ביקורת על הספר - שטעטל בייגל בייסבול, על מצבם הנורא ונפלא של יהודי אמריקה.
שם הספר : שטעטל בייגל בייסבול ז'אנר : עיון מחבר : שמואל רוזנר קישור לספר באתר של סטימצקי לפני מספר שבועות הלכנו לטקס חג ההודיה ב JDS. למי שלא מכיר, ה JDS הוא בית ספר יהודי השוכן ממול ל Panera Bread. באותו ביקור, בטקס חג ההודיה, הופיעו הילדים באירוע שחציו ישראלי וחציו אמריקאי וזה בבית ספר שאומנם יש בו תלמידים ישראלים אבל הם מהווים מיעוט זניח. כבר כמה חודשים שאני מנסה לפענח את השילוב המוזר הזה בין אמריקאיות, יהדות וישראליות שאחד הביטויים החזקים שלו הוא תחילת יום שגרתי ב JDS. מי מכם ששולח את הילדים לבית הספר הציבורי יודע, שכל יום מתחיל ב Pledge of Alligance. זה נראה לכם בוודאי מוזר שהילד שלכם מדקלם את השבועה באנגלית שוטפת. ל JDS יש תוספת קטנה, הם שרים את התקווה ממש לפני ה Pledge of Alligance. בעיני שירת התקווה הייתה מוזרה עוד יותר מכיוון שהיא מבטאת לאומיות ישראלית במקום שהוא אינו ישראלי. מיד אחרי הטקס החלטתי לקרוא את שטעטל בייגל בייסבול, ספר שקיבלתי לפני מספר חודשים. הספר מפרק ומסביר לישראלים מהי יהדות אמריקה, על הגוונים השונים שלה, ההתפתחויות, המגמות וכמובן הקשר לישראל כמדינת היהודים. בנוסף, כישראלים תושבי רוקוויל, עיר שהיא יהודית באופיה, הספר הוא מעיין מפה להבנה של הסביבה הקרובה והבנה של השכנים - היהודים האמריקנים. מספר עובדות מעניינות על יהדות ארצות הברית: 1 - כמה יהודים יש בארצות הברית? המספר המדויק לא ידוע, אבל מדובר בערך ב 6 עד 8 מיליון. 2 - מהי התנועה היהודית הגדולה ביותר בארצות הברית? הרפורמים. 3 - מה ההבדל בין רפורמים לבין קונסרבטיבים? תקראו בספר. 4 - אם איזו מפלגה מזוהים היהודים? הדמוקרטית, גם בקדנציה של ברק אובמה, ובאחוזים ניכרים. 5 - 77 אחוז מהיהודים התנגדו למלחמת עיראק השנייה, יותר מכל קבוצה אתנית אחרת. כדי שתרגישו שהספר מדבר גם אליכם הנה ציטוט קטן מעמוד 86 פסקה 2: "...בייטש הוא רב צעיר, ונבוך למדי. האנגלית שבפיו לא לגמרי משויפת - הוא איננו אמריקני. זה לא מפריע לו בדך כלל, משום שהקהילה היהודית הקטנה שאותה הוא מנסה לשרת היא יותר ישראלית מאשר אמריקנית. בית הכנסת שלו ממוקם בשכנות לאזור הידוע כ"קיבוץ", המוכר לישראלים רבים שהספיקו לעבור דרך רוקוויל. שם בדירות מוקפות במדשאות מרופטות, מתגוררות עשרות משפחות של מדענים ישראלים שבאו לחקור וללמוד במכון הלאומי לבריאות." הספר מעוד מקיף והתוכן מרתק, אבל הצורה שבה הנושא מוגש היא מעט מעייפת. ניתן היה להצהיב במובן החיובי את הסיפור מאחורי יהדות ארצות הברית, ועדיין להעביר את התוכן בצורה עניינית. בנוסף, נקודה משמעותית נוספת ששמואל רוזנר לא מתייחס אליה היא מידת הדתיות של הזרמים השונים לא דרך הפולחן השונה אלא דרך האמונה באלוהים. לסיכום, מומלץ. 3 מתוך 5 כוכבים בסולם מורגן. - תולדות האהבה, ניקול קראוס, רומן. - המוח הגמיש, נורמן דוייטש, מדעי המוח. - קריאת הקרב של אמא נמרה ( Tiger Mom), הורות וחינוך. - ארבעה מכתבי אהבה, ניאל וליאמס
