משפט שאנחנו משתמשים בו מדי יום ואפילו מספר פעמים ופתאום הוא מקבל משמעות אחרת לגמרי כשהיקרים לך מכל עוזבים לזמן בלתי מוגבל!
...חנוקה מדמעות אני נפרדת מבתי, חתני ונכדיי ומהר מאוד מוצאת את עצמי בטיסת Turkish airlines לחוצה בין מוסלמית מירדן לבין מוסלמי מאירן!!! חלום בלהות שהופך מהר מאוד למציאות כששתינו מתיידדות מתוך פחד כשהמטוס מנסה לבקוע את דרכו בין העננים ובמזג אוויר סוער במיוחד מוושינגטון לאיסטנבול. באנגלית הקלוקלת של שתינו אנחנו מצליחות לדבר על הכל. מגלות שאנחנו שכנות לא רק לספסל הטיסה אלא גם במדינות. עם ההוא מאיראן אני לא מעזה (למרות שדעתה היתה שונה) שלא יתקע לי איזו סכין במותן...אפילו את העיתונים בשפה העברית לא העזתי להוציא מהתיק!!! לראשונה אני בארה"ב ולראשונה אני נפרדת מיקיריי מבלי לדעת לכמה זמן. עוד לפני שזכיתי לראות קיבוץ, מקריאה ושמיעה ידעתי שזה המקום שארצה לגדל בו את ילדיי. מדשאות, צמחיה, ציוץ של ציפורים, שקט ושלווה. אך מעולם זה לא התממש. כשהודיעו לנו בתי וחתני על ההחלטה לעבור לרוקוויל שבמרילנד צנח ליבי בכאב, אך נשארתי רגועה. ידעתי שההחלטה לא קלה גם להם. בשלב מסויים כשהזכירו שביתם יהיה במקום שנקרא ה"קיבוץ" ליבי התרומם מעט מצניחתו והתרגשות קלה אחזה בי. איך שגלגל מסתובב והנה הם הולכים לגדל את ילדיהם ב"קיבוץ". כמובן שהבנתי והצדקתי את החלטתם ואת חוסר הברירה. אך מבחינה רגשית התחושה הייתה קשה לי, לבעלי ולכל המשפחה הקרובה. איך אני נפרדת מהם ומנכדיי שהם חלק בלתי נפרד מישותי. כשעלה הרעיון שאצטרף אליהם לתקופה הראשונית של הקמת בית חדש וההתאקלמות. התאוששתי והתעשתי ובכל שיחה כשהמילה "קיבוץ" הוזכרה זה חימם את ליבי והפחית את הכאב. דרך האתר המקום נראה נחמד, אבל כאשר הגענו בינואר-2013ל"קיבוץ" שברוקוויל הכל נראה אחרת. עולם אחר. "קיבוץ" מסוג אחר. קור מקפיא ושלג בחוץ ובית חמים ונעים מבפנים. מקום לא מנקר עיניים אך מעניק כל מה שרק צריך זוג עם ילדים בהתחלה חדשה. מה ששבה את ליבי יותר מכל היו האנשים, האכפתיות, ההזדהות, החברויות, הקרבה וההקרבה. כבר ביום השישי הראשון לשהותנו, הוזמנו לארוחת ליל שישי אצל משפחה מקסימה שאירחה עוד זוג חברים וילדיהם ומיד הרגשתי כמו בבית. אין ספק שרק הישראלים באשר הם יודעים להעניק תחושה שכזו. לקראת עזיבתי הרגשות היו מעורבים. מצד אחד מעודדת מהעובדה שאני סומכת עליהם ועל כושר השיפוט שלהם לגבי כל החלטה. להיות עדה לעובדה שתוך זמן קצר הם הקימו מעון לתפארת מאובזר ומאורגן עמלו יומם וליל בהרכבת רהיטים תוך כדי השתלבות בעבודה חדשה וגידול הילדים. אני פשוט מצדיעה להם ולכל המשפחות שעשו את אותה דרך לא קלה ובגדלות נפש הפכו זאת לחוויה. מתפעלת מהצעירים שהכרתי שם שאפתנים חדורי מוטיבציה בעלי מוחות מבריקים (שמשום מה לא קיבלו אפשרות ביטוי ומיצוי עצמי בארצנו