שתי דמויות ראשיות. לאחת קוראים ג׳ון קלטנברונר שנולד בעיירה בייקר אשר במערב התיכון של ארה״ב. ג׳ון הוא אנטי גיבור כל כך מובהק שכשניסיתי להיזכר איפה פגשתי דמות כל כך תלושה מהקונטקסט שלה פשוט לא הצלחתי. מה לא עובר עליו, מילדות ועד יום מותו, כל מה שהוא מנסה לעשות נע בין כישלון לטרגדיה. נדמה שבכל פעם בה הוא מנסה לברוא לעצמו דרך חיים משלו, באה המציאות בשיתוף השיטה האמריקאית שמתבטאת ביתר שאת בעיירה כמו בייקר ומשתלחת בו בלי רחמים, באלימות, בבוטות שהסופר אפילו לא מנסה לצנזר או לרכך. הדמות של ג׳ון, שמיד עם היוולדו הוא מסומן כחריג, כאחר, ככזה שלא שייך לתלם, הולכת ונבנית בעוצמה עד שמתקבל אדם רווי כעסים, אלים, למוד כישלונות שכל כשרונותיו ( הרבים דווקא) מתועלים לנקמה. ויש עוד דמות ראשית מאוד בספר. אבל היא לא אדם, היא ישות. הדמות הנוספת היא העיירה בייקר. בייקר היא סמל חסר מסכות ופילטרים לאמריקה של מטה. נציגת המערב התיכון מוצגת בספר כממלכת הבורות, כמקום המסרס, האלים, ששונא את האחר ואת עצמו יותר מכל. נראה שכל ההתייחסות לטפח הזה בחברה האמריקאית נכתב מדם ליבו של אגולף והזכיר לי יותר מהכל את ״ התפסן בשדה השיפון״ האלמותי של סלינג׳ר. לא פחות. אז נכון שכתיבתו של אגולף אינה וירטואוזית יתר על המידה ואולי לא הייתי ממקם אותו גבוה ברשימת הסופרים שכיף לקרוא. חלק מהמבקרים השוו אותו לפוקנר וקורמאק מק'ארת'י. הוא ממש לא שם. המשפטים שלו דומים יותר ללבנים כבדות שהוא הודף לעבר הקורא. שבלוניים, אפורים וקודרים, אבל הם משתלבים היטב עם אוירת הדכדוך של הספר. למעשה, היו מספר פעמים שפשוט הנחתי את הספר מידי ולו רק כדי לתת לג׳ון קלטנברונר לנשום קצת ולנוח מכל הסטירות שבייקר מחטיפה לו. שווה גם להתייחס לחלק המסיים את הספר. בלי לקלקל ולחשוף יותר מדי, אכתוב רק שמדובר במהלך אפי ומהדהד שאפשר אולי היה אפילו לפרוש על פני כמה עשרות עמודים נוספים ולא לאבד מהעוצמה שלו. בחלק הזה מדגים אגולף כמה שברירי ורעוע הוא מגדל הקלפים המרכיב את החברה ( החברה בכלל? החברה האמריקאית בפרט? תחליטו אתם) ומה קורה כשמחליטים להוציא כמה מהקלפים שבתחתית שלו. הכל קורס במפולת מפוארת וחסרת פשרות. טריסטן אגולף, במעט שהותיר לנו לפני שהחליט שהעולם הזה לא בשבילו, ממחיש ביצירה המאוד מיוחדת הזו כמה באזורים מסויימים באמריקה, מוטב לך להיות אזרח לבן עם פרנסה סבירה, הצועד לכנסיה לפחות אחת לשבוע, שולח את ילדיך לבית ספר בו האמונה השלטת היא הבריאתנות; ובכלל – כדאי מאד שתהיה בינוני למדי בלי שאיפות מיותרות ובלי השגות על אורח החיים הזה. ל״אדון החצר״ יש כותרת משנה: ״הגיע הזמן לשחוט את העגל לסעודה ולחזק את ישרי הדרך בחבל התירס״. אולי זה בדיוק מה שהסופר מנסה לעשות - לשחוט לנו את העגל מול הפרצוף. אם אינכם נרתעים מספר שבכל ארבע מאות שלושים וששת עמודיו הדמות הראשית בו מחייכת בערך פעמיים, "אדון החצר" עשוי להיות לכם חבר קרוב במשך כמה ימים טובים. פסח מהווה זמן מצויין לקיים מנהגים עתיקים אבל גם לשבור שגרה. לכן, החלטנו לעשות מעשה ולכתוב לראשונה טור משותף שבמרכזו שני ספרים. בעצם שלושה. הראשון הוא לא ממש ספר כי אם הגדה לפסח, השני הוא גרסא פרשנית אמריקאית לאותה הגדה והשלישי הוא בעצם מסה שחיברו עמוס עוז ובתו, ההיסטוריונית פניה עוז-זלצברגר, אשר יצאה לאור בעברית בשנה שעברה.