0 Comments
מחבר : יאיר לפיד קישור לספר באתר של סטימצקי אני יודע שהחברים (בקיבוץ) צוחקים עלי בגלל שאני כותב על הקיר של לפיד. אז אני מבקש רגע להדחיק את האינסטינקט הזה לטובת ספר מרתק על הרפתקן בשם טומי לפיד. אמיתותו של הספר אינה חשובה. הסיפור של טומי הוא מעניין, מצחיק, עצוב נוגה וכל זה ביחד. טומי מצטייר כמעיין גיבור כזה, חובב אוכל, נשים, השכלה. נהנה להתעמת ולהמר בחייו בכל הזדמנות. הספר כמו כל ביוגרפיה מתרחש על פני תקופה ארוכה (למעלה מ 70 שנה), מה שמאפשר הצצה מעניינת לחיים לפני השואה, לשואה בהונגריה, קום המדינה והולדת המדיה בישראל. זה מסמך מרתק שהורכב על בסיס היכרות אישית כמובן והקלטות וראיונות שערך דן דנקנר עם טומי לפיד בשנה האחרונה לחייו של לפיד. לפיד תמיד היה שנוי במחלוקת, צף במדיה ובפוליטיקה ללא שייכות לדבר. עם נאמנות בעיקר לרחשי ליבו. קשה לקטלג אותו ולשים אותו בקופסה, שמאל ימין, שמרנות ליברליות הכל התקיים בתוך לפיד. החלק האחרון של הספר עוסק גם בחייו הפוליטים של לפיד והוא בהחלט גם אקטואלי ויש בו זווית היסטורית מעניינת על ההתרחשויות הפוליטיות ב 20 השנים האחרונות. ההערה היחידה שלי לאו דווקא נוגעת לאיכות הסיפרותית (הספר כתוב היטב) אלא לאיכות הביוגרפית. זהו לא ספר ביוגרפי באמת והוא גם לא בדיוק אוטוביוגרפי כי יאיר כתב אותו ולא טומי (למרות שלפעמים זה מבלבל כי הספר כתוב בגוף ראשון מפיו של טומי). הסיבה שהספר לא ביוגרפי היא מכיוון שיאיר צייר את אבא שלו בצבעים בהירים ורומנטים. גם הדברים השלילים שמוצגים בספר הם סוג של שלילי חיובי (כמו אותן תכונות שליליות שמישהו נותן בראיון עבודה). אני בטוח שאם טומי היה כותב על עצמו, כנראה שהיינו חושבים שהוא אנטי גיבור ולא גיבור. בכל זאת, אחרי שמבינים שזו לא באמת ביוגרפיה, מדובר בספר מצויין... מאוד. מי שרוצה בידור טוב לשישישבת מוזמן להשאיל מהסיפריה הקיבוצית, ממש ממול מגרש הכדורסל (345). לסיכום, מומלץ מאוד. 4 מתוך 5 כוכבים בסולם מורגן. שם הספר : That Used To Be Us
ז'אנר : עיון – כלכלה ופוליטיקה. מחברים : Thomas Friedman and Michael Mandelbaum קישור לאתר הספר באמזון בחרתי את הספר מכיוון שהוא מתייחס לדברים שמעניינים אותנו הקיבוצניקים שיושבים בנכר. כולנו באנו ממדינה שסובלת ממכלול של בעיות לא פשוטות. בקיץ האחרון פרצה מחאה חברתית שנגעה בכולנו, הרופאים שביננו מחוברים למחאת המתמחים ומושפעים ממנה, ובכלל יש לנו לפעמים תחושה שהכל דפוק חם וצפוף כמו סביח של עובד באמצע אוגוסט. הגענו לכאן לארה"ב בתחושה שהכל ירוק, הכל נינוח ואפשר להתפתח ולהגיע להישגים, גם עם זמניים, ולבלות יותר זמן עם המשפחה. לא לעולם חוסן! תומס פרידמן ומייקל מנדלבאום מתארים את המציאות והעתיד האמריקאי בצבעים מאוד קודרים. הם מצטיינים בהסבר שורש כל הרע עם התפרקות ברית המועצות דרך העשור האבוד של ג'ורג' בוש הבן. הכותבים מצליחים להסביר את הבעיות של החברה האמריקאית, ולקשור אותן ביחד