הקטנטונת) אך יחד עם זאת כל כך ענווים וצנועים והכי חשוב חברים אמיתיים. בקיצור... הקיבוץ נראה לי כמו משפחה אחת גדולה מלאת קירבה, דאגה ואכפתיות. מקום מקסים שנעים וכיף לחיות בו, גני ילדים ברמה ואין סוף אפשרויות בילוי ופעילויות תרבות לכל המשפחה. אני מתחזקת בעובדה שהצעד שהם עשו הוא בעבור מטרה נעלה וחשובה ולא משנה מה תהיה התוצאה הסופית החשוב מכל הוא שהם תמיד יכירו בעובדה שהם ניסו. אני מאוד מאמינה בפתגם: "אנחנו מתכננים ואלוהים יושב למעלה וצוחק" אבל לא פחות מזה אני מאמינה ומעריכה אנשים שלוקחים את גורלם בידיהם ומנסים בכל דרך להוביל אותו למקום טוב יותר. מצד שני כמה קשה הפרידה. כמה מעיק המרחק. כמה קשה ליצור קשר בגלל הבדלי השעות. הסקייפ לא תמיד ידידותי. לסיכום: אני יודעת שהם מאושרים ושטוב להם מלבד החוסר הגדול של המשפחה והחברים. אני יודעת שאין להם תשובה חד משמעית לכמה זמן. אני יודעת שהם מחפשים את עצמם ומאחלת להם למצוא וכמה שיותר מהר ולהצליח. הגעגוע והדאגה הם תמידיים מידי פעם זה מציף יותר ואז אני יוצאת למסע קניות "קטן" ושולחת חבילה של הפתעות. פיצוי קטן על געגוע גדול. ואיך מתמודדים? נוסעים לבקר וכשחוזרים מיד מתכננים את הנסיעה הבאה! והמרחק העצום רק מגביר לא רק את הגעגועים אלא גם את האהבה אליהם!
1 Comment
את ליל הסדר עשינו עם הבן ומשפחתו ברוק-ויל שבמדינת מרילנד, 20 דקות מהבירה וושינגטון. המקום שבו הם גרים נקרא "קיבוץ" מפני שרוב המאכלסים הם ישראליים והבתים סמוכים אחד לשני, כולם מכירים את כולם, כולם מתארחים, מארחים וחולקים את מה שעובר עליהם יחד. לכולם יש ילדים והילדים מעורבבים, ובשעות הפנויות כולם על הדשא או בגן המשחקים או זה אצל זה.
לא רק אנחנו באנו להיות עם משפחת הבן, עוד סבים וסבתות, דודים ודודות, אחים ואחיות הגיעו מכאן לשם למשפחות הישראליות ואווירת חג שררה בקיבוץ, כולם התכוננו לליל הסדר. ביום שלפני, במרכז היהודי שממוקם לא רחוק מ"הקיבוץ", מרכז גדול ויפה שכמובן כולל בית-כנסת הכינו הופעה מיוחדת לילדים. הצגה של הגדת פסח. האולם היה מלא בילדים ואנחנו יחד איתם למדנו על פרעה, מרים, משה, מהי עבדות, על עשר המכות והיציאה לחופש. הילדים גילו בקיאות, הם ידעו על מי ועל מה מדובר ושיתפו פעולה בהתלהבות, והאורחים מהארץ, הסבים, הסבתות והקרובים קרובים ליבם התרחב. ביום ליל-הסדר ריחות התבשילים עברו מבית לבית והתכונה היתה גדולה. בערך בשעה שבע בערב כולם הסבו לשולחן. כל הבתים הוארו וזה הזכיר לי את הקטע מ"כנר על הגג" בערב שבת. כלתי ביקשה לקיים את הסדר כהלכתו ואנחנו כמובן ממושמעים והסכמנו. שירי ההגדה נשמעו ועברו מבית לבית כמו גלים. הנכדים שלנו שרו בחוזקה הלילה הזה, הלילה הזה... בערב המרגש הזה היו איתנו מירה ופרנסוא אנגלר, חתן פרס נובל לשנה זו בפיזיקה, שקיבל את הפרס על חלקו הגדול בגילוי "החלקיק האלוהי". החברוּת בינינו היא רבת-שנים וביחד עברנו ים-של-חיים. פרנסוא הוזמן לתת הרצאה באוניברסיטת מרילנד ובהארוורד בוסטון בדיוק באותם תאריכים שאנחנו קבענו, אז כבר הגענו לבריסל אליהם כמה ימים קודם, פגשנו חברים יקרים ואהובים והיינו באותה טיסה לוושינגטון. בני וכלתי, הזמינו אותם לביתם, והם היו איתנו (היה צפוף אבל מהנה) ואת רוב הזמן בילינו יחד להוציא את הגיחות שלו. בליל הסדר הוא היה שותף מלא. הוא מכיר את ההגדה ואת השירים ואפילו שר. פרנסוא בן למשפחה יהודית ששרד את המלחמה ההיא הנוראית והגיע לגבהים בלתי-יתוארים שר איתנו את אחד מי-יודע. מירה במקור היא ישראלית. העיר רוק-ויל מונה כ-60 אלף תושבים וכ-15% הם יהודים והשפעתם גדולה. לקראת חג הפסח כל הסופר-מארקטים התארגנו ובכל אחד מהם ניתן למצוא מצות, חזרת, גיפלטעפיש, קניידלעך וכו'. הכול גדול באמריקה. מה-זה-גדול זה לא יאומן. כל פעם אני מתפעלת מהגודל. סופר-מארקטים, מסעדות, בתי-עסק, ומה לא. על יד אזור המגורים של הבן ישנם כמה מרכזים והרבה מסעדות מכל העמים ומכל הסוגים. מה שרוצים רק לבחור, אפילו פלאפל. אבל יש פלאפל עוד יותר טוב. אחד מחברי ה"קיבוץ" החליט לפנק תמורת תשלום את אוהבי הפלאפל ובכל יום חמישי הוא מציע להם מנת פלאפל שהוא מכין בביתו. פיתה עם כל התוספות: טחינה, חומוס, סלט ירקות, סחוג וכמובן כדורי פלאפל, יוזמה שמברכים עליה. כן, הגעגועים וההתרפקות עושים את שלהם. אבל יש עוד דברים חוץ מלהיות ישראלי ולשמור ולשמר את המסורת. למשל מסעדות. הלכנו גם ליפנית. היפנית מציעה ארוחת-מזנון למבוגר ב-14 דולרים ולילדים ב-9 דולרים. מזנון ענק שלוקחים מה שרוצים, כמה שרוצים ואפשר למלא את הצלחת עוד ועוד. אין מה לדבר, האוכל המוצע הוא יפני, לא על-יד ולא קרוב, וברמה. לדבר אחד הם לא מסכימים, שתערים על הצלחת ותשאיר חצי. ישנה אזהרה כתובה –שמי שמשאיר אוכל בצלחת משלם קנס. התוצאה: הסועדים אוכלים ומשאירים צלחות נקיות. שום דבר לא הולך לזבל. רעיון מבריק. גם במסעדה היוונית ביקרנו ואכלנו עלי-גפן ממולאים, חציל קלוי עם טחינה וקבאב כמו בבית. בעל המסעדה התעניין מניין באנו וכשאמרנו מישראל הוא לא הפסיק להלל ולשבח ואמר שהוא חי בזכות היהודים שממלאים את מסעדתו ובכלל היהודים זה עם מיוחד. לא הוא לא יהודי. כשהצגנו בפניו את פרנסוא אנגלר הוא ביקש סליחה, עזב, חזר ואמר: "בדקתי באינטרנט וזה נכון. אתה חתן פרס נובל לפיזיקה." זה היה מצחיק. הוא גם סיפר בצניעות שהוא זה שמכין את ארוחות הקייטרינג לנשיא בבית-הלבן באירועים שונים, והראה לנו תמונות. שאלתי: "אתה מגיש אוכל יווני?" תשובתו היתה: "ממש לא. תלוי באירוע, מי המוזמנים ומה מתאים להם." היה מעניין וטעים אצל היווני. שלושה שבועות בילינו עם חבורה אהובה, צחקנו, אכלנו, היכרנו ולמדנו כל יום דברים חדשים. שלום לך עורך נכבד!