נתחיל דווקא במסה "יהודים ומילים" שחיבר המועמד הנצחי לפרס נובל בצוותא עם הבת. ראשית נמליץ לכל מי שהתחבט בדיון שנוהל מעל דפי ה"קיבוצון" בנושא ערכי החילוניות בניצוחם של ליאת נוקד-וינדר, גיא מורגנשטרן ובני שוקרון, לקרוא את הספר הזה. תמצאו כאן, בין השאר, נקודת השקפה מרתקת ששמה בצד את הארכיאולוגיה, ההיסטוריה והגנטיקה של העם היהודי ומתרכזת בגחלת הלוחשת שמעבירים ביניהם יהודי כל הדורות – המילה הכתובה. על פי המחברים, מן הרגע בו מלקק הילד בן השלוש את ציפוי הדבש מהאותיות ב"חדר" הוא נושא עימו את הלפיד היהודי שמסמן הלאה את הקשר בין היהודי והטקסט. למסה חמישה פרקים, חלקם מרתקים ממש ועוסקים בשאלות של רציפות הדורות והאם ליהודים בכלל נחוצה יהדות ואילו החלקים האחרים מעט תלושים ומפוזרים. אם אי פעם החשבתם את עצמכם "אדם קורא" ואם אי פעם החשבתם את עצמכם "יהודים", זה הספר הבא שעליכם לקרוא – חד וחלק. נביא רק ציטוט קצר מהספר שמיישב אולי את הסתירות בין תפישתה של נוקד-וינדר לתפישתו של מורגנשטרן: "מה פירושה של חילוניות בעיני יהודים ישראלים? הרבה יותר, כך מתברר, מאשר בעיני לא־מאמינים מודרניים אחרים. החילוניות היהודית האסרטיבית, החל בהוגי ההשכלה של המאה התשע־עשרה וכלה בסופרים הכותבים כיום עברית, איננה סתם אתיאיזם. היא מבוע. ארון הספרים שלה הולך ומסתעף, ומרחב היצירה שלה הולך וגדל. הנה מרגלית אחת מתוך המסה "עוז להיות חילוני" מאת ס. יזהר: "חילוניות אינה מתירנות, ואינה התפרקות הפקר ואינה נטישת כל מה שבמורשת המסורת, ואינה הפיכת גב לתרבות, לצריבתה ולמופתיה - זו התקפה דמגוגית קלה מדי - אלא היא הבנה אחרת של האדם והעולם - הבנה בלתי דתית. ייתכן שכל אדם, בזמן מן הזמנים, חש גם צורך לחפש את האלוהים. היינו הך כעת מהו דיוקו של חיפוש זה. תשובה מן המוכן - אין. בוודאי לא אחת. ולפיכך, גם אין הקלה מן המוכן, ארוזה ומוכנה לשימוש. וכל תשובה אחת כזאת נראית יותר ממלכודת: שלם בחירותך כדי לקבל שלווה. וגם האלוהים אז, שמו: שלווה. השלווה תימוג, החירות תבוזבז - ואז?" חילונים מודעים אינם מבקשים לעצמם שלווה אלא תסיסה, והשאלה חביבה עליהם יותר מן התשובה." הסיבה לכך שבחרנו דווקא בפסח להידרש לספר זה היא המשקל הכבד שנותנים המחברים ל"הגדה של פסח" אותה הם מגדירים כ"הוראות ההפעלה" של הזיכרון היהודי שמוצבות במרכזו של שולחן ארוחת החג הגדולה מכולן. וכאן אנחנו מגיעים לפרשנות החדשה להגדה שהוציא ג'ונתן ספרן-פוייר, אותו סופר יהודי שכבר הוקדשו לו מספר לא מבוטל של מילים במדור "קורא בין השורות" בעיתון דיגיטלי זה. בקוראנו בגרסא זו לא יכולנו שלא לשים לב לעובדה שבאנגלית נקרא הספר – "הגדה אמריקאית חדשה". הסופר טוען שזה על שום כך שההגדה נכתבה באמריקה וכך נהוג, אבל הספר כולו נוטף ממש מאמריקאיות צרופה. מרטין לותר-קינג מוזכר לפחות חמש פעמים, גם דרום אפריקה, אפגניסטן, סוגיות של צדק חברתי ומודעות עצמית עולות באסוציאציה באופן שרק סופר יהודי-אמריקאי שבע מרשה לעצמו להתחבט בהן. יש בזה מידת מה של צדקנות וצביעות אבל אם התבשמתם כבר מהחיים בארה"ב, תמצאו לא מעט נקודות הזדהות עם הכותב. תוכן ההגדה עצמו מוגש כרגיל על פי המיינסטרים ההגדתי המוכר לכולנו מה"קדש ורחץ" ועד ה"הלל נרצה". בדרך, מטפל ספרן-פוייר בסוגיות כבדות המשקל הרובצות על גבו של העם היהודי. מלחם העוני של "הא לחמא עניה", העבדות, דמותו של אליהו ועד הגדי התמים שמדליק את מעגל הדמים אשר מסתיים בבורא עולם. הפרשנות מוגשת ברצינות תהומית וניכר כי ידו של הכותב רעדה לפני שהקלידה כל מילה משל חרדת קודש הנחתה אותו. מה שמרתק אותנו בספרן-פוייר הוא העובדה, כי ההתנגשות בין היהודי שבו לאמריקאי שבו הולידו יוצר "פוסט הומניסטי" ודווקא האופן שבו הוא מנתח טקסט יהודי, מוציא את ה"פוסט-הומניסט" שמשתכן בתוכו ביתר שאת. דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בהתעסקות במושגים כמו "חירות", כמו "שכר ועונש" וכמו "צדק" שהוא מעלה תוך כדי פענוח ההגדה. שאלות כמו - מדוע שלח האל מכות בכל המצרים, גם באלו שלא היו מעורבים בהעבדת עם ישראל? כיצד זה מתכתב עם מעשים של נשיאים אמריקאיים כמו לינקולן וטרומן? האם מטרותיו הצודקות של אלוהים הכשירו את הענישה הקולקטיבית? מה הפירוש העמוק למונח "שפוך חמתך"? פוייר מנסה להציב מראות דוריות ששולחות בבואות יהודיות מגירוש ספרד, מגיטאות אירופה ואפילו מכלא קציעות של האינתיפאדה הראשונה, הכל כחלק ממסע של עם הכורע תחת נטל ההיסטוריה הקולקטיבית שמתומצתת לסיפור אחד שחוזר על עצמו בגרסאות אינספור. בנוסף לפרשנויות להגדה עצמה, מלווה את הטקסט מעין סרגל היסטורי שרץ לאורך כל עמודי הספר ומגולל בקצרה את תולדות הפסח וההגדה כמו ציר היסטורי בעל חשיבות יהודית ממעלה ראשונה. תמצאו שם כמה עובדות מעניינות על האופן בו התגלגלו קורותיה של ההגדה עד שהפכה למסמך החשוב והמלכד שהיא כיום. ברשותכם, נשמח לפתח את אחת מהנקודות עליהם עומד ספרן-פוייר בספרו ואף בני משפחת עוז מזכירים בספרם. הכוונה לסיפור ארבעת הבנים בהגדה. לטעמנו, אם ההגדה היא הלב הפועם של העם היהודי, כי אז סיפור הבנים הוא העורק הראשי שלה, קו החיים, הקוד הבסיסי. במיוחד אוהבים אנחנו את הפרשנות המזוהה (ככל הידוע לנו) עם הרב לאו לפיה אין מדובר בארבעה אחים או סוגי בנים כי אם בארבעה דורות. כך מוסבר שהבן החכם הוא זה שקורא, שלומד, שמעביר את הגחלת היהודית הלאה, אולם רצה הגורל ובנו הוא רשע, כלומר, לא ממש אכפת לא מכל הברבורים הללו על שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו וכו'. מכאן נגיע אל הנכד, הלא זה התם. התם הוא הבן של הרשע וכשמגיעים הם לביקור אצל סבא (החכם), שואל הוא את אביו שאלת תם – " אבא, מה אלו הספרים האלה, מה סבא לומד?". השנים חולפות ומגיעים לדור הרביעי, הסבא-רבא החכם כבר מת, ומאחר שהגחלת מעולם לא עברה אל הנין, הוא פשוט אינו יודע לשאול. ההגדה בעצם מתרה בנו: אם לא תגידו – לא יהיה מי שיידע. כך במספר משפטים ספורים, אפשר לתמצת את כל התורה כולה. אם צריך לבחור חלק אחד מתוך ההגדה, סיפור הבנים הוא הבחירה האוטומטית שלנו. אם צריך לבחור רק משפט אחד – הרי זה "והגדת לבנך". נדמה שביהדות, זהו הציר הבסיסי, הראשוני והחשוב מכולם: אבא ובן (תסלחנה לנו הנשים והבנות שלהן מקום נכבד, אבל באקלים