לחבילה אחת. הם מסבירים באופן משכנע איך החינוך, הגרעון, משק האנרגיה, הגלובליזציה ואי השוויון בחברה קשורים זה בזה. הקורא מנווט דרך סבך האתגרים והאשליות ומקבל תמונת עולם מלאה ומפורטת. מראה סינית משמשת את הכותבים על מנת להסביר לקורא איפה אמריקה נמצאת ולאן היא הולכת ביחס למתחרות המרכזיות שלה. לבסוף הכותבים עושים עוד צעד אחד קדימה, ומציעים פתרון פרקטי. בשבילנו הישראלים, הספר חשוב בשביל להבין את החוזק והחולשה של ישראל. אפשר להיות אופטימי לגבי ישראל אחרי שקוראים על האתגרים שהחברה האמריקאית ניצבת בפניהם. מצד שני, הכשלים שאנחנו חווים בישראל דומים באופן מפתיע לכשלים בארצות הברית. בנוסף, העתיד שלנו תלוי במידה רבה בחוזק של ארצות הברית. אזהרה לקוראים - אומנם הספר מרתק אבל הוא כתוב במיוחד לאמריקאים. לעומת הספרים הקודמים של תומס פרידמן, הספר מלא בפתוס, דוגמאות מההיסטוריה האמריקאית ומהתרבות האמריקאית ויש בו קמצוץ של קיטש. על אף שהספר יסודי, הוא מלא בחזרות מיותרת. יתכן והכותבים ניסו להשריש את המסר ולחזק את האג'נדה הפוליטית שהם מייצגים. לסיכום, לחובבי הז'אנר הספר מומלץ ביותר. 4 מתוך 5 כוכבים בסולם מורגן J. אני רוצה להוסיף עוד שני קישורים שימחישו כי עוד לא אבדה תקוותינו: בריאות ותזונה בארה"ב – הוקונגרס קבע כי פיצה היא ירק. בריאות ותזונה בישראל – ממשלת ישראל נלחמת בהשמנה. המומלצים העכשוויים שלי: - תולדות האהבה, ניקול קראוס, רומן. - המוח הגמיש, נורמן דוייטש, מדעי המוח. - קריאת הקרב של אמא נמרה ( Tiger Mom), הורות וחינוך. שם הספר : בעיית שפינוזה
ז'אנר : רומן, היסטורי מחבר : ארווין יאלום קישור לאתר הספר בצומת ספרים למה כדאי לקרוא את בעיית שפינוזה? כי בשביל רובנו זה הכי קרוב שנגיע לפילוסופיה של שפינוזה, כי זו דרך הרבה יותר אינטליגנטית להתעלם מהילדים מאשר לצלול לתוך ה iPhone, וגם כי זה ספר מצוין. הניסיון האחרון שלי לקורא ספר של יאלום היה כושל. לא הצלחתי להתחבר ל"כשניטשה בכה". כל הדיאלוגים הפסיכואנליטיים לא מדברים אלי, ולכן די חששתי להתחייב לבעיית שפינוזה. מה שתפס אותי זו הסקרנות שלי לגבי שפינוזה האיש. קיוויתי, שאוכל ללמוד יותר על הפילוסוף שאין מספיק סופרלטיבים בשביל לתאר את התרומה שלו למין האנושי, בלי שאצטרך לקרוא את ״אתיקה״ (החיבור החשוב ביותר של שפינוזה). בקצרה, סיפור המסגרת הוא בצהרי היום קלאסי, מעין קרב אקדוחנים אידאולוגי בין היהדות האורתודוקסית, האנטישמיות הנאצית והאתאיזם היהודי (אם יש דבר כזה בכלל). הסיפור מתרחש בשתי תקופות - האחת, תקופתו של שפינוזה, והשנייה תקופתו של היטלר ועליית הנאציזים. יאלום מצליח לייצר סיפור מעניין על הקשר המוזר בין שפינוזה לראשי הנאצים, ועל הדרך מעביר שיעור קטן בהיסטוריה ובבעיית הזהות היהודית. אבל יותר מיאלום ומיכולתו לייצר סיפור טוב, שפינוזה האיש פשוט יוצא דופן. יאלום ,אולי לא בכוונה, ייצר ישו אתאיסטי, שהקדיש את חייו למחשבה וכפר בכל אמונה תפלה, וכל זה במאה ה-17 בעולם שבו אפילו אדם כמו ניוטון ,שחיי באותן שנים, היה דתי אדוק. לסיום, טיפ להורים - אומנם כשקוראים נוטים להתעלם מהילדים, אבל אפשר להניח שכמו שהם מחקים אותנו כשאנחנו מרוכזים ב iPhone, כך הם יחקו אותנו כשאנחנו קוראים ספר. לסיכום, מומלץ ביותר. 