"נו?... מה אתם אומרים?..." אלה מכם שנולדו קצת לפני שהטלוויזיה שידרה בצבע, בטח זוכרים את פינתו של שלמה ניצן בתכניות "שעה טובה" ואחר כך "סיבה למסיבה", ששודרו כל יום שישי בערוץ הראשון. את הפינה, שהפכה לקאלט, הוא תמיד פתח במשפט הזה. אחריו הגיע הנהון ראשו המתולתל, וכמה שניות של צחוקים ומחיאות כפיים מצד הקהל באולפן. כמה שניות שבהן כולנו (כן, כן, כולנו. היה אז רק ערוץ אחד, זוכרים?) הרהרנו ולו לרגע בשבוע החולף, במה שקרה, ואירע, במבט מעט מפוכח, עם חיוך, עם סוג של הסתגלות גם למצב העגום ביותר. ישראלים. https://www.youtube.com/watch?v=ohuNHsG82NA נו, אז מה אתם אומרים? מאז אותה תקופה (שנות השמונים) ועד היום לא הרבה השתנה. אנחנו ממשיכים להצביע לאותם דמגוגים, לבחור לפי אותם קריטריונים, ולהאמין בחלום שפעם, מתישהו, יהיה טוב יותר. שלמה ניצן אמר את זה אז, ויכול היה באותו מידה להגיד גם היום, שהתרגלנו. אז פעם זה היה כותרות בעיתונים, היום הכותרות הן באינטרנט. הפלטפורמה השתנתה, הפוליטיקה, כך מסתבר, ממשיכה כהרגלה. ערב חג פסח, וגם אצלנו, הרחק מהלבנט, חוגגים. הבן הקטן קיבל השנה הגדה מתנה מהסבים, ולא ממש הבין מה זה "עבדים". כשהסברנו באנגלית, תוך שימוש במילה SLAVE, הוא שאל אם זה כמו השחורים שהגיעו מאפריקה והיו עבדים בארצות הברית של לפני האובמה והקייר. בגדול, ענינו לו שכן, ואז הוא שאל למה הם לא ברחו, כמו העבדים העברים במצריים. אז הסברנו שהייתה מלחמה, קשה, מלחמת אזרחים, ובסופה העבדים קיבלו את חירותם. ועם זאת, לשאלה הבאה שלו לא ציפינו: "אז אם העבדים כבר לא היו עבדים, למה היה מרטין לותר קינג ולמה השחורים באמריקה לא יכלו לעשות הרבה דברים כמו שאחרים עשו?" ואז כבר ניסינו להסביר מהי גזענות, ושנאה, והאם שחרור מעבדות הוא גם חופש, אמיתי. ומה זה בכלל חופש אמיתי? ומי שולט בנו? ואיך? מצאנו את עצמנו עונים על שאלה בשאלות אחרות, נוספות, וככל שהתרבו סימני השאלה כך הבנו יותר ויותר שהמושג האלה הם דיון פילוסופי שאין לו התחלה ואין לו סוף. ואת הזאטוט זה כבר ממש תסכל, אז הוא החליט שהוא חופשי לצאת החוצה לשחק והשאיר אותנו לחפש לעצמנו תשובות. אחרי שנודעו תוצאות הבחירות האחרונות, בדיונים בהם השתתפתי עלו הרבה מאוד סימני שאלה לגבי מהות הבחירה במשטר דמוקרטי, והבחירה הספציפית בנתניהו שנראה כחוזרת ונשנית בניגוד לסברות רבות (חלקן כמובן חלק אינטגרלי ממערכת בחירות ונועדו להשפיע על דעת הקהל), לפיהן העם היושב בציון כבר מזמן היה צריך "לרפרש", להתחיל מחדש, לבחור הנהגה אחרת. ואולי לא. מה שבטוח, הרבה דעות לא התייחסו אל נתניהו כאל המועמד המועדף בשל היותו הטוב ביותר, אלא בשל היותו הרע במיעוטו. או, כפי שציינו לא מעט טוקבקיסטים – נצביע לביבי כי אין אלטרנטיבה אחרת. שזה אגב, טיעון לגיטימי ביותר. לפחות בעיניהם. עם צריך מנהיג. הנה תראו את משה – המשימה אמנם הונחתה עליו היישר מלמעלה אבל היי, הוא עמד בה בכלל לא רע. קצת חריגה מלוחות הזמנים, פה ושם התפרעות המונית סביב עגל מזהב, אבל בגדול, זה הצליח. גם בלי לדבר בצורה ברורה, הוא סחף אחריו עם די פסיכי, שידע עד אז בעיקר סבל ומרורים, ונאלץ, כמו כל מנהיג שהיה לעם הזה, לסבול גם את השטיקים ולשכנע, באופן דמגוגי שלא משתמע לשתי פנים, שאין מה לחזור אחורה. וצריך להסתכל קדימה נכוחה, למרות הקשיים, ולסמוך עליו שהוא ידוע מה טוב לנו. המנהיגים