השוביניסטי והפרימיטבי בו נוצרו הכתבים האלה, הן קיבלו פחות מקום). אי אפשר לפרק בין הצמד הזה, אין משמעות לאחד בלי השני וכל ההמשכיות היהודית לאורך אלפי שנים נשענה למעשה על שאלה אחת: האם הצליח האב להעביר את הגחלת לבנו? האם השכיל הבן לגמוע מלוא הכוס? לסיום, נסב את תשומת לב קוראי ה"קיבוצון" לאופן שבו מסתיימת ההגדה, המילים " לשנה הבאה בירושלים". בפרשנותו אומר פוייר: במשך דורות כה רבים, ערגו יהודי כל התפוצות למקום האחד הקדוש והנשגב, מושא תפילתם וגעגועיהם הבלתי נדלים. כבר שנים שכל שצריך בכדי להגיע לשם הוא מושב בטיסה ודרכון. אנחנו כבר לא חלק מאותו קולקטיב של עם הכמה להתאחד עם כור מחצבתו, אלא יחידים המחפשים את מקומם בפאזל בעולם מלא בסוגיות של חילון ודת. אנחנו, שעשינו את הדרך ההפוכה, שבוחרים לשים אוקיינוס בינינו לבין ירושלים, מעלים על דל שפתינו את שלוש המילים הללו לא בחרדת קודש כי אם בתהיה – לשנה הבאה בירושלים? חג שמח! היה ברור שנידרש לסוגיית הספרות היהודית-אמריקאית במוקדם או במאוחר. לאורך המאה הקודמת ובמקביל להשתלבות בענפים תרבותיים אחרים דוגמת הקולנוע והתיאטרון, תמיד ניתן היה למצוא נציגים בולטים בשורה הראשונה של הסופרים בארה"ב. יצירות אמריקאיות מכוננות כמו "התפסן בשדה השיפון", "מרד הנפילים" ו"מילכוד 22" נכתבו על ידי סופרים מדת משה וישראל שנעו על הסקאלה בין המקורות היהודו-אירופים שלהם לקליטה והיטמעות של גלי מהגרים בתוך האומה ההולכת ונבנית כמעצמה מובילה, בספרות ובכלל. קשה לסכם זרם כה גדול במספר מילים, מה גם שאין דין סופרים שהיהדות ממש נשפכת מדפי ספריהם כמו פיליפ רות' ( " מה עובר על פורטנוי" הוא אב רוחני לוודי אלן, לארי דיוויד ודומיהם) לכאלו שניתן למצוא את היהדות בכתיבתם רק במרומז כמו אייזיק אסימוב.
ברצוני להתרכז היום דווקא בהגדרות העדכניות ביותר של הסופר היהודו-אמריקאי החדש, ולעשות זאת דרך שני סופרים צעירים שעשו דרך דומה ואף משותפת. הקריירה הספרותית של ג'ונתן ספרן-פויר ושל ניקול קראוס התפתחה באופן מאוד דומה. שניהם ילידי שנות השבעים, ושניהם נולדו בחוף המזרחי. קראוס בניו-יורק ואילו ספרן-פויר נולד ממש מרחק יריקה מהקיבוץ, בוושינגטון הבירה. למעשה, לא מזמן למדתי שאמא שלו - אסתר – היא המנהלת של בית הכנסת ההיסטורי והמרשים Sixth & I Historic Synagogue המוכר לרובנו. שני הסופרים הם דור שני למשפחות ששרדו את השואה, התגלגלו לארה"ב והתמקדו במקצועות יהודיים "טיפוסיים" כמו עריכת-דין ורפואה. דבר נוסף שטיפוסי לצעירים יהודיים- הם נשלחים לאוניברסיטאות מעולות. קראוס לסטנפורד וספרן-פויר לפרינסטון ובאורח דומה התגלו כל אחד במקום לימודיו על ידי סופר בקנה מידה עולמי. קראוס חסתה בצילו של זוכה פרס הנובל יוסף ברודצקי ופויר מצא חן בעיני ג'ויס קרול אוטס שכבר הזכרתי בטור קודם כמועמדת בכירה לזכות בפרס הנכסף. ספר הבכורה של שניהם הופיע ב-2002 כאות פתיחה לשתי קריירות ספרותיות מסקרנות שמיקדו תשומת לב של חובבי ספרות בכל העולם. העובדה שהשניים התחתנו (סוג של יודה ונינט, גרסת ברוקלין) ב-2004 והקימו משפחה, תרמה להייפ סביבם והפכה אותם לשמות הנכונים בשיחות הסלון הניו-יורקי ( הם הספיקו להתגרש ממש השנה). לפני שאגע ב"הכל מואר" - ספר הביכורים של פויר, כמה מילים על גרושתו הטריה. הסיבה לכך שלא אהבתי את ספרה הראשון "אדם נכנס לחדר", נעוצה כנראה בעובדה שקראתי אותו אחרי ספרה השני והמצליח ביותר "תולדות האהבה" שכבר הוזכר ב"קיבוצון" בעבר על ידי עמיתי המלומד גיא מורגנשטרן. "תולדות" הוא רומן שלם וקלאסי שהזכיר לי ספרים כמו "עפיפונים" של רומאן גארי והפך את קראוס מהבטחה לניצחון. ספרה הנוסף "בית גדול" התקבל בחיבוק פחות אוהב מידי המבקרים למרות שלדעתי הוא טוב ומיוחד לא פחות. עדיין, לטעמי קראוס היא דווקא החוליה החלשה של הצמד. בעיקר משום ש"הכל מואר" הוא לדעתי הספר הטוב ביותר שכתב יהודי-אמריקאי בעשור-שניים האחרונים, ועוד כרומן ראשון של סופר שכתב אותו בגיל 25! העלילה היא חצי-אוטוביוגרפית ומלווה ביקור שערך ספרן-פויר באוקראינה על מנת להתחקות אחר שורשיו הפולניים מלפני מלחמת העולם השניה. המפגש בין החנון הממושקף, ארכיטיפ קלאסי של יהודי-אמריקאי הומניסט וצמחוני, למארחיו המקומיים בעלי המנטליות המזרח אירופית הקשוחה, מייצר שלל מצבים מבדחים שמחודדים בשל העובדה שהסיפור מסופר משתי נקודות המבט גם יחד. במקביל נשזר קו העלילה בו מחפש המספר את האישה המסתורית שהצילה את סבו בתקופת השואה ותוך כדי כך חוזר שנים אחורנית ומתאר את ההווי הססגוני של אותה עיירה יהודית קטנה שנחרבה כליל. מה שקנה אותי בספר יותר מהכל, הוא הדרך בה לוקח פויר עיירה אוקראינית מהמאה התשע-עשרה ומשווה לה אלמנטים חצי-אמריקאיים. זה מצחיק, פרובוקטיבי ובעיקר שונה מכל דבר אחר שקראתי. דווקא ספרו השני "קרוב להפליא, רועש להחריד" שהצליח לא פחות, אינו מתעלה לאותה רמה, למרות שכאן ממשיך פויר את הקו המיוחד שלו ומשלב לא מעט פירוטכניקה ואמצעים מיוחדים כמו תמונות תלת-מימד, קטעי כתב וכיוב'. לעומת זאת, ספרו השלישי שכלל אינו רומן, ממש ריתק אותי לכורסא. "לאכול בעלי-חיים" הוא ספר חצי דוקומנטרי וחצי אישי על צמחונות והאופן בו האנושות מתייחסת לאוכל החי שלה. כאן יש לציין שאני חובב בשר, אך היכולת של ספרן-פויר לכתוב ספר מעניין, לא מטיף, שמסתכל לכל הסוגיות המאתגרות ומעניינות בגובה העיניים, הופך את הקריאה למאלפת ומעוררת מחשבה. מומלץ ביותר. אגב, בין לבין הספיק הבחור הצעיר לכתוב נוסח משלו ל"הגדה" של פסח ( שטרם קראתי) וכעת הוא עובד על רומן נוסף. למרות היותם של סופרים דוגמת קראוס ופויר, מודרניים, מגניבים וחדשניים, היהודי המהגר חבוי אצלם בכל שורה ושורה ומקומה של ישראל גם הוא אינו נפקד. חלק ניכר מעלילת "בית גדול" מתרחש בישראל ולמעשה השניים התגוררו כמעט חצי שנה בירושלים מתוך רצון להתחבר עוד יותר ליום-יום הישראלי. עד כאן לגבי הבראנג'לינה של עולם היידיש. בפעם הבאה אתרכז בסופר יהודי נוסף שיחד עם ספרן-פויר וקראוס מוביל היום את הזרם היהודי בספרות האמריקאית. מדובר במייקל שייבון שספרו האדיר "ארגון השוטרים היידים" יזכה אותו בטור נפרד. בואו נתעסק מעט עם נפשו הפצועה של דיוויד פוסטר-וואלאס. זו שהצליחה להוציא מתוכו יצירות מופת אך גם הביאה למותו בטרם עת בגיל 46.