4 מתוך 5 כוכבים בסולם מורגן. רשימה קצרה של מומלצים - תולדות האהבה, ניקול קראוס, רומן. - המוח הגמיש, נורמן דוייטש, מדעי המוח. - קריאת הקרב של אמא נמרה ( Tiger Mom), הורות וחינוך. - ארבעה מכתבי אהבה, ניאל וליאמס שם הספר : ארבעה מכתבי אהבה
ז'אנר : רומן, סיפור אהבה מחבר : ניאל וליאמס קישור לאתר הספר באמזון כשהייתי בתיכון יצא אחד הסרטים האהובים עלי - הקומיטמנטס. כשהתחלתי לקרוא את הספר מיד נזכרתי בסרט על האירים הדפוקים שמתוך הרדידות, הבוטות והעליבות של חייהם יצרו להקת קאברים מדהימה. מהר מאוד תוך קריאת הספר התאכזבתי והבנתי שהמוזיקה של הספר היא לא בלוז שחור מבית היוצר של הקומיטמנטס אלא שירת מלאכים, מעיין גרסת Enya. האכזבה שלי מהר מאוד התחלפה בסקרנות שגברה בי. רציתי להבין את הקשר המיסטי בין הדמויות השונות בסיפור הקטן והמופלא הזה. בנוסף הספר כל כך חושי ואסוציטיבי שהרגשתי והצלחתי לדמיין את כל הדמויות ואת כל האתרים בצורה ברורה. יש לי אפילו רעיון לליהוק (ליב טיילור בתור איזבל). בנוסף קבלתי חשק לנסוע לאירלנד לבקר ולנשום את האוויר של הסיפור. לסיום כדי לא להפוך את הביקורת ליותר מידי שמאלצית הנה קטע קצר. הגיבור מספר על אביו: "אז לא ידעתי שהצלילים נדמו לו כאות, שבאותו לילה ראשון נשמעו לו כמלאכים מבשרים שתוקעים באוזניו כחצוצרות, ועוד מפיו של בנו עצמו ובשרו, מאשרים, אם הדבר נחוץ, שאלוהים בא לחוף המערבי של קלייר, ושהמתיקות הפתאומית של השפה הקדושה טומנת בחובה מסר מאיר עיניים, שאכן, ציורי הים הנם ללא ספק אותו הדבר שכדי לציירו אלוהים עצמו הביא לשם את ויליאם קפולאן" תצמידו לספר את המוזיקה הבאה, תכנסו מתחת לשמיכה עם שוקו ותהנו. לסיכום, מומלץ ביותר. 4 מתוך 5 כוכבים בסולם מורגן. - תולדות האהבה, ניקול קראוס, רומן. - המוח הגמיש, נורמן דוייטש, מדעי המוח. - קריאת הקרב של אמא נמרה ( Tiger Mom), הורות וחינוך. - ארבעה מכתבי אהבה, ניאל וליאמס שם הספר : אלברט אינשטיין הביוגרפיה
ז'אנר : ביוגרפיה מחבר : וולטר איזקסון אם יש ביוגרפיה חובה, הביוגרפיה של אינשטיין היא הבחירה הנכונה. לא שהספר מדהים או כתוב בצורה מעוררת השראה, אבל אלברט אינשטיין עצמו הוא אישית כל כך עוצמתית שאפילו הצל העלוב, שנשאר מאישיותו על הדפים של הספר שכתב וולטר איזקסון (הביוגרפיה של סטיב גו'בס), הוא צל חזק ומעורר יריאה. במהלך האנשות קמו לא מעט אנשים חכמים משכילים. אך יש קבוצה כזו, העילית של העילית, אלו שמגדירים תקופות, אלו שמשנים תפיסות עולם, והשינוי שקבעו נשאר ולא נעלם. כשחושבים על רנסאנס חושבים על לאונרדו דווינצ'י, כשחושבים על התהוותו של המדע המודרני חושבים על גלילאו וניוטון, ראשית המתמטיקה - פיתאגורס, וכו וכו... מעל כולם ניצב אחד, המדען הראשון שהפך לסלבריטי, שלא