אתה שואל אותי על ההרגשה שהיא ספק עניין כשלעצמו, ספק גישה, איך אני מתמודדת עם העובדה שילדיי רחוקים, האם אני בסדר או בודדה? האם עצוב לי או שמח ולאן כל העניין יוביל ויתפתח. אז אין לי תשובות קלות ולא פתרון חופשי ותשובתי, מן הסתם, מאד אישית. אני בוחרת לאמץ גישה קצת פילוסופית שיש בה כן ולא ובמידת מה היא גם אינסופית. החיים מכאן הם חמוץ מתוק הם געגוע מתמשך, אולי קצת בכי אבל גם צחוק. הידיעה שכך הוחלט וכך נבחר מאפשרת להסתכל על אתמול אך גם על מחר. נכון ששיחה בסקייפ היא בשבילי קצת כמו ללכת עם ולהרגיש בלי. הטכנולוגיה עושה אולי את היאוש יותר נוח, אבל מבחינה נפשית דורש הרבה כוח. הכוח להשלים שזה מה יש כי, ילדיי הם לא שלי, הם רק עברו דרכי. אני אוספת את עצמי למצוא את היכולת לוותר ולשחרר. כעת , הם אלה שצריכים לבחור את הדרך שתוביל אותם קדימה ולא אחור, כל אחד והבחירות שלו בלי לשאול אותי אם כן או לא. גם אני את בחירותי עשיתי ועזבתי בית הורים, אמנם אי אז ובזמנים אחרים. אך כל אחד מאתנו בזמנו, מחדש, עוסק באותן התלבטויות ממש. ומסתבר שהגלגל סובב ומתגלגל ולא ניתן את הריבוע לעגל. אז גם אם קשה לעיתים ,ועצוב מאד, והגעגועים הופכים לא פעם לדמעות, ולחיים יש לפעמים טעם של חרוסת ומרור, בין הברירות, הרי כולנו נקראים לבחור. אז אם אתה שואל אותי על איך זה מרחוק, ככה זה מרגיש, עצב ושחוק, חמוץ מתוק, כעס וסליחה געגוע שלא נגמר, פזילה לאתמול ומבט למחר. ומעומק לבי אני נותנת להם את ברכת הדרך, ורואה בזה קידום ולא פיחות ערך, ומאמינה שהבחירה נעשתה בשיקול דעת. ומה בעתיד? לעולם אין לדעת. יום עצמאות ישראלי ושמח! אמא של סיגל "התמזל" מזלי ו"זכיתי", יחד עם הסבתא המצטיינת, לזכות בתואר הנכסף "סבאסבתאסקייפ". האושר המפוקפק נפל בחיקנו תודות לבנינו האהוב והמלומד, שכך יום בהיר באמצע החיים, נטל עצמו ומשפחתו, כך ממש באמצע הפעילות הענפה והנעימה שלנו ביחד עם נכדינו לארהב הברית, כמו שנהגו הגששים להגיד, ובאחת הפכנו לכוכבי המסך הקטן, הידוע גם כסקייפ/טנגו/וויבר/וואטסאפ ומה לא… כאן כבר התגלה בהפתעה כשרון המשחק והמימיקה המדהים שלא היינו מודעים אליו, לעניות דעתי הצנועה דווקא הביצועים מהצד הזה של הכדור לא רעים בכלל, כך למשל ניתן כמעט כל שבוע לחזות במופע מוזר כמו רק לדוגמא:
* פתיחה סבא וסבתא- שלום מתוקים שלנו , איזה כיף לראות אתכם, תגידו שלום, מה אתם עושים ... * נעם/אלה - מסתכלים פנים מנומנמות ללא תגובה * סבא מתחיל לשיר - נועמ'לה ללה'לה חמודים כל כך ויפים וחכמים כמו סבא.... וכו וכו * נעם /אלה - חיוך קל, שרועים על הספה בוהים בפנים שמביעים תמיהה על המופע הביזארי, ולבסוף, איזה כיף, נועם משחרר משפט עם חיוך, what a funny saba. וואו איזה כיף לנו, הצלחנו, בפעם הבאה כבר נעשה פרצופים,קסמים ומה לא, מסיימים בנשיקת שפתיים על המסך, כבר נותר סימן עליו.... אבל זו רק דוגמא ואין מה להתלונן, איזה מזל שהמציאו את האינטרנט!! ומיד מפציע המשפט הקבוע "יאללה סבתא מחר לקנות כרטיס חייבים לקפוץ לראות אותם" וכך בתוך תקופה של כשנתיים זכינו לעוד תואר מכובד ונכסף! מעמד פלאטינום בחברת התעופה. חורף / קיץ / חגים באים וחולפים וכבשגרה משוגר לחלל האוויר המשפט הקבוע, סבתא: " אוי כמה חבל שהם לא כאן" סבא: "ווי ווי אם היו פה מה היינו עושים להם ואיתם..." לא נורא, אנחנו מנחמים את עצמנו, בקרוב... בקיץ הם באים כולם לכאן, הם עוד לא מבינים מה מצפה להם כאן... מחנה קיץ,ים ,בילויים, א"ש לילה ועוד, את התחת נקרע להם ... נראה להם מה זה "סבאסבתאסקייפ" !! אז בוודאי שאנחנו ממש גאים בהתפתחות המקצועית של המועמד לפרופסור, ובטח לעדנה שזוכה הוא ואשתו היפה בהזדמנות "לגלות את אמריקה" ומקפידים להבהיר זאת בהרחבה יתרה לכל מי שרק מעז לשאול אותנו, ובעיקר מודים השכם וערב על ההזדמנות שנתנה לנו לפרוץ ככוכבי המסך הקטן ולגלות לעצמנו, ולכל מי שרק מעוניין (ואין כאלו רבים) את כישורי הסטנד אפ החבויים שלא ידענו שיש לנו. חג עצמאות שמח ! ודעו לכם שהעם בציון גאה ומעריך את "נכונתכם" לשהות בגולה הדוויה הקרויה גם "ארצו של הדוד סם" |