אפשר לתאר סופרים רבים כגדולים, קאנוניים, אמנים, בעלי יכולות כאלו ואחרות, אבל על מתי מעט בלבד אפשר להגיד שקריאה בחומר שלהם תשנה אותך. לא משהו קיצוני מדי, אין במסרים שלו שום הטפה או קריאה רדיקאלית, אבל דבר-מה קטן בתוככם יזוז כשתסיימו עם וואלאס, לטוב או לרע וכנראה שגם וגם. אילו הייתי צריך לבחור כיצד לתאר את יצירתו הייתי משתמש במילים "ציניות" ו "דיוק". וואלאס אינו ציני במובן הקר של המילה, הוא משתמש בציניות ככלי עימו הוא מפרק לגורמים אלמנטים שונים של החברה המערבית ומגיש אותם באופן מדוייק וכה פשטני, שלקורא לא נותר אלא להשתומם איך הוא עצמו לא הגיע לתובנות נהירות כל כך. באופן זה, שלפעמים נתפס כילדותי ומיתמם, הוא לא מפחד לכתוב על היום שאחרי אסון התאומים, על הסבל שחווים לובסטרים במהלך שליקתם במים רותחים וכמה שלשואה יש מספר צדדים חיוביים למדי. ודווקא היבושת שלו, התיאור המפורט עד כדי שבירת כל המוסכמות הספרותיות (לרבות הערות בגוף הטקסט שלפעמים עולות באורכן על הטקסט עצמו!) והריחוק מהסיטואציה מעוררים חמלה שלא תיאמן בזכות היכולת שלו לקלף עוד שכבה ועוד שכבה מכל הבולשיט שעוטף את העולם שאנחנו מכירים. לפני שנים מספר יצא בעברית קובץ רשימות פרי עטו של פוסטר-וואלאס בעריכת נגה אלבלך שעשתה עבודת קודש בניסיון לערוך היכרות בין הסופר האמריקאי לקורא הישראלי. הקובץ נקרא "ילדה עם שיער מוזר" והוא מכיל בזו אחר זו יצירות מופת של פרוזה כמו גם מסות מרתקות. חלק מהיצירות עוסק בנושאים לא פשוטים לעיכול אך האופן בו מגיש אותן הסופר מתגמל היטב את אלו שמעיזים. וואלאס למד בין השאר מתמטיקה ולוגיקה, ספרות אנגלית ופילוסופיה ותחומים אלו ממש נוצקים ומתמזגים אל תוך רשימותיו בתמהיל מסחרר שגורם לך לצחוק בקול רם את הצחוק המריר והכואב ביותר שניתן להעלות על הדעת. רוב הזמן קשה לקבוע אם וואלאס נגעל מנשואי סיפוריו או בכלל חש כלפיהם רחמים וממש פה טמון סוד הכוח של תיאוריו שפותחים את כל הפקקים בבקבוקים הכי סודיים שיש לנו בנפש ופשוט משחררים כל מה שיש שם. לבד מקובץ הסיפורים האמור, ניתן למצוא בעברית ספרון שהוא בעצם מאמר ארוך ומצויין בסגנון המקסימליסטי עד טירוף הנקרא " משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" בו מוזמן המחבר כעיתונאי לספר על חוויותיו משייט תענוגות בקאריביים. לעומת זאת, גולת הכותרת של כתבי פוסטר וואלאס היא ספר עצום בן למעלה מאלף עמודים שנושא את הכותר Infinite jest, ולא היה לי העונג לקרוא בעיקר על שום העובדה שלא תורגם לשפת הקודש. יודעי דבר מספרים כי וואלאס משתולל שם לגמרי עם מבנים ספרותיים מורכבים ומעמיס למשל משהו כמו ארבע-מאות הערות בגוף הספר ( שלחלקן אפילו יש הערות שוליים משלהן!), משפטים באורך עמודים שלמים ועוד כמות חסרת בושה של בעיטות במוסכמות. כבר בשנות התשעים נודע כי וואלאס עצמו סובל מדכאונות קליניים שאף הובילו למספר אישפוזים וטיפולים פסיכיאטריים חריפים. לקראת סוף 2008, חזרה אשתו הביתה רק כדי לגלות כי תלה את עצמו בדירתם. האיש הזה, שמצא את החמלה הבסיסית גם בסיטואציות המנוכרות ביותר, לא יכל לשאת עוד את עול החיים. אני לא בטוח ששכנעתי מי מכם לרוץ ולרכוש ספר של דיוויד פוסטר-וואלאס, אבל בואו נעשה עסק - הפריט האחרון ב "ילדה עם שיער מוזר" הוא נאום שנשא הסופר באזני בוגרי קולג' אמריקאי בטקס הסיום שלהם. מדובר בטקסט מכונן וקצר שייתן לכם תצוגת תכלית של אחד הסופרים המרשימים של הדורות האחרונים. הטקסט נקרא "אלו הם מים". חפשו אותו ברשת ( בעברית מצאתי רק חלקים מסויימים, באנגלית יש את הכל לרבות קטעי שמע מהנאום עצמו) http://moreintelligentlife.com/story/david-foster-wallace-in-his-own-words או מוטב תשאילו מחבר או הציצו לכמה דקות בעותק שבחנות - לא תתחרטו. כך בימים קשים במיוחד כשתזדחלו בפקק בדרך חזרה הביתה, עדיין מממצמצים את הבהובי הניאון של המשרד, תוכלו לעשות כמוני וללחוש בלי קול- "אלו הם מים" "אלו הם מים" ילדה עם שיער מוזר תרגום: אסף גברון ואלינוער ברגר הוצאת הקיבוץ המאוחד, 186 עמ' משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם תרגום: אלינוער ברגר הוצאת הקיבוץ המאוחד, 119 עמ’ Emperor of all maladies