רק הרחיב את התפיסה האנושית מעבר לזמן ולמרחב, אלא גם השפיע באופן כל כך דרמטי על מדינות, תרבויות וגם עלינו הישראלים. אלברט אינשטיין הוא גם סיפור על המדע ועל המדענים שבתוכו. על אלה שמתחזקים את המדע אל מול אלה שמשנים אותו, על הממסד המדעי מול העוצמה האינטלקטואלית של האינדבידואלים שמרכיבים אותו. הפרטים המפתיעים על מסלול התפתחותו האקדמית של אינשטיין הם מידע הכרחי לכל אחד שמחפש הצלחה בעולם האקדמי. בזמנים (כמו היום) שמשרה באקדמיה הם הדבר הכי חשוב, אינשטיין שם את המדע קודם ואחר כך את המעמד והתואר. הוא היה מוכן להיות מורה, עורך פטנטים ורק שיתאפשר לו לפתח את אותן תאוריות ששינו את העולם. 3 מותך 5 בסולם מורגן. מומלץ בחום למדענים וסתם Free Thinkers (לא מצאתי ביטוי מקביל בעברית). שם הספר : איש בחושך
ז'אנר : רומן עכשווי מחבר : פול אוסטר קישור לספר באתר של סטימצקי לפני הכל, אנקדוטה - הספר הוקדש לדויד גרוסמן, רעייתו מיכל, בנו יונתן, בתו רותי ולזכר בנו אורי (שנהרג במלחמת לבנון השנייה). רק מעצם מחווה זו שבין סופרים שווה לקרוא את הספר. *פול אוסטר הוא סופר סידרתי, ובדרך כלל כל ספר שלו זורם ומעניין. הוא שייך לזן של סופרים, שהמציאו ז'אנר שמסוגל להכיל עלילות שונות שמצליחות להשאיר את הקורא מרותק. זה לא קל. קחו למשל את צלה של הרוח של קרלוס לואיס סאפון. ספר מעולה, אבל נסיתם פעם לקרוא ספר נוסף של קרלוס לואיס סאפון? פול אוסטר לא מצליח להתרומם לגבהים, אבל מצד שני הוא מצליח לייצר ספרים טובים ללא נפילות. למי מכם שלא קרא ספר של פול אוסטר לא הייתי מתחיל באיש בחושך (ראו רשימה בסוף של ספרי פול אוסטר מומלצים). מי שכן מכיר את פול אוסטר, איש בחושך הוא ספר נחמד להעביר אתו את שבת אחר הצהריים. יש בו את המרכיבים הקבועים של דמויות אינטלגנטיות עלובות, רמוסות על ידי החיים עצמם שמצליחות בכל זאת ל"פרוח" ולמצוא שלווה אלטרנטיבית כנגד כל הסיכויים. אני חושב, שהדמויות האלו שאוסטר מייצר, בעיקר המספר בגוף ראשון, שהוא גם גיבור אבל גם אוסטר עצמו, הן המרכיב הסודי בהצלחה הסדרתית של ספריו. אחד הדברים שלא אהבתי בספר זה הצורך של אוסטר להאכיל את הקורא בכפית. אוסטר מייצר הרבה מוטיבים מקבילים לעלילה הראשית, ובמקום לתת לקורא להבין את הקשר הוא פשוט מצביע עליו, כמו מישהו שמסביר בדיחה מצוינת מיד לאחר שסיפר אותה. לסיכום, מומלץ. 3 מתוך 5 כוכבים בסולם מורגן. להלן רשימה של ספרי פול אוסטר מומלצים:
מי שמעוניין להתנסות, למעיין ולי יש לא מעט ספרים שלו (הכל בעברית חוץ מטרילוגיה ניו-יורקית). תנסה להירגע הוא אמר לי בעוד הוא מזיז את הראש שלי ברכות אך בהחלטיות. ברקע התנגנה מוזיקה ערבית שעלתה ממחשב נייד. מולי ישבו שני גברים מבוגרים בעלי חזות מזרחית שדיברו ביניהם בערבית. הוא הציע להם עוגיות תוצרת בית שהיו מונחות בתוך קופסת פלסטיק, אבל הם סירבו. את הקפה שקנה בחנות שכנה הוא שפך לתוך ספל חרס. יכולתי לדמיין שאני בירושלים המזרחית או אולי ביפו, אבל הייתי בשדרות ג'ורג'יה בצפוןDC.