מאז התחלפו, העם והשטיקים נותרו כשהיו. ואנו מייחלים כבר למנהיג שייתן לנו משהו יותר מהבטחה. אנחנו נותנים את הגה השלטון לאנשים שעושים בו כרצונם, מבלי לחשוב על שום דבר מלבד עצמם. מדושני עונג ומלאי אינטרסים, שיכורים מכוח, הם חוברים לטייקונים ובעלי ממון אחרים, ומתייחסים למדינה כאל סחורה שאפשר להעביר מיד ליד, לא ממש משנה שיש אנשים החיים בה, המנסים לשרוד אותה, יום אחר יום. אנחנו מחכים למנהיג שיהיה כמו אלה של פעם, כמו בן גוריון ובגין ורבין ושרון. אנחנו רוצים מנהיג רחב כתפיים וניסיון, שהיה מפקד בצבא וגם מנהל באזרחות, שיש לו אישה צנועה וחיים לא מנקרי עיניים, שלא מחפש רק את התקשורת אלא גם תושבי הפריפריות. אבל אנחנו שבויים בתדמית של מנהיג שאינה בהכרח קשורה למציאות – אנחנו מחפשים עוד רבין, עוד בגין, ואלה – כבר אינם. הם שייכים לתקופה אחרת, שכבר אינה קיימת. המנהיגים של היום הם מנהיגים ברשת. הם משפיעים באמצעות המדיה, זו החברתית, הם יודעים מה זה פרסום ויראלי ומה המשמעות של אלפי לייקים. הם מצטלמים עם תינוקות לסלפי, ולא לעיתון. הם יוצאי יחידות מחשבים ולא בהכרח יחידות קרביות. הם עשו באזרחות אקזיט ובכלל, הן נשים שעומדים מאחוריהן גברים צנועים ותומכים. המנהיגים החדשים צמחו כדור שני לשואה, גדלו בדימונה ובשדרות ובקרית שמונה, והם לא חוששים לפתוח דף בפייסבוק ולחשוף את חייהם הפרטיים. המנהיגים החדשים רואים עתיד גם דרך משקפת סגורה, ומוכנים להשקיע בפיתוח עוד בגרסת הבטא. רק שאנחנו עסוקים באשליית המנהיג ההוא, שכבר איננו, ואחרי הבחירות בחרנו להשמיץ את הימין, או את השמאל, תלוי באיזה צד אנחנו, לקרוא לאלה מטומטמים ולהם מתנשאים, ואז לחזור לשגרת חיינו עד הפעם הבאה שבה שוב נשאל מה קרה לנו. נו, אז מה אתם אומרים? החג הזה, יותר מתמיד, המשפט "עבדים היינו עתה בני חורין" מקבל משמעות עמוקה יותר. החג הזה, אני חושבת על הזכות שניתנה לי לבחור, על החופש לבחור. עבדים מאבדים את השליטה על חייהם. מאבדים את החופש להחליט עבור עצמם. האם היציאה מעבדות לחרות באמת הפכה אותנו לחופשיים? החג הזה, אני אזכר בסדר פסח המשפחתי אותו ערכנו כשהייתי ילדה. באבא שלי עליו השלום שקרא את כל ההגדה והחביא את האפיקומן ככה שלפעמים היה לוקח לי יותר משעה למצוא אותו, לפחות עד שאחי הצעיר נולד ואז כבר היה לי מתחרה שזירז את העניין משמעותית. אני אחשוב על השירים החקלאיים, על ההגדה הקיבוצית אותה אמא שלי שומרת וכל כך אוהבת ועל זו עם כריכת הקטיפה שאבא נהג לשים במקום מיוחד בספרייה. בכוס של אליהו הנביא שנצצה באור נגוהות על שולחן החג אחרי שהברקנו אותה ומילאנו אותה ביין, ועל סט הכלים שהיה שמור במזוודה רק כדי לראות אור פעם בשנה, בפסח. היום אני לא שומרת כלים מיוחדים לחג, וגם אין לי הגדה בכריכת קטיפה. אבל יש לי מסורת להנחיל לדור הבא, ומשמעות, על חופש ובחירה ועבדות ומנהיגות, ואין כמו "והגדת לבנך" כדי להמשיך ולספר את הסיפור, ולחשוב על המשמעות שלו עבורנו, בדור הזה. לשאול הרבה קושיות, חלקן בוודאי יוותרו ללא תשובה, ולשאול את עצמנו שוב ושוב מה זה "בני חורין" והאם אנחנו באמת בוחרים במה שטוב לנו. ואם תשאלו אותי, אז אני אומרת – חופש הוא הרבה פעמים עניין של השקפה. תלוי מאיזה צד של המשקפת מסתכלים. חג שמח! http://www.israelvideonetwork.com/the-brand-new-passover-song-that-will-have-you-groovin/
0 Comments
|