מלכת כל המחלות: ביוגרפיה של מחלת הסרטן סידהרתא מוחרג'י. תרגום: יוסי מילוא. הוצאת עם עובד, 573 עמ'. במסגרתו של מדור זה, אנסה לתת את נקודת מבטי על עולם הספרות האמריקאית. זו שחסתה בצל ענקי התרבות האירופאית בינקותה ופרשה כנפיים לקראת סוף המאה ה-19, מתעצבת תוך כדי תנועה וסופגת את שלל ההשפעות של אומה שבקעה מתוך שלל מרכיביה המגוונים, הפכה למכתיבת תרבות ואף הולידה מספר דו-ספרתי של זוכי פרס נובל לספרות. ולמרות הרצון העז לפתוח עם יצירה קאנונית של מלוויל או סטיינבק, קרה לי כמתואר בשירו של מאיר אריאל ו"פתאום נתקע לי כאן השיר...". סיימתי לא מכבר ספר אשר אמנם אינו עונה על מרבית הקטגוריות של הספרות היפה, אולם סחף אותי להתבוננות בהיבט אחר של התרבות האמריקאית, כזה ששוכן ביסודה של האומה הזו, המוטרפת והמעוררת הערצה גם יחד. " מלכת כל המחלות" - ביוגרפיה של מחלת הסרטן, נכתב על ידי סידהרתא מוחרג'י, אונקולוג סימפטי שהתגורר בבוסטון במהלך כתיבת הספר. חבר טוב השקוע בעבודת הפוסט-דוקטורט שלו בהארוורד סיפר לי כי כשרון הכתיבה של הסופר עולה על יכולותיו בתחומי הרפואה והמחקר, אך אין בכך מלהמעיט בערך היריעה הנארגת בפני הקורא שמוצא עצמו מלווה את מערכת היחסים ההדדית שחולקת האנושות עם ההליך הסרטני. מה שמתחיל כריקוד ואלס רך לפני כמעט 5000 שנים, הופך אט אט לטנגו סוער ששיאו בחמישים השנים האחרונות. חרף העובדה שהטקסט מתהלך במחוזות מדעיים וקליניים, אל יירתע הקורא הממוצע, שכן מוחרג'י משכיל לתאר נסיבות הסטוריות, סיפורים אישיים של חולים, נקודות מפתח בהתפתחות הרפואה ויצרים פוליטיים שנתנו רוח גבית למדע אגב היווצרותם. מעבר לתיאור המפורט של היסטוריית המחלה, נותרתי פעור פה לנוכח מה שחוללה הפוליטיקה האמריקאית, שניזונה מהמיתוסים שהלכו ונבנו כאן עקב בצד אגודל, ליכולת שלנו להבין, להתמודד ולהישיר מבט אל ליבת המגיפה השקטה הנמצאת בכל פינה. נשיא אפרורי כריצ'ארד ניקסון, שייזכר לדראון עולם בקרב אמריקאים רבים הוא דוגמה מאלפת לכך שבאבחת החלטה פופוליסטית, אי שם בשנת 1971 הוציא אל הפועל את "המלחמה כנגד הסרטן" מתוך רצון לשנות את מצבו בסקרים. למעשה, בסיס המהפכה שוכן מרחק רבע שעה מהקיבוץ שלנו במכון הסרטן הלאומי שמככב בספר כמוסד האקדמי והקליני המוביל בשנים בהן התקבעה המחלה כאייקון וכאויב ציבור. ההחלטיות האמריקאית הנודעת, זו שיצרה את "פרוייקט מנהטן", זו שהנחיתה אדם על הירח, זו הגורסת כי שום דבר אינו עומד בפני רוח האדם היא סיבה מרכזית לכך שמיליוני חולי סרטן בעולם כולו מרוויחים היום שבועות, חדשים ושנים יקרות עם בני משפחותיהם. הטוטאליות הזו, שקל כל כך לבוז לה, שקשה לעיתים להתחבר אליה, היא זו שנושאת עדיין את לפיד הקרב העיקש הזה מול תופעה גופנית שלא נעלמת בקלות אל ערפילי הלילה. שלישו האחרון של הספר קשה יותר לעיכול. כאן כבר נכנס הכותב לעומקם של תהליכים מולקולריים ועל אף נסיונותיו לעדן ולפשט, הדברים אינם פשוטים, בעיקר מפני ש...ובכן, הדברים אינם פשוטים מטבעם. בכל זאת כדאי לקחת ספר זה ליד, ובצוק העיתים פשוט לדלג לדפיו האחרונים בהם סוגר הסופר מעגל המתקשר למטופלים שסיפוריהם שזורים כחוט השני בגוף הטקסט. עת הנחתי עת הספר מידי, לא יכולתי שלא לחשוב על הדמיון שבין התפתחות הסרטן להתפתחות האנושות. כשם שאותה רקמת גידול מתפתחת כאוטונומיה עצמאית המסנפת לעצמה עוד ועוד מערכות של הגוף עד כי היא מכריעה אותו, כך גם אנחנו בעולם - מתפתחים באופן מסחרר, מכלים משאבים ומוצאים דרכים מתוחכמות להיחלץ ממחסור וממוות - ממש כמו תאים סרטניים. מה יגיד על כך אופטימיסט? האדם והטכנולוגיה שבאמתחתו מאלפים קמעה קמעה את הטבע, ויוכלו לו בכל עת שיידחקו לפינה. ולדעת חברו הפסימיסט? מתישהו כל הטוב הזה ייגמר... המערכה כנגד הסרטן, אחת הגדולות שניהל הגזע שלנו מאז ומעולם, לא תסתיים במהלך ימי חלדנו. חרף תקוותיהם של קברניטי ההנהגה האמריקאית, אין דין תהליך ביולוגי שהשתכלל במשך מליוני שנים, כדין יצירת פצצת אטום או החלת מערכת מוניטרית. נסו אם כן, ספר זה, בעזרתו תבינו דבר או שניים על סרטן, על החברה האמריקאית ואולי אף על האנושות כולה. אני רוצה להתחיל בכלל מביקורת על סרט. לא, זו לא פינת הקולנוע וייקח זמן עד שגידי אורשר ידפוק על דלתי על מנת לבקש הדרכה, אבל הטור הספרותי הזה נולד אי שם במחשכי אולם ההקרנות של Bethesda Row Cinema. בעוונותיי יצאתי עם אשתי לצפות ב- בירדמן החדש, שהוגדר כקומדיה שחורה שביים המקסיקניאלחנדרו גונסלס איניאריטו שאולי זכור למי מכם מ"טרילוגיית המוות" שלו שכללה את "אהבה נושכת", "בבל " ו גם "21 גרם" עטורי השבחים.