אחד הדברים הקשים ביותר בשבילי במעבר לארצות הברית היה הפרידה מאודרי. אודרי היה הספר שלי במשך יותר מ-18 שנה. הכרתי אותו בשבוע שבו ביבי ניצח את פרס בבחירות. אח שלי עמד להתחתן ואני הלכתי להסתפר לפני החתונה. וכמו עם ישראל שהלך לישון עם פרס כמנצח לפי הסקרים והתעורר עם ביבי כראש ממשלה, אני נכנסתי למספרה עם תלתלים ויצאתי החוצה עם תספורת עקומה. הייתי במצוקה רצינית. חתונה ראשונה במשפחה ואני אופיע עם תספורת עקומה. אמא שלי הציעה את אודרי, הספר שלה בכיכר המדינה. הלכתי אל אודרי והוא הציל אותי. יצאתי ממנו עם שיער קצוץ אבל ישר וגם עם שיעור לחיים - אודרי הסביר לי שבתור מתולתל השיער שלי צומח לכל מיני כיוונים, ולכן קשה לספר אותי. מאז שמרתי לאודרי אמונים במשך קרוב לשני עשורים. ואז הגיע רגע הפרידה. בשבוע שלפני הנסיעה התייצבתי אצלו לתספורת אחרונה. הבעתי את חששי כי לא אמצא לו תחליף, אבל אודרי היה די אדיש למצוקה שלי. אחרי הכל אני נוסע לארצות הברית, והוא נשאר בתל אביב עם המיתון והמיסים. בחודשים הראשונים כאן הדחקתי את הבעיה. היו לי הרבה עיסוקים אחרים ואני התעלמתי ממה שהלך וצמח על הקרקפת שלי. עד שאשתי (וגם השכנים) התחילה להביע דאגה וחוסר שביעות רצון. השכן ממול המליץ על הקוראני אבל התספורת שלו לא הייתה פרסומת טובה במיוחד. אחרי שיחה עם מספר גברים בקיבוץ הבנתי, כי ניתן לחלק אותם לשלוש קבוצות: אלו עם השיער הסמיך שלא משנה להם מי יספר אותם. המקריחים/קרחים שלא משנה כבר מי יספר אותם - טוב זה כבר לא יהיה. וזה שהוא כל כך גבוה שלא משנה איך התספורת שלו נראית כי צריך טלסקופ כדי לראות אותה. אני לא נמצאתי בקבוצה של הגבוה כמובן, אבל איכשהו מצאתי את עצמי בין שתי הקבוצות הראשונות. בצר לי פניתי ל-Yelp. הקלדתי Barber ו-Rockville ואחרי חיפוש של רבע שעה מצאתי עצמי נוסע לכיווןShady Grove. המספרה נמצאה בתוך מרכז קניות פתוח, כמו אלה שנמצאים על ה-Pike. מהמקומות האמריקאיים הגנריים האלה שנראים כאילו הונחו במקום כלשהו, רק כדי שאפשר יהיה לעשות עוד קצת כסף. נכנסתי פנימה. שישה ספרים, כולם ממוצא היספני, עבדו במרץ ובשקט יחסי על שורת קורבנות אמריקאים שהתחלפו בשיטת הסרט הנע. בסוף כל תספורת, מי שרצה קיבל עיסוי קרקפת, עם מעין וירברטור שהספר החליק על פני הקרקפת שלו הלוך ושוב. אני זכיתי במריה. כמו תלמיד חרוץ וחרדתי הגעתי אליה מוכן. שלפתי את הטלפון הנייד והראיתי לה סרט בו אני נראה מדגמן את התספורת של אודרי משלל זוויות. מריה הביע חוסר אמון כי התמונות הן אכן שלי, אבל ניגשה למלאכה בחפץ לב והצליחה לשחזר באופן די טוב את התספורת הישראלית שלי. חזרתי הביתה שמח וטוב לב, זכיתי לתגובות חיוביות מצד אשתי ואפילו מצד השכנים. הרגשתי כי דאגתי לשווא. שישה שבועות חלפו, וכמו לקוח נאמן נכנסתי למכונית ונסעתי לכיוון Shady grove. חיכיתי שמריה תתפנה, התיישבתי בנינוחות על הכיסא והפקרתי את עצמי בידיה. מהר מאוד התחוור לי, כי מדובר בטעות מרה. מהמראה נבטו אלי עיני החרדות כאשר מעליהן מתנוססת תספורת עקומה. מריה עצמה לא נראתה מרוצה מהתוצאה. למרות מאמצים ניכרים, היא לא הצליחה לתקן את המעוות. במקום לקחת אחריות היא לא חדלה מלהאשים אותי כי השיער שלי בעייתי וכי לא ניתן לספר אותו ישר. למרות עוגמת הנפש השארתי לה טיפ שמן ועזבתי את המקום. המים בפוטומק זרמו, השלכת חלפה, השלג הגיע ואני ניסיתי להדחיק את הבעיה שהלכה וצמחה על ראשי. בעבודה התחילו לכנות אותי Jewfro והמזכירה של הבוס טענה שאני דומה ל-Art Garfunkel. הבנתי שהתדמית עליה עמלתי מאז שהגעתי לכאן הולכת ונסדקת. אלף חולצות מגוהצות לא יחפו על החרפה הצומחת על ראשי. מכיוון שרכישת כרטיס טיסה לתל אביב נראתה לי מוגזמת, החלטתי לנסות את מזלי שוב ב-Yelp. הפעם הרחבתי את החיפוש שלי לאזור DC כולו. ואז ראיתי את השם: Mohammed's barber shop. היה לו דירוג גבוה – 4.5 כוכבים עם 48 סקירות. התמונה הייתה די ברורה: מדובר בספר גברים עם ידיים מצוינות העובד לבדו, לא ניתן לקבוע תור, צריך להגיע למספרה ולהמתין בסבלנות, ההמתנה ארוכה אבל משתלמת. שאלתי את אשתי מה דעתה על ספר ערבי. היא קראה את מחשבותיי ואמרה כי הוא בטח לא יתקשה להתמודד עם ראש מתולתל. וכך אני וה-Jewfro שלי מצאנו את עצמנו בשבת האחרונה עולים על ה-495 ונוסעים ל-DC. הרחוב בו נמצאת המספרה לא בישר לי טובות. היה ברור כי מדובר ב-Slums של DC, אבל הייתי נחוש. נכנסתי למספרה. מימין ישבו ארבעה גברים בשקט מופתי. שלושה היו שקועים בטלפונים שלהם. הרביעי התעמק בערימת החשבונות שלו מהחודש האחרון. משמאל עמד מוחמד וסיפר בדממה. ברקע נשמעה המוזיקה הערבית. מיד אחרי נכנס גבר נוסף ובהמשך נכנסו עוד גברים. כולם ישבו בדממה והמתינו בסבלנות לתורם. מוחמד היה שקוע בעבודתו. כמעט ולא החליף מילה עם הלקוחות במהלך התספורת. רק רצה לדעת במה הם מעוניינים בתחילה והאם התספורת לשביעות רצונם בסיום. הוא עבד בקצב קבוע, לא ממהר לשום מקום, כאילו התור הארוך היושב לפניו אינו קשור אליו בכלל. הוא לא הפלה בין דוברי הערבית לבין וואספים ולא בין מתולתלים לבעלי שיער חלק, כולם זכו לאותו יחס. אחרי יותר משעה הגיע תורי. התיישבתי על הכיסא והוצאתי מהכיס את הטלפון הנייד. הראיתי לו את התמונות מתל אביב. הוא התבונן בהן בקצרה וניגש למלאכה. רציתי לקשור אתו שיחה. לשאול אותו מהיכן הוא, לדבר על המוזיקה וגם לספר לו שאנחנו בני דודים. אבל היה ברור שמוחמד לא כאן בשביל לדבר. אחרי עשרים דקות בערך הוא הגיש לי מראה ושאל מה דעתי. אמרתי לו שאני מרוצה. בזמן שהלכתי להביא את הארנק הוא כבר הושיב את הלקוח הבא. חיכיתי שהלקוח יסיים לתאר את מבוקשו והגשתי למוחמד את הכסף. הוא אמר ליThank you ואני עניתי עפוואן. חייכתי לעבר הגברים הערבים שהמתינו בתור. הם חייכו בחזרה. נסעתי הביתה שמח וטוב לב. הרגשתי שסוף סוף מצאתי את הספר שלי. עד שלפתע נזכרתי באחת הביקורות ב-Yelp בה נכתב שמוחמד רכש לאחרונה בית בפלורידה והוא מתכוון לצאת לגמלאות בקרוב ולעבור לביתו החדש. ואני חשבתי שפלורידה היא רק לקשישים יהודים מניו יורק. עכשיו רק נותר לראות איך מוחמד ואני נעבור את משבר התספורת השנייה, לפחות עד שיעבור למדשאות הגולף האינסופיות בפלורידה. או אז אאלץ לשוב ולחפש אחר ספר לראש מתולתל. בתור מעריצה מושבעת של אשכול נבו חיכיתי בקוצר רוח להוצאת ספרו החדש. אני מודה שכחילונית מוחלטת שמו של הספר קצת הרתיע אותי... מה לי ולמקוואות? אבל לשמחתי הספר ממש לא אכזב.
הספר מתחיל בכך שיהודי מניו ג'רזי מחליט לתרום סכום נכבד לבניית מקווה ב"עיר הצדיקים" שיוקדש לאשתו המנוחה. ראש העיר מתכנן לבנות את המקווה בשכונת "מקור הגאווה", שכונה של עולים חדשים 'ספק-יהודים' מברה"מ-לשעבר. מכאן ואילך מגולל הכותב את סיפורם של תושבי השכונה, בכיכובן של דמויות ססגוניות. מעשיהם של תושבי השכונה כתובים באופן מבדר למדי, למרות שמדובר למעשה בחייהם הקשים של אנשים שהגיעו ארצה בגיל מבוגר יחסית ולא הצליחו להשתלב בה, ואף לא לרכוש את השפה. בנוסף, הכותב מספר על סגנו של ראש העיר – קיבוצניק לשעבר שחזר בתשובה, ועל אהבת נעוריו שממנה אינו מצליח להשתחרר. הוא משלב גם את הקבלן הערבי ה"משתכנז" שאף משנה את שמו מנעים לנועם, וכולם חושדים בו על כל צעד ושעל עקב מוצאו. כשמתחילים לבנות את המקווה העולים החדשים מאוד נרגשים שכן הם סבורים שבונים להם מועדון. ההסברים הניתנים מפי ראש העיר אינם מועילים, ובסופו של דבר נעשה במקווה שימוש אחר לחלוטין. הספר מסתיים באירוע מעציב שמתרחש כעשרים שנה לאחר בניית המקווה הכושל, ובאותה הזדמנות הכותב מספר מה עלה בגורלן של הדמויות האחרות בסיפור. מאוד נהניתי לקרוא את הספר ואני ממליצה עליו בחום, במיוחד למי שמכיר היטב את ארצנו על כל יתרונותיה ומגרעותיה. אתם מכירים את התקופות האלה שאין כוח לפתוח ספר. שיכולת הריכוז מתמצתת להצלחה בניווט בקוסטקו, שהפעיליות הבידוריות היחידות הן לצפות בסרט (רצוי אקשן או קומדיה רומנטית) או לראות את אנשי התחזוקה של רולינס מנסים לפתור תקלה. בתקופות האלו קשה במיוחד להתחיל ספר חדש. ספר דורש מחויבות, דורש אוירה וסוג מסוים של אנרגיה. בקיצור גיהינום לחובבי ספרים...עד שהגיע הקינדל.
השבוע היה לי כזה שבוע, והקינדל עם שלל האפשרויות שבו והזמינות המדהימה של תוכן חדש ושונה אפשר לי למצוא סיפור קצר ומרתק של סופר לא ידוע. להלן 7 סיבות למה כדאי לרכוש קינדל:
ישנן עוד לא מעט סיבות אבל הנה מה שחסר בקינדל:
לסיכום, מומלץ ביותר. 5 מתוך 5 כוכבים בסולם מורגן. |