אני לא רוצה לקחת יותר מדי פוקוס מנושא הטור, לכן אכתוב רק כי מדובר ביצירת מופת קולנועית כמוה לא ראיתי כבר שנים ארוכות ( למעט כמובן, "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס", החד-פעמי). המשחק, המוסיקה, הצילום ( כל הסרט מצולם כביכול בשוט אחד!!), התעוזה, החציבה אל תוככי האגו האנושי - הכל ביחד מתנקז לשעתיים ומשהו של איכות מזוקקת ואילו זה הדבר היחיד שתזכרו מהטור, דיינו, עופו לראות. דבר נוסף שקרה לי במהלך הצפיה, הוא שנזכרתי באחד מגדולי הסיפור האמריקאי הקצר. הסיבה לכך היא די פשוטה, בבירדמן, מנסה הגיבור (במידה מוגבלת של הצלחה) לעבד סיפור שלו לכדי מחזה בברודוויי, וכך מוזכר אותו משורר-סופר לאורך כל הסרט. הסופר הזה נקרא ריימונד קארבר ולמרות שאינו בין החיים יותר, השפעתו על דור שלם בספרות האמריקאית אינה מוטלת בספק. חייו של ריימונד שלנו לא היו יותר מדי קלים, לפחות בחלקם הראשון. יש שם הכל: משפחה קשת-יום מאוראגון, אבא אלים ואלכוהוליסט, עבודות כפיים מגיל צעיר, נישואין בגיל 19, פשיטת רגל ושקיעה באלכוהוליזם כרוני. קארבר ואשתו הראשונה עוד הספיקו להתגלגל עד תל-אביב למשך חצי שנה ( גרו ברחוב הופיין ליד האוניברסיטה, למי שמכיר), עד שלא יכלו לשאת עוד האחד את השניה ונפרדו. רק בחלקים האחרונים של חייו, אחרי שהתנקה מאלכוהול בסוף שנות השבעים והחל להגיע לקהלים רחבים יותר בזכות קובץ הסיפורים " התואיל להיות בשקט, בבקשה?", הגיע לרווחה כלכלית כלשהי וזכה ביוקרה בינלאומית. למעשה, קארבר הוא אחד מיני מעטים שזכה לא פעם, כי אם פעמיים בפרס הסיפור הקצר שנקרא על שם לא אחר מ-או. הנרי, שנחשב כמובן לאבי הסיפור האמריקאי הקצר. ישנה כמות נכבדת של סופרים גדולים בדורנו שלא מהססים לזקוף לזכות קארבר השפעה מכרעת על סגנונם ובראשם הרוקי מורקמי היפני שהודה בכך לא פעם ( אגב, אם כבר פתחנו בקולנוע, עמיתי המלומד עופר צימרמן הזכיר לי שיצירת המופת "תמונות קצרות" של רוברט אלטמן מושתתת על תשעה סיפורים קארבריים). מה אם כן יש בכתיבתו של קארבר שהפכה אותו למשפיע כל כך? על כך קשה לשים את האצבע במדוייק. השיטוט בין דפיו של קארבר מזכיר מאוד לקורא את צ'כוב אבל עם הסתכלות מעמיקה לפניה של אמריקה מהמעמד הבינוני-הנמוך שלאחר המלחמות. הלשון בה הוא משתמש היא רזה, גברית, קרה, מדוייקת ואינה מכבירה בפרטים וצבע, לעומת זאת לקארבר ישנה היכולת החמקמקה לנסוך רגש וחום שניבטים היטב מבעד לשורותיו הקצרות ולמרות המינימליזם חסר הפשרות מיתרי הרגש של הקורא לעולם אינם נשארים אדישים. זו יכולת שלא ניתן ללמד בשום בי"ס לכתיבה וריימונד קארבר ניחן בה, למרות שבשנים האחרונות גברו השמועות כי לעורך הספרותי שלו גורדון ליש, יש חלק ניכר בעיצוב וליטוש הסגנון הקטן והקארברי, בעקבות העובדה שקובץ הסיפורים המצליח ביותר של קארבר "על מה אנחנו מדברים, כשאנחנו מדברים על אהבה?" יצא מחדש ללא חיתוכי וליטושי העורך הדעתני כקובץ בשם "מתחילים" ואכן המשפטים ארוכים בהרבה והסגנון הופך מסורבל יותר ופחות מפוקס. עם או בלי עריכה, אני ממנה את עצמי להמליץ לכם בכל לשון על כל אחד מקבצי הסיפורים של קארבר תנצב"ה, או אפילו על קובץ השירים של תקופתו המאוחרת שתירגם וערך גדול מעריציו בעברית עוזי וייל הנהדר שגם אצלו ההשפעה של קארבר מורגשת עם כל מילה ופסיק. עוד אוסיף כי לדעתי המורשת של קארבר רק תלך ותתעצם עם הזמן. עשרים וחמש שנים לאחר מותו הוא עדיין לא התקבע כאחד מגדולי הרוח של התקופה. בעת טיול משפחתי בפנסילבניה, התארחנו ב B&B חביב (בהמלצתה היעילה של אורית שפורסמה בעבר ב"קיבוצון" כמובן). כשגילגלתי שיחה עם המארח, התחוור לי שהוא מורה לספרות באחד מבתי הספר התיכוניים שבסביבה הכפרית הזו. התחלנו לדון על סופרים ומשוררים ואז הזכרתי את קארבר ושאלתי האם הוא חלק מתכנית הלימודים. המורה החייכן אפילו לא שמע מעולם את השם, ללמדנו שלשירתו וכתיבתו של קארבר יש עוד כברת דרך לעבור עד שתגיע לקונצנזוס אם בכלל. אסיים בפסקה האחרונה מתוך "דבר קטן וטוב", אחד הסיפורים היותר מוכרים של הסופר, שעלילתו כוללת זוג שמאבד את בנם יחידם בן השמונה בתאונת פגע-וברח ונקלע לויכוח עם אופה שדורש תשלום על עוגת יום ההולדת שהכין לילד. נשמע מחריד, נוקשה ונוראי, נכון? אז אני מבטיח לכם שבסוף הסיפור יהיה לכם חיוך קטן על הפנים. ככה זה עם קארבר. הנה: "תריחו את זה", אמר האופה ושבר כיכר כהה, "זה לחם כבד אבל עשיר". הם הריחו אותו. היה לו טעם של מולסה וגרעינים גסים. הם האזינו לו, לאופה. הם אכלו מה שיכלו. הם בלעו את הלחם הכהה. הוא היה כאור יום מתחת לאלומות אור הפלורסנט. הם המשיכו לשוחח עד לפנות הבוקר, כשעמוד האור החיוור והגבוה נשקף בחלונות ולא חשבו לעזוב." קולות יהודיים עכשויים בספרות האמריקאית / חלק ב'
בטור הקודם פירטתי על סופר יהודי שנולד בדי.סי והתחתן עם סופרת יהודיה ( ג'ונתן ספרן-פויר). ובכן, נחשו מה? היום אתרכז בסופר יהודי שנולד בדי.סי וגם הוא התחתן עם סופרת יהודיה ( למעשה עם ישראלית). אם כן, מייקל שייבון נולד לא רחוק לפני למעלה מיובל שנים לזוג עורכי דין שכנראה לא שרדו את הקריירות התובעניות שלהם והתגרשו, מותירים את מייקל הצעיר לדלג בין פיטסברג לקולומביה הזכורה לכולנו מהמחלף ההוא בדרך לבולטימור. כבר בגיל צעיר כתב את "מסתרי פיטסברג" כחלק מעבודת גמר. המנחה שלו התלהב וללא ידיעתו שלח את הכתב למוציא לאור שהזניק את הקריירה הספרותית של שייבון לקראת סוף שנות השמונים. מאז ועד היום כתב שייבון מספר רומאנים שהבולט שבהם הוא "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" שאף זיכה אותו (בצדק) בפרס הפוליצר. אם הייתי כותב ביקורת ספרותית תלושה מהקיום שלי ומשל קהל היעד של קוראי ה"קיבוצון", סביר להניח שהייתי מתמקד ב"קוואליר וקליי" מעט יותר. בכל זאת, זהו ספר-על שזכה לשלל התשבוחות האפשריות, כתוב בשפה עשירה ומערב שואה, גיבורי על ותפניות מפתיעות – מה עוד אפשר לבקש? אז זהו, ש"ארגון השוטרים היידים" ידבר אליכם יותר ויעורר בכם מחשבות שמעטים הספרים שיצליחו. לאו דווקא כי הוא הרבה יותר מוצלח כרומאן, אלא על שום היותנו ישראלים ועל שום כל מה שקועקע בנפשנו במהלך שבעים השנים האחרונות. נתחיל ברעיון שביסוד הספר: המחבר יוצר היסטוריה חלופית לעם היהודי בה מלחמת העולם השנייה הסתיימה בפצצת אטום שהוטלה על ברלין וישראל הפסידה למדינות ערב במלחמת 48', כך נוצרה בעיית פליטים גדולה, שנפתרה באמצעות העובדה שמדינת אלסקה הציעה ליהודים פיתרון זמני בתחומה לשישים שנה. אנחנו מצטרפים לקו הכרונולוגי מספר חודשים לפני שאותן שישים שנים עומדות להסתיים ויהודי אלסקה צפויים להיספג כפליטים מתבוללים ברחבי העולם כרמז לסופו של העם כעם. אם נדמה שזה הולך לכיוונים של רומאן עם גיבורים תקופתיים וגדולת נפש, תחשבו שוב. לא אצל שייבון. פה תקבלו את האנטי-גיבור מאייר לנדסמן, בלש משטרתי גרוש מאשתו ומסובך עם המערכת שכאילו הונחת מסרטי ה"פילם נואר" הבלשיים האפלים של שנות החמישים. על רקע הזוי של מזג האוויר והתפאורה האלסקנית ( שייבון ממציא את בירת היהודים שם –סיטקה), מתפתח סיפור בלשי שמערב משפחות פשע חרדיות וביטויים נון-שאלאנטיים ביידיש. מבריק. היכולת של שייבון לייצר מציאות הזויה כזו באופן כל כך אמין וחי ראויה להערצה, כאילו הפיחו חיים ב"שלום-עליכם" הכליאו אותו עם דיימון ראניון ושיגרו אותו אל העתיד. קשה לדמיין איך התנגשות בין ההווי היהודי המוכר על רקע נופי אלסקה המושלגים, המסורת האינואיטית ועולם החרדים המשיחי, יכולים להתקיים יחד, אבל שייבון משכיל לפרק את הספר לדימויים מאוד ויזואליים שמקלים את העיכול על הקוראים ושובים אותם ככל שהספר מתקדם אל סופו הלא צפוי. שייבון הוא סופר שעוסק המון בזהות היהודית ובהשלכותיה על האדם והמציאות היומיומית. כישראלים שחיים/חיו עשרות שנים במדינה שהוקמה בתום מלחמת העצמאות, הספר גורם לנו לעצור לרגע ולדמיין מה היה קורה אילו. הדרך שלנו להגדיר את עצמנו כיחידים וכעם נבעה ותמשיך לנבוע מהנסיבות המקיפות אותנו שלאורך ההיסטוריה לא בהכרח היו בשליטתנו. באופן אישי הרגשתי מסרים פילוסופיים עמוקים מבעד לשיטוט הלום הויסקי של לנדסמן ברחובות הקפואים של עיר שעומדת בפני פירוק ופיזור. תארו לכם אותנו ואת ילדינו ממשיכים ללכת עם שטריימל פשוט כי קר בטירוף, ואין יותר את הזיעה של מישור החוף באוגוסט. תארו לכם את כל ההוויה היהודונית של אירופה במאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ממשיכה להתקיים ביידיש קולחת עם נגיעות אמריקאיות במין גוש מוקצה של פליטים בסוף העולם. אגב, אם לבחון ציטוטים מתוך הספר, שייבון מתכתב עם מציאויות מאוד עכשוויות באופן שיכול להתפרש כנבואת זעם, וכך הוא מתאר בספר: בשנת 1948 מובסת מדינת ישראל במלחמת העצמאות במרחץ דמים. רק קומץ יהודים נשארים בה, והארץ הופכת לשדה קרב בין קבוצות שונות: "זה יובל שנים שגברתנים ערבים ופרטיזנים מוסלמים, פרסים ומצרים, סוציאליסטים ונציונליסטים ומונרכיסטים, פאן-ערביסטים ופאן-איסלמיסטים, מסורתיים ותומכי מפלגת עלי..." "ירושלים היא עיר של דמים ושל סיסמאות כתובות על החומה, של ראשים ערופים על עמודי טלפון." ובנימה אופטימית עם נגיעות של חתלתולים בסלסלה זו נסיים הפעם. רוצו לקרוא. הפעם האחרונה בה אמריקאי זכה בפרס נובל לספרות היתה לפני יותר מעשרים שנה כשטוני מוריסון הוזמנה לטוס לשטוקהולם וללחוץ את היד למלך שבדיה בטקס של 1993. מאז הולך עולם הספרות האמריקאית במדבר ונאלץ לראות סופרים אירופאים חיוורים כגון אורחאן פאמוק ולה-קלזיו או אפילו קנדים )ירחם השם,( דוגמת אליס מונרו קוטפים את הפרס הנחשק. הטענה העיקרית היא שאנשי ועדת הפרס מחשיבים את הספרות האמריקאית ככזו שמתבדלת ומסתגרת בתוך עצמה מבלי לנהל דיאלוג עם שאר העולם הספרותי ואילו בעיניהם אירופה היתה ונותרה בגדר הזירה המרכזית. מבין הסופרים האמריקאיים שמוזכרים כבעלי סיכוי בכל שנה מחדש ניתן למצוא את פיליפ רות', דון דלילו וג'ויס קארול אוטס. אבל אני מעוניין להציע שם אחר. כזה שכבר הגיע לגבורות (כלומר חגג שמונים) ועל כן אולי כדאי שהחברים בסקנדינביה יזדרזו קצת. אני מתכוון לסופר קורמאק מקארת'י. כאחד שבילה את רוב חייו בטנסי וניו-מקסיקו, מקארת'י הוא סופר של המישורים הגדולים ורחבי הידיים ומזכיר למבקרי ספרות רבים את פוקנר שנחשב עד היום גדול הסופרים של דרום ארה"ב (לצד טוויין). מקארת'י הוא קאובוי מזדקן ועל כן מלאים ספריו בתיאורי נוף מחשמלים ואינסופיים לצד תיאורי אלימות גרפיים עד אימה, למעשה, במקומות רבים נטען כי מקארת'י הוא אב קדמון של יוצרים מהדור של טרנטינו. הקריירה הספרותית של מקארת'י התנהלה באין מפריע בצד הזה של הגלובוס ומעטים, אם בכלל, היו הקוראים הישראלים שהכירו אותו ושמעו עליו. אולם באמצע העשור הקודם קרו שני דברים: אחד מהם הוא יציאתו לאקרנים של סרט שבוסס על ספרו "לא ארץ לזקנים". הסרט ( ששמו תורגם משום מה כ-"ארץ קשוחה" בישראל) של האחים כהן זכה לתהודה ואף גרף את האוסקר לסרט הטוב של אותה שנה. הדבר הנוסף בעטיו פרץ מקארת'י לתודעה הוא יציאתו של "הדרך" ב 2006. הייתי רוצה לכתוב כאן כי "הדרך" הוא הרומאן הטוב ביותר שקראתי מעודי. זה מה שהייתי רוצה לכתוב כי זה מה שהלב צעק לי כשקראתי את הספר. אבל הראש התקומם מנגד – מה עם כל הרומאנים הקלאסיים? מה עם כל השמות הגדולים של המאות האחרונות? מה עם ג'ויס וגראס ודוסטוייבסקי וגתה? אז בסוף החלטתי שלא, "הדרך" הוא לא הרומאן הטוב ביותר שיצא לי לקרוא. אבל לא משום שהוא לא יצירת מופת, פשוט בגלל ש"הדרך" לטעמי הוא בכלל לא רומאן. אז מה יש בספר הדק הזה? במאתיים העמודים הקטנים שמלאים במשפטים קצרים וחדים שסוחף כל כך? וכאן שוב אני מפחד לרתום אחרים להתלהבות שלי. חישוב מהיר העלה שמתוך שנים-עשר האנשים בפניהם המלצתי על היצירה, שבעה לא צלחו אפילו את מחציתה והתגובות שלהם נעו בין שאט נפש לפחד ממשי. גם חיפוש קצר בפורומים לגבי הספר באינטרנט מקטב את הטוקבקיסטים לשני חוגים – זה שסולד מהספר וזה המריע לכל משפט ומשפט. בכל מקרה, אי אפשר להישאר אדישים ליצירה של הסופר הכל כך אמריקאי הזה. לפני שאכתוב מספר שורות על הספר, אני מעודד את כל חובבי הקריאה פשוט לעזוב כל מה שהם עושים ולהשתקע בתוך "הדרך". אם אתם נרתעים, תוכלו להתחיל עם "כל הסוסים היפים" או "קו-אורך דם" שתורגמו לעברית ונחשבים לאבני דרך נוצצות בשביל הספרות האמריקאית – ספרים שמלאים בתיאורים מרהיבים של המרחבים הדרומיים הפראיים ושלל דמויות נפלאות ופראיות לא פחות. בחזרה ל"הדרך" – מדובר למעשה בשיר אפי ארוך ואפל המתאר את המציאות בעולם פוסט-אפוקליפטי ומוכה אסון. בניגוד לכל הספרים מז'אנר זה, אין כל פירוט לגבי הנסיבות שהובילו למצב (עובדה שמפריעה לקוראים רבים) וההתנהלות של הדמויות נראית כחסרת תוחלת וכדחייה של קץ בלתי נמנע. הדממה, השחור, והמוות מהדהדים בכל מילה בספר, מה שהופך את הקריאה לאיטית ושקולה. הקורא מצטרף למסע הסיזיפי, הרצוץ והנואש של אב ובנו באחוזת הקבר הגדולה שפעם היתה ארצות הברית. באוקיינוס השחור ומלא הייאוש שיוצר קורמאק, הופך הקשר בין האב לבן לטיפה אחת זוהרת שנושאת על גבה את כל היצירה והופכת אותה להברקה. זהו הישג ספרותי שלדעתי הוא מהגדולים בעשרות השנים האחרונות ואולי אף למעלה מכך. בתוך הדיסוננס העצום בין הריק האינסופי שבחוץ לבין הדבקות של השניים זה בזה ישנו שיווי משקל פנימי בין דמות הילד התמים והמלאכי לאבא המפוכח והמגונן. קראתי את הספר לראשונה מעט אחרי שהפכתי לאבא בעצמי, החוויה היתה פשוט מטלטלת וחד פעמית. התרגום של אמיר צוקרמן לעברית הוא לא פחות מופתי ומעביר היטב את הפילוסופיה המקארתית. מאפיין אדיר נוסף של הסופר הוא הסלידה מסימני פיסוק וברשת ניתן לצפות בראיון לאופרה וינפרי בו הוא מספר בהרחבה כמה הוא מתעב פסיקים מיותרים ומתאר את הסמיקולון ( מה שנקרא בפינו פסיק-נקודה = ; ) כאויב התרבות האנושית. בכך ( ובדברים רבים נוספים) הוא דומה לענק ספרותי אחר שכבר הזכרתי – ג'יימס ג'ויס הדבלינאי, שחרף היותו האדם הגדול ביותר שכתב במאה העשרים ( לדעת רבים ואני ביניהם) גם הוא לא זכה לפסוע על המדרגות לקראת אצולת שבדיה ולקבל את פרס הנובל. קורמאק מקארת'י אם כך יוכל להתנחם בעובדה שהוא בחברה טובה, כי טלפון משטוקהולם הוא כבר לא ייקבל. למה? במשפט קצר- השבדים מטומטמים. במשפט ארוך – השבדים הם בלונדיניים מטומטמים. הדרך קורמאק מקארתי. תירגם מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת מודן, 207 עמ' כל הסוסים היפים קורמאק מקארתי. תירגם מאנגלית: גדעון טורי. י הוצאת הספריה החדשה הוצאת הקבוץ המאוחד, 283